|
א. לשאלתך, לא.
ב. לדעתי, לא נעבור לצבא מקצועי דה יורה ב-20 השנים הקרובות.
ג. לדעתי, המדינה לא תתפרק ב-40 השנים הקרובות.
ד. לדעתי אין קשר בין ב. לג. (איך זה בתור "תשובה לשואל"?)
ה. ואם כבר, אז הייתי רוצה לנצל את השאלה שלך להעלות שני נוזאים שמציקים לי: 1. נגיד שכן הייתי טוען את זה, האם זה היה משכנע מישהו? אותי לא. אני חושב שפאניקה היא לא ממש טיעון, ואם הטיעון היחידי שלך הוא פאניקה, כדאי לא להעלות אותו כמו שהוא, אלא לנסח אותו מחדש, באופן יותר משכנע ופחות היסטרי (למעשה, כדאי יותר לחשוב עליו מחדש, לבדוק עד כמה הוא מוצדק...).
2. בכלל, יש לי תחושה שיש בישראל יותר מידי היסטריה, ופחות מידי מחשבה מסודרת. כל מעשה אפשרי נמדד רק במשקפיים של "יביא לקטסטרופה" או לא "יביא לקטסטרופה", וזהו. אין שטח אפור, לא שום דבר לא יכול לשר את חיינו, להיות צודק יותר, להראות טוב יותר, או קטסטרופה או כלום. וכמו נהג מכונית שנכנס לפאניקה ואיבד שליטה על האוטו, כה גם אנחנו עוברים בקיצוניות בין "לא לעשות כלום" (כי אם נעשה משהו זה יוביל לקטסטרופה) לבין לעשות הכל מהר ועכשיו (כי אחרת נגיע לקטסטרופה). כל פעם השחקנים משתנים, אבל המשחק נשאר זהה, תמיד הצד השני יביא קטסטרופה. בגלל זה כל פתרון זמני נהפך לקבוע, וכשסוף סוף מנסים לשנות משהו, עושים את זה באופן הכי קיצוני שאפשר. אי אפשר סתם לשנות את שיטת הבחירות, צריך ללכת עד הסוף, ואז, כשזה לא כל כך מצליח, לחזור מייד למה שהיה קודם. ואותו הדבר מתקיים בכל דבר, הכלכלה, הצבא, השטחים, מערכת המשפט, לבנון, ערוץ 2 והנישואים של מוסטאפה ובחירת ליבו. רק הכל או כלום.
|
|