בתשובה להעלמה עפרונית, 12/07/08 11:55
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לפני כמה שנים התכוונתי לתת נדבה לקבצן בתחנה המרכזית (בת"א), שנראה עלוב ואומלל מאוד. מה שעצר אותי היו נהגי הטקסי שהסתובבו שם, ושניים-שלושה מהם שאמרו לי "לא להעיז" לתת לו כסף, היות שהוא מוציא את כל הנדבות על עראק. היססתי לרגע ואז עלה במוחי רעיון: הלכתי וקניתי שתי פיצות, וחזרתי אליו ושמתי אותן לידו. הוא ישב ללא תנועה ולא הגיב לדבריי. כשהרחקתי משם כמה מטרים הוא סינן משהו, כנראה משהו לא נעים. נראה שהוא העדיף כסף, ואת האפשרות להשתמש בכסף כראות עיניו, קרי - לקנות בו עראק. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
"אפריים עולה לירושלים", זה יהיה שמו של השיר העצוב מכולם, שיכתב או לא באחד הימים. אפריים היה אתיופי מעולי העליה הראשונה, אלכוהוליסט, כנראה סכיזופרן וחסר כל יכולת תיפקוד ואפשרות לדאוג לעצמו, כולל היכולת לפנות למחלקת הרווחה, להחליף בגדים או להתרחץ. הוא הסתובב בפארק התעשיה החדש "בילה" לילותיו בתוך מיכלי איסוף אשפה ואת ימיו בשיטוטים בין העסקים המקומיים. "אצלנו" היה מתקבל באהבה, זוכה במקלחת, בגדים חדשים (משומשים), תה ומחסה, אוכל הוא לא היה מוכן או יכול להכניס לפיו, כל אספקת האנרגיה שלו באה מעראק, לפעמים היה מבקש "תרומה קטנה" ןלא פעם היה מתעורר ויכוח: "אל תיתתנו לו! הוא יקנה בכסף עראק, תכינו לו סנדוויץ"'. ברור היה שקיבתו לא תעכל מאומה, ושימיו ספורים. דעתי הייתה שלפחות למות בכבוד ובאושר זו הזכות האחרונה המגיעה לו ותמיד תרמתי לו את מחיר הבקבוק, זמן מה לאחר מכן נמצאה גופתו באחת מפינות העיר, סיבת המוות "מת מחשיפה", סוף סוף היגיע לירושלים. לפעמים אני מתבייש להיות אדם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה אתה מתכוון ב"אצלנו"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אצלנו" = העסק שבו היה מתקבל בסבר פנים, הבעלים וחבריו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקורות מופיעה איפה שהוא ההנחיה לתת לקבצן שמתדפק על הדלת, לחם ולא כסף (אחרת עקרת הבית המנדבת מואשמת ברשעות, לא פחות). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ארבעה שכנים בבנין יתרמו לקבצן 4 ככרות לחם בשווי של 20 ש"ח שווה ערך לעוף בגריל, אני חושב שטובת הקבצן היא לתת לו כסף ולא לשקם אותו שיקום שאינו שיקום, עזרה אמיתית תהיה כמובן ארוחה מלאה ומזינה, מחסה ומציאת מקום עבודה. עם כל הכבוד לאבותינו, בימיהם החיים לעניים היו הרבה יותר קלים,החוק הישן של לקט שכחה ופאה, אילן שפירותיו בשביל ובכלל הרבה איזורי טבע עתירי פרוטאין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמדומני הרבה יותר קשים. לקט שכחה ופאה זה רק בעונה - אנשים רעבים יש כל השנה. ציד בעייתי משהו מבחינת כשרות. ושנת שמיטה חלה פעם בשבע שנים. יש את הסיפור על נחום איש גמזו, שאמר לעני ''המתן עד שאפרוק מהחמור'', ועד שפרק מהחמור העני מת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוץ מחיטה ושעורה , יש שפע של פירות שונים בעונות שונות. שומרי כשרות יכולים להסתפק בדגי נחלים וציפורים, חוגלות ושלווים. נחום איש גמזו דנן, מפורסם כטיפוס קיצוני במיוחד, היה משהו עם אמו הזקנה, וענין עם הגדמים? וכל ה"גם זו לטובה" קצת מפוקפק בעיני. ומה אם העני מת מהתקף לב? או הכשת נחש? ומה עם צרכיו של החמור? אני נזכר בטיול בגליל, רק ברגל בדרכי עפר, ומדמיין את ישראל ללא כבישים, ללא אזורי תעשיה, ללא גדרות תיל ושלטי אסור ל... עם חמישית מהאוכלוסיה ... אני אישית, הייתי מעדיף להיות עני שניזון מהמצוי בטבע ולא במעמד הבינוני העירוני בימינו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכולים להסתפק בדגים זה נכון - אלא אם תזכור את מיעוטה היחסי של ארצנו בנחלים ומקורות מים פתוחים. לגבי הציפורים, החוגלות והשלווים - השלו מצוי באפיסת כוחות על חוף הים - וכמדומני רק בדרום הארץ ובצפון סיני, כך שזה לא יועיל למי שחי בפנים הארץ. את הציפורים האחרות אתה יכול לצוד במלכודת בלבד, וכזו שלא תפגע בציפור כלל. כל שיטה אחרת אינה כשרה (איך תשחט אם הרוגטקה שלך כבר הרגה את הציפור?). אמת שבחורף יש שפע של צמחי בר שאפשר לאכול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נושא השחיטה הכשרה באמת מטריד, ציד ציפורים במלכודות פותר את הבעיה, אכן זו השיטה השגורה אצל בני דודנו בשכלול מודרני של שימוש ברשתות דייג, פרושות על האדמה, בנגב ובערבה נהגו ללכוד צבאים במלכודות, (כשר למאכל?). האם ייתכן שההלכה המקובלת היא בת התקופה המאוחרת? זאת אומרת חוקים שנחקקו מתוך זיכרון היסטורי כוזב? מיעוטם של מקווי המים והנחלים, לא ממש בזמנים שלפני שאיבת היתר, והזיהום האינטנסיבי. קשה לי להבין את המגבלות העצומות שאבותינו לקחו על עצמם, ויתור על דורבנים, חזירי בר, צבאים ואיילים, חצי מהחי במים, אולי כל זה היה חוק לכוהנים בלבד? או לשבט הלויים שמכוח החוק והמסורת היו זכאים לאכול מצלחותיהם של אחרים? (הרהורים על בטן ריקה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צבאים ואיילים כשרים. דווקא יש מגוון לא רע של חיות כשרות, אלא בעיית הכשרות היא בשיטת הציד - אסור לאכול חיה שנפצעה, ואסור לאכול חיה שלא נשחטה כיאות. ההלכה מה אוכלים ואיך לשחוט קדומה למדי - כשהעני מסיפור נחום איש גמזו התפגר מול עיניו, היא היתה שרירה וקיימת. ולא היתה מוגבלת לכוהנים בלבד. סבורתני שבמקור, ההלכה מעודדת קיום אורח חיים מסויים. והוא - הסתמכות על חקלאות או על מרעה, ולא על ציד. אליבא דהתנ''ך, עמישראל היה עם של נוודים רועי צאן שהתיישבו ישיבת קבע. כל בית אב קיבל נחלה, שאסור למכור אותה. כל זה היה אמור להביא לבטחון כלכלי מסויים, ומניעת עניים (לא מנע - אבל זה סיפור אחר). אגב, גם באותה תקופה, ציידים-לקטים פסו מן הארץ זה מכבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לזה התכוונתי בפקפקי באגדת ''העני המתפגר'', יופי של שם לספר מתח), הדברים הועלו בכתב זמן מה לאחר מכן, (לפחות מאתיים שנים) ואולי הם משקפים תהילת עבר שלא התקיימה. תרבות של ציידים-מלקטים אכן לא התקיימה באותה התקופה, אך זה בדיוק מה שהותיר שפע של מזון למעט האינדבידואלים ששוטטו בדרכים, עד לפני פחות ממאתיים שנים היו בארץ נמרים, דובים ותנינים כולל כל שרשרת המזון שמתחתם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שזו יכולה להיות רק דעתו של מי שאין לו מכונת זמן. דיון 1421 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי את תגובתך, ואת הסיבה לקישור על גרפולוגיה, האם אתה מתכוון לכך שאני מפנטז? אני לא. שנים עסקתי בכל סוגי הדייג, גם בשיטות הארכאיות, את נושא הצייד אני מכיר היטב משני צידי המתרס, של השוטרים ושל הגנבים. (הבעיה העיקרית של מכונות זמן היא הזמניות שלהן). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה, טעות. דיון 2180 כמובן |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |