בתשובה לתשע נשמות, 25/05/08 12:08
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ודאי שהתחליפים הנוכחיים אינם מצליחים, וההשוואה בין פזמון מן הסוג הנ"ל לבין גדלותו של ג'ון קיטס היא חלק משורשי הבעיה. השירה המצליחה להגיע לאילו שהן פסגות הרים אינה נשמעת בפסטיבלים מוזמנים ולא בכוכבים נולדים. פתיל מעניין הקשור בנושא זה - תרבות המרחרחת לצרכי התפעלות-אין-קץ את עכוזה-שלה בלבד, ואוניברסיטה הדורשת מסטודנטיה, לעניין ושלא לעניין, השתתפות ברחרוח הנ"ל ובהתפעלות הנ"ל, בערך מתגובה 478836. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
פסטיבל זמר ופזמון הוא פסטיבל לשירים ששרים אותם (songs) ולא ליצירות של משוררים (poems). מכאן ברור שאין לו יומרה להתעלות במחינת הטקסטים לרמה של קיטס, כפי שללחנים של השירים אין יומרה להתחרות בבטהובן. במסגרת הז'אנר הזה הפסטיבלים סיפקו כמה מהיצירות היפות שנוצרו כאן ("סליחות", למשל) לצד לא מעט שירים פחות מוצלחים וגם קצת גרועים ממש. בסך הכל הם היו מסגרת שאיפשרה את הפריצה של כמה וכמה זמרים מצוינים שהיו מתקשים להתמודד בכוכב נולד ודומיו. נדמה לי שאתה מחטיא את המטרה כשאתה מייחס את הפסטיבלים לרחרוח אינסופי של העכוז וכו'. המטרה שלהם לא היתה התפעלות מהשגי התרבות העברית אלא יצירתה של תרבות כזו (ובכך זה שונה מלימוד קורסי החובה בבר אילן). ההנחה היתה שתרבות של חברה קטנה ועדיין בלתי-מבוססת זקוקה לטיפוח ולשימור. מבחינה מסוימת זו לא גאווה בתרבות אלא הבעת חוסר אמון מסוים בה. ההנחה הזו עדיין תקפה; חברות הרבה יותר מבוססות מאיתנו מבינות היום שבעולם הגלובליזציה צריך להשקיע באופן יזום בטיפוח של תרבות מקומית כדי לשמר לה איזושהי יחודיות, אלא שהיום יש הרבה פחות מי שמוכן להשקיע את המאמץ הזה בארץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ייתכן שטעיתי באזכור העובדה שהפזמון "שיר בארבעה בתים" הוא מאחד מפסטיבלי הזמר. זה גרם לך להתרכז בפסטיבל הזמר שאיננו העניין כאן, מבחינתי. העניין הוא הסלט, או אולי מוטב לומר ברוח ים-תיכונית - השקשוקה - כפי שהיא באה לידי ביטוי בערבוב מין בשאינו מינו בתגובה 478905. (ושוב, והפעם במאמר מוסגר, היות שזה אינו העניין המרכזי כאן: אין טעם לייפות או להקים מחדש את משרד ההסברה ע"מ להסביר את מטרת פסטיבלי הזמר ההם, כאשר תקנון הפסטיבל עשה זאת באורח ברור, דוגמטי ודמגוגי, בפירוט הקריטריונים לבחירת השירים/פזמונים המתמודדים: "עד כמה השיר מקדם את הזמר העברי המקורי ו*עד כמה הוא משקף את הישגי החברה הישראלית ותרבות העם היהודי לדורותיו*" - זה קצת מזכיר לי שיר הלל לצבי בר [שכנראה הולחן ע"י עוזי חיטמן ז"ל], שעיריית רמת-גן ניסתה לשווק אותו ברמת-גן לפני מספר שנים: "זה מצויין, זה רמת-גן! זה מצויין, זה רמת-גן!") |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השקשוקה היא ענין שבינך לבין צבי חזנוב. מימי לא חיבבתי את המאכל הזה (בכלל עגבניות לא עושות לי את זה). קראתי את הקריטריון כפי שהבאת אותו, אבל ראיתי גם את השירים שהתמודדו בפועל ולא ראיתי שעיקר העיסוק שלהם היה בכמה אנחנו (והיינו תמיד) יפים, כמה אנחנו (והיינו תמיד) טובים. שירים כמו "שיר בבקר בבקר" או "פתאום עכשיו פתאום היום" של שלמה ארצי, "אהבתה של תרזה די-מון" של אילנית, "נסיך החלומות" של גלי עטרי - זה רחרוח אחוריים אינסופי? אני חוזר ואומר: הקורסים בבר אילן לא נועדו ליצור תרבות אלא לדבר עליה (ומן הסתם בנימה אוהדת). השירים בפסטיבל נועדו ליצור תרבות, ועד כמה שאני מבין את הקריטריון שהבאת הוא נועד ליצור העדפה לשירים שיבליטו את החיבור של התרבות הנוצרת לרצף התרבותי היהודי. ודאי שיש גם כאן מגמה להביא שירים שההסתכלות שלהם על התרבות הזו ועל השגי הציונות היא אוהדת; זה לא נראה לי בעייתי. אם אתה מנסה לבנות כאן תרבות חדשה לא תוכל לעשות את זה על ידי טיפוח כתיבה של "כמה רע כאן וכמה כולנו מגעילים" מבית מדרשו של בני ציפר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהצד הז'דנוביסקי עומד ''שיר לחובש'' (אולי בצרוף ''י-ם של זהב'' או ''גבעת התחמושת''), ומהצד החתרני ''פראג''. אבל ביניהם עמדו רוב השירים שהפכו נכס צאן ברזל כמו ''איילת החן'' או ''מגדים''. אחד התקליטים היותר אהובים עלי היה של שירי הפסטיבל בביצוע תזמורת רשות השידור ז''ל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם שמחתו של עם נצור על נצחונו ועל הסרת המצור היא ז'דנוביזם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סתם בצד - מה פתאום "חלמת באמת על פרדס וקלמנטינות" נכנס כאן באותה שורה עם השירים המופתיים שהזכרת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חלילה לי לומר שהוא קרוב לשירים הנ"ל באיזושהי צורה; זו רק היתה דוגמה לשיר שרחוק מאד מעיסוק בתרבות היהודית ובהשגי הציונות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר מדברים על תקנונים, כנראה שהיו לפסטיבל הזה תקנות שהיום נראות מוזרות, בקשר להשתתפות זמרים. באחד הפסטיבלים בסוף שנות השישים, יהורם גאון שנהיה כבר אז כוכב ענק בעקבות המחזמר "קזבלן", זכה בשני המקומות הראשונים - בשניהם, המקום הראשון והמקום השני! במקום הראשון עם "בלדה לחובש" ובמקום השני עם איזה שיר עם עץ ודוכיפת. מעניין אם אף אחד מרשות השידור לא חשב אז שיש בזה איזה טעם לפגם - אפילו עוד לפני הזכיה - טעם לפגם בעצם זה שזמר אחד מתחרה עם שני שירים מתוך 10 או 12. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושבת שהתחרות היתה על השירים. לא על מי שביצע אותם. כלומר - השיר הוא זה שזכה ולא הזמר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יתרה מכך: בחלק מהשנים הושמע כל שיר פעמיים - ע"י שני מבצעים שונים - כדי לנטרל את השפעת המבצע על הבחירה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"סליחות" נכתב לפסטיבל הזמר? כשיהודית רביץ שרה לראשונה את "סליחות", לאה גולדברג היתה בין שוכני עפר מזה כעשור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''סליחות'' של לאה גולדברג הוא יצירה אחת, ו-''סליחות'' של יהודית רביץ הוא יצירה אחרת - יצירה שמשתמשת בטקסט של גולדברג אבל מוסיפה לו לחן, עיבוד וביצוע נפלאים. היצירה הזו הופיעה בציבור בפסטיבל. מעבר לכך, כמובן, לולא הביצוע של רביץ היה מספר המכירים את השיר גדול רק במעט ממספר המכירים את ''עטור מצחך'' לפני אינשטיין ורכטר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ארור המפריד בין המשורר לבין העם! בעיקר לעם הפיוטי שלנו-לפחות בעברו הממש לא רחוק הוא היה פיוטי. תאר לך שגם הומרוס היה, בשעתו, "זמר חתונות". אבל איזה זמר חתונות! | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |