בתשובה לRivkah Yaron, 05/05/08 7:28
 |
|
 |
||
|
||||
 |
טוב. או לא-טוב :-). נדמה לי ש"זכות היוצרים לדעת" לפחות מה דעתי, באופן בהיר. מה שלא מבטיח שדברַי יהיו בהירים וברורים. --- הטקסטים שהועלו כזוגות שירים מתוך ספרם המשותף של תמר ופיני רבנו לוקים בבעיה פשוטה: אין בהם ה"משהו" של השירה שהופך טקסט ל"עומד בזכות עצמו" ומעביר לקורא תכנים, רגשות, או אירועים פנימיים, או כל דבר אוניברסלי שיכול להגיע לקורא-מן-השורה ולגעת בו - *בלי* שהקורא ידע דבר על הרקע של הכותב/ים ושל הטקסטים עצמם. (כן, אני יודעת על יאקובסון, על הפונקציה הפואטית, ועוד ועוד. אלא שלא רק בזֶה מדובר.) במילים פשוטות יותר: הטקסטים, כזוגות, מעוררים עניין כמעשה שתי-וערב (כותר הספר) בין בני זוג, אבל לא מעבר לכך. משהו כמו: "מעניין, תראו מה יכולים לעשות בני זוג במערכת היחסים שלהם." כך אצלי, בעצם. כיחידים - אצלי, בכל אופן, מתקבלים כמו ניסיון לבטא משהו אישי. לא מעבר לכך. לעומת זאת, מה קורה לי, לפחות, כשהרקע (הפרה-טקסט, או: הטרום-טקסט) וההקשר (הקונ-טקסט) ידועים וברורים לי? אנסה להסביר. --- הטקסטים של פיני רבנו מבטאים רצון וצורך לצאת מתוך ההלם, לצאת שוב לעולם שמחוץ לפגיעתו, החל ב-"המתופף" > הַמְּתוֹפֵף הָלַם בַּתֻּפִּים וְהַחוֹל רָעַד עַל הָעוֹר הַמָּתוּחַ. [---] - דרך הטקסט "לרפא", וכאן, בקונטקסט הזה, יש משמעות ל- חֹם הַשֶּמֶש נָח עַל הָאֲדָמָה אוֹר הַיָּרֵחַ עַל עֵינֵי הַנָּחָש. [עָפָר ---] - ועוד ב-"ראיתי" - מה יכול לראות אדם במצבו. [מצד אחד, ניסיון נוגע ללב. הרקע (הפרה-טקסט) מסביר לי את ההקשר (הקונטקסט). מצד שני - הקושי והחווייה נותרים *בתוך* דימויי הטקסטים. הם נשארים אצל המחבר, "שם", בחווייתו האישית בלבד. אבל בתור דרך וניסיון לריפוי, ערכם רב.] --- באשר לטקסטים של תמר רבנו, אני מוצאת בהם שני הבטים שונים. האחד - ניסיון להגיב רגשית, מילולית, תיאוּרית, לאדם שהיא אוהבת, לביטויים הכתובים שלו, לרגשותיו כפי שהם מתבטאים בטקסטים שהוא כתב/כותב. ההבט השני - חיפוש אחר ביטויים *אולטימטיווים*, ביטויים שיחדרו אפילו בכוח את שריון הכאב שחוצץ ביניהם, כנראה (לנוכח כתיבתה, ביטוייה) - ויאפשרו לה לשאת הִיא את משאוֹ. וקורה שבמטרה זאת, אני (בתור קורא) מוצאת מעין הגזמות "פרועות" בכתיבתה: כְּשֶנָּגַעְתָּ בְּאֶגְרוֹפְךָ הַנָּחוּש בִּקְצֵה נִשְמָתִי נָפַלְתִּי אֶל הַשֶּבֶר הַסּוּרִי אַפְרִיקָנִי אֶל מֵעֵבֶר לְהָרֵי הָחֹשֶךְ [---] רק על רקע הקונטקסט האישי שלהם יש צידוק פנימי לדבריה. --- כן, נוגעת ללב מערכת היחסים הנחשפת כמִתְרַקֶּמֶת בין הטקסטים של בני הזוג: הביטחון של פיני שתמר אשתו תבין את דבריו. המסירות של תמר לפיני בעלה. --- אני מודה לבני הזוג על חשיפתם לעינַי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כל הקטע השני בדברייך לא מובן לי - איך רואים בציטוט הרלוונטי "רצון וצורך לצאת מתוך ההלם"? מדוע הציטוט הרלוונטי האחר מתאים לקונטקסט? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צורם לי קצת שאת מנתחת את כל הטקסט מפרספקטיבה אחת בלבד, הלם הקרב של אחד הכותבים. זה פשוט צר ומקטין נורא (בטח שורה כמו ''מה יכול לראות אדם במצבו''), אף ללא קשר לאיכות הטקסט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת הקריאה *שלי*. זה מה שמצאתי (או: לכך הגעתי) בקריאות השונות שלי, תוך ניסיון להבין ולהגיע לקריאה שתיתן צידוק פנימי לטקסטים, לניסוחם, למרקמם, לבחירות המילים, הדימויים והצירופים, לאינטר-טקסטואליוּת שביניהם. במילים אחרות: הפרספקטיבה *שלי* מאפשרת לקרוא את הטקסטים מזווית הראייה של הדובר/ת ולתת להם משמעות קוהרנטית ואִמָּנֶנְטית. --- אגב: מתוך הקריאה שלי, אין כל ערך בהתייחסות לאיכות הטקסט/ים. --- |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
... מאפשרת לקרוא את הטקסטים מזווית הראייה הצרה ביותר הקשורה לאישיות הכותב (אף בלי התייחסות להבדל האפשרי בין הכותב לדובר בטקסט), תוך הכפפת כל האלמנטים המופיעים בטקסט לפרשנות אחת בלבד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת הקריאה *שלך*. (ז"א: ככה אַת קוראת את התגובות שלי.) --- עד כאן. מיציתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חוזרת על שאלתי מתגובה 477591 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוב - תגובה 478046 . מאוד מעליב שאינך עונה כלל. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |