בתשובה למיקי מילר, 21/04/08 17:31
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בקוראינו את התגובות האחרונות ובמיוחד אלה של אור, מיקי ומיקי מילר עולה בנו הצורך לומר כמה מילים לגבי מה זאת שירה, ואם אפשר למדוד את איכותה. אור בתגובתו, מדגיש את חשיבות האפיונים של מורכבות לשונית. חזרתיות ועודפות לדבריו, עלולות להפוך ל "חטוטרת" על השיר, הפוגמת באופן משמעותי באיכותו. מיקי מדגישה את הגדרת השירה על פי יאקובסון, באמרה "השירה היא מבע שבו הפונקציה הפואטית היא הדומיננטית". ומיקי מילר טוען שניתן להעריך שירה, ושלא כל מדידה היא סובייקטיבית . יש להבחין כאן בין אפיון טקסטים לבין אפיון של אותה אמנות של מילים המכוּנה שירה. אפשר לבחון טקסטים מבחינת מורכבותם הבלשנית, ומן הבחינה של התאמתם לאסכולות השירה השונות. אבל, אפיון השירה כאמנות חורגת מתחום הניתוח הטקסטואלי. שירה איננה רק טקסט. הטקסט הוא תנאי הכרחי לה, אך לא תנאי מספיק. כמו בכל אמנות אחרת, השירה עסוקה בַּהקשר של החומר האמנותי, במקרה הזה: הטקסט. השירה היא בבחינת העמדת הטקסט על "במה". רעיון קרוב לזה מובע על ידי אבידן: "מזשיר שיר הוא דבר שאני קובע שהוא שיר לאחר שאני כותב אותו כשיר או כלאשיר אבל מפרסם אותו כשיר ועכשיו תקבעו מחדש מזשיר" הטקסט הופך להיות שיר על ידי האקט של פרסום טקסט כשיר. די בשינוי זה כדי להכתירו כשיר. ניתן להדגים כיצד טקסט מקבל את הנופך השירי שלו על ידי שינוי הקשרו. נדמיין לנו טקסט הכולל שורת מספרים מ 1 עד 6,000,000, כאשר פעם הטקסט יישמע כמניה של מספר תושבים במרשם האוכלוסין, כחלק מפעילות שגרתית של משרד הפנים, ופעם יישמע כהקראה בטקס זיכרון במחנה אושביץ . הקראה כזו יש בכוחה להפוך את הטקסט לבעל איכות פואטית. על פי אבידן, די בפרסום השיר כשיר על ידי המשורר, כדי לשנות את הקשרו באופן כזה שייצור בו פואטיקה. שינוי ההקשר של הטקסט מרחיב בצורה משמעותית את מרחב האסוציאציות המילוליות והרגשיות סביב כל סממן טקסט. הרחבה זו היא היוצרת את הנופך הפואטי לטקסט. רוב המילים ומשקלן הרגשי לא מיוצג כלל בטקסט אלא מרחף במרחב האסוציאטיבי שמעליו. איכות השיר קשורה ביצירת מרחבי מילים ורגשות אלה, ובאופן בו הם משולבים זה בזה. יצירת מרחבים אלה היא אינדיבידואלית לכל קורא. אפשר שקוראים שונים יחלקו אסוציאציות דומות, בעיקר כאלה התלויות בלשון עצמה, בתרבות; אולם חלק גדול מהן עולה בהקשר הפרטי, השונה מקורא לקורא. תפיסה כזו ממקמת את האיכות בסובייקטיביות המוחלטת של הקורא. ביקורת המבוססת אך ורק על אפיונים טקסטואליים נוטה לאבד את הנופך הסובייקטיבי לטובת הקונקרטיות של הטקסט. לעיתים עצם הפנייה של הקורא למרחב האובייקטיבי המצומצם מעידה כּשל השיר במקרה הפרטי שלו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ההגדרה האבידנית לשיר מצביעה בעיקר על כשל ההגדרה, סוג של ייאוש מדעת. הניסיון להגדיר מהו שיר, ומה מותר השיר על טקסט שאיננו שיר נראה לי נוקדני אם לא חסר פשר. נדמה לי, שההבדל נעוץ בעיקר בדרך שבה קוראים טקסט המוגדר כשיר, אבל מעבר לזה - השאלה העקרונית הזאת, אם כל הכבוד, לא הוצבה לפתחכם. שיר יכול להיות ראוי וטוב וגם בלתי ראוי. השאלה איננה אפוא מה זאת שירה, אלא מה זאת שירה טובה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעיניין האיכות. התיחסנו לאיכות בתגובתנו, בקטע הבא: "יצירת מרחבים אלה היא אינדיבידואלית לכל קורא. אפשר שקוראים שונים יחלקו אסוציאציות דומות, בעיקר כאלה התלויות בלשון עצמה, בתרבות; אולם חלק גדול מהן עולה בהקשר הפרטי, השונה מקורא לקורא. תפיסה כזו ממקמת את האיכות בסובייקטיביות המוחלטת של הקורא". האיכות אם כך מצויה בתכונות של המעטפות האסוציאטיביות המילוליות והרגשיות שמתחילות במילה הכתובה, בטקסט, אך ממשיכות בעיקר מחוץ לטקסט בתודעתו של הקורא, ומושפעות ממצבו הנפשי, מההיסטוריה הפרטית שלו וכו' במקרה שלך, למשל, נראה שהמרחב האסוציאטיבי המילולי רגשי שלך היה חסום מלהתחבר אסוציאטיבית ורגשית לחוייה של מות אדם קרוב ש"דממת לבו נחה על הרי צפת הקדושים" ש "הלידה נסוגה לאחור" ש "עכשיו בידיך המצולבות שמורה אמת עיניך העצומות ושפתיך כך וכך... קרות.." וכו'. ולכן כתבת : "כאילו מסתכמים באמירה הסתומה הבאה: "וְדִמְמַת לִבְּךָ נָחָה עַל הָרֵי צְפַת הַקְּדוֹשִים.". כמו אור השמש ואור הירח המוצגים כאן ברצף אחד ואיזכור היסודות הקדומים, האדמה, הנחש, הלידה, השמים - השיר מנסה למקם את ה"אני" בסביבה מיתולוגית, מחוץ למציאות מוכרת, מעבר ללעולם אנושי ידוע. הבעייה היא שאין לזה כל משמעות מלבד ההצהרה הסתומה בסוף השיר." האם חסימה זו, שמנעה ממך להבין את השיר כפשוטו, התבקשה מהטקסט? לא. לדעתנו, היא חסימה פרטית שלך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואת הסרט הזה כבר ראינו לצערי הרב יחד עם אחרים שפירסמו כאן שירים. במקרה שלכם הצער הוא ממש ממש כבד בגלל שלפי הפרטים הביוגרפיים שלכם התגובה הזו לא הייתה צפויה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה שההקשר הזה של השיר באמת חמק ממני. אכן, חווית האבל על מות חבר מנמקת היטב את לשונו, ואפילו את העומס הסוגסטיבי. האם זה משום ''שהמרחב האסוציאטיבי המילולי רגשי'' שלי ''חסום'', כטענתכם, או משום טעות פשוטה בהבנתו. ללא ההקשר הזה, השיר הוא אכן תיעוד של תהליך נפשי מיסטי, כפי שהתפתיתי לפרש. בראייה מחודשת, למרות הכול, אינני נסוג מן הטענה המרכזית על גודש ''סוגסטיבי'', שגם בשיר הנדון שבו חוויית המוות וההיעדר מצדיקים לכאורה את ההשגבה-התקה-מיסטיפיקציה - יש עומס מיותר - כמו בשתי שורות הפתיחה. פתיחת השיר אוליי גרמה ל''חסימה'' הקודמת שלי. זה באשר לשאלה האם היא התבקשה מן הטקסט. היא לא ''התבקשה'', אבל לא הייתה מנותקת ממנו. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |