|
||||
|
||||
הדיון הזה כבר התנהל כמה פעמים, למשל ב דיון 361 דוקא צרכני הסיגריות משלמים עבור התחביב שלהם דרך מיסוי הרעל החום, וגם פרמיית ביטוח החיים שלהם גבוהה יותר. משום מה צרכני שומן רווי מן החי פטורים ממס דומה. מה דעתך על כך שבעלי כולסטרול גבוה שאינם פועלים כדי להורידו באמצעות תרופות או פעילות גופנית ישלמו ביטוח בריאות יקר יותר? ובעלי לחץ דם גבוה? סוכרתיים? בעלי משקל עודף? __________ אגב, בניגוד לרושם שעלול להיווצר, אינני מעשן (אם כי בן משפחה שסמוך על שולחני דוקא כן). |
|
||||
|
||||
שוב, אתה מתעלם לחלוטין מעיקרון המידתיות. המטרה היא לא לקיים דמי ביטוח בריאות דפרנציאלים, כך שבריאים לא יצטרכו לממן חולים וחלשים. ההיפך הוא הנכון - בהרבה מאוד נסיבות ראוי שאנשים חלשים, חולים ומסכנים יחיו על חשבוני ועל חשבונך. אבל יש הבדל מאוד גדול בין סוכרתי שאולי איפשהו בגיל 15 הרגלי התזונה שלו היוו קטליזטור להתפרצות המחלה (אני לא כ"כ מבין בזה), לבין מעשן שבמודע הופך את עצמו, בהסתברות לא נמוכה, לנטל על החברה. שאר הדוגמאות שהצעת הן מהתחום האפור. אבל שוב, השאלה "איפה עובר הגבול?" שהיא כ"כ פופולארית, לא שוללת את הזכות שלי כן להעביר את הגבול, לפחות במקום שזה שחור ולא אפור. קודם כל תסכים איתי שמצב בו פרמיית הביטוח היא זהה וגלובלית עבור כולם, כולל אלו שבוחרים במודע לפגוע בבריאותם, הוא לא הוגן. אח"כ נפשפש ונקים ועדות ומומחים ונקבע מי כן ומי לא. אכלני שומן רווי מן החי? אולי. סכרתיים? לא. מעשנים? בוודאי שכן! באופן כללי, קשה לי עם הנטייה האלרמיסטית שלך לראות כל הצעה כחלק ממגמה, בד"כ שטנית. |
|
||||
|
||||
אגב, אני חושב שברוחה ההצעה שלי (לפרמיות ביטוח שונות, לא להטלת מס) היא מאוד קפיטליסטית ברוחה. אני רואה דמיון גדול בין מעשן שבממוצע עולה לשירותי הבריאות של המדינה יותר, אך לא משלם יותר מהלא מעשן הממוצע (כך שלמעשה הוא חי על חשבונו) לבין מובטל שבוחר לא לעבוד ולחיות על הקיצבאות, כך שלמעשה גם הוא חי על חשבון העובדים. אני לא טוען שכל מה שקפיטליסטי חייב להיתמך על ידך, אבל אני מופתע. |
|
||||
|
||||
אנ לא מזהה אצלי את הנטיה האלרמיסטית שמקשה עליך, אבל אולי קל יותר להבחין בה מבחוץ. ככל שאני יכול לשפוט, הצבעתי על הבעייתיות בהצעה להפוך את מס הבריאות למשהו שתלוי בהתנהגות המבוטח בלי שהבעתי את דעתי בנושא. אם השאלה היא באמת כללית לגבי כל מי שפוגע בבריאותו למרות קיומה של אלטרנטיבה סבירה, אפשר לדון בה, רק שזה לא נראה לי נכון להצמיד אותה דוקא לדיון על חוק העישון בפאבים. ואגב, התכוונתי לבעלי סוכרת מבוגרים שאינם מקפידים לאזן את רמות הסוכר שלהם, ומבחינות רבות הם מכורים לאורח חיים (תזונה, פעילות) שהתקבע אצלם פחות-או-יותר בתקופה שאחדים מידידיהם התחילו לעשן. |
|
||||
|
||||
גם הדיון על חוק העישון בפאבים הוצמד לדיון על חוק הטוקבקים. ואני חשבתי שזה כל היופי באייל הקורא, שאם נרצה, הדיון יסוב לשאלת "מי היורש של מייקל ג'ורדן?". אני חושב שהקישור סביר, במיוחד לאור העובדה שהדרך היחידה באייל לפתוח דיון חדש היא לכתוב מאמר, וזה, כידוע, מחיר גבוה מדי. האם יש לך בעיה עקרונית עם ההצעה להפוך את מס הבריאות למשהו שתלוי בהתנהגות המבוטח? זה נשמע לי כמו הדבר הצודק והיעיל ביותר שהעלו בפני בתקופה האחרונה. בנוגע לשאר הדוגמאות - הכל עניין של פרקטיקה. אם יש דמיון בין אחוז המעשנים לאחוז האוכלים לא בריא, ואם יש דמיון בין נזקי העישון לנזקי האוכל הלא-בריא, ואם יש דמיון בין חיוניות העישון לחיוניות האוכל הלא-בריא לאדם, ואם יש דמיון בין הקלות בה ניתן (כך סיפרו לי לפחות) לאבחן מעשן ולאבחן אדם שאוכל לא-בריא, ואם ניתן באותה הקלות לא-לעשן (ולא מעניינת אותי ההתמכרות) ולאכול בריא, ובעיקר - אם העלות של אדם שאוכל לא בריא דומה לעלות של מעשן, מנקודת המבט של שירותי הבריאות של המדינה - אזי אני תומך גם בהשתת עלות על אכילה לא בריאה. אין יותר קפיטליסטי וליברלי מזה - המדינה לא אומרת לי מה לאכול או מה לעשן, אבל היא כן פותרת אותי מהחובה לממן אחרים - מעשנים וחובבי שומן רווי מן החי שלא מזיזים את התחת שלהם. אני לא צריך לשלם על טיפשותם של אנשים, גם אם כמה מאבותי הטובים ביותר (לפחות אחד מהם) הם בעצמם אנשים שלא דואגים מספיק לבריאותם. |
|
||||
|
||||
אתה לא קורא אותי נכון. אני ממש לא מתנגד שתדבר על אנרגיה סולארית בדיון על שייקספיר, בסה"כ הסברתי לך למה התגובה ה"אלרמיסטית" שלי אולי היתה פחות אלרמיסטית מכפי שהיא נתפסה אצלך. אבל הנה אלרמיזם אמיתי: אשר להצעה הכללית, היא נושאת עימה לא מעט בעיות של צנעת הפרט, למרות הכסות הקפיטליסטית-ליברלית שלה. באמת הגיוני שכל אחד ישלם עבור העומס הכלכלי שמנהגיו הנלוזים מטילים על הציבור, אבל ממש לא הייתי רוצה שמשרד האוצר יידע כמה אחוזי שומן אני אוהב בגבינה שלי. |
|
||||
|
||||
הוא לא צריך לדעת את זה. מספיק שיוטל על הגבינה הצהובה מס1 בשיעור אחוזי השומן שבה. ___ ולאלרגיים למילה "מס": אגרת שומן. |
|
||||
|
||||
זה לא ממש כך. גבנ"צ עלולה להיות רעל קטלני לחלק מהאנשים ומזון לא רע בכלל לחלק אחר (תלוי בגנטיקה, בשאר מרכיבי התזונה, בפעילות הגופנית ובטח בעוד גורמים). מה הטעם לקנוס אדם רזה עם כולסטרול ושומני דם נמוכים על צריכת שומן? |
|
||||
|
||||
זה לא הוגן. קודם כל, כשמדובר בעישון, הנזקים הבריאותיים ידועים ומידיים ויש אזהרה גדולה שזה גורם למוות ומוות בטרם עת ומוות לעובר וכו' (יש בדיחה לא רעה על זה). מספיק שאנשים ידעו שסיגריות זה רע. תזונה זה מורכב יותר ושונה. גוש שומן (100% שומן) יכול להיות חלק מאורח חיים בריא. אפשר להשתמש בגבינה בשביל עוגה שיחס הגבינה בה למוצרים אחרים הוא אפסי. חוץ מזה, מי ייקח את כספי המיסוי האלה ומי יבטיח שהוא ישתמש בהן למען נפגעי הגבינה? זה אפילו עוד יותר חמקמק מהעישון. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
זה כבר המס על קניית תמ''ל. |
|
||||
|
||||
אני אגיד משהו שאין שום סיכוי שלא יסקלו אותי לאחר-מכן, ויותר מזה - הסקילה תהיה מוצדקת לחלוטין. אבל לדעתי בימינו צנעת הפרט היא קצת אובר-רייטד. מה עם מצלמות המהירות בכבישים, הן לא מזכירות לך קצת את הטלסקרין של אורוול? אני התנגדתי לחוק "האח הגדול", מפני שבאמת אסור שיהיה בידי המשטרה את הכח להאזין, ליירט ולקלוט כל מסר דיגיטלי שיוצא מהמחשב/פלאפון שלך וכו'. קל לראות איך יש כאן פתח לריגול עסקי או למעקב של אישה קנאית שמכירה איזה שוטר אחרי בעלה. במקרה הזה, אני חושב שאתה קצת רגיש מדי לפרטיות שלך, שהפגיעה בה לטעמי קטנה מהרווח, הן ביעילות הכלכלית והן בצדק, שיהיה למדינה ולאזרחיה. |
|
||||
|
||||
כמו שאמרת קודם, יש כאן שאלה של מידתיות. החרות שלי לנסוע במהירות שמסכנת את הציבור היא משהו שאני מוכן לקבל עליו הגבלות, שכן הן רעות פחות ממימוש החרות הזאת. החרות שלי לצרוך קילו במבה ביום בלי לתת על זה הסברים לפקיד השומה נראית לי יקרה למדי. עד כדי כך היא יקרה לי שאני מוכן לשלם את העלות שלה דרך סבסוד מנהגים נלוזים של אחרים. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |