בתשובה לברקת, 01/09/07 20:13
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא יודע. נראה לי קצת מיותר. גם היום אני ממשיך לעשות טעויות ולהחמיץ (בגדול) הזדמנויות, ואני די מודע לכך. אז אם זה באמת חשוב, אני יכול לשנות את ההתנהגות שלי כיום במקום לשקוע בפנטזיות על ''מה היה אם'' בעבר. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ואם השאלה לא היתה "או-או"? (או עבר או עתיד)? אגב, האם באמת נכון שבכל רגע נתון אתה יודע מעט פחות מאשר ברגע שבא אחריו? אולי זה להפך - אולי יש דברים שידענו ואיבדנו? (תמימות, להט, הומור, אמון...) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה היא לא בדיוק "או-או" (כי כאן התשובה ברורה), אלא "האם כיף לפנטז (על חזרה לעבר ושינויו)?". וכאן, יש לי איזו הרגשה של תפלות הפנטזיה ואפילו התקוממות פנימית, כי אני מרגיש שאני חוזר על אותם מישגים בהווה. אז מה הטעם לחזור לעבר כשאני יכול לשנות את ההווה? אמנם יש דברים שאיבדתי לתמיד, כמו אנשים שעשיתי טעויות ביחסים איתם ואני לא יכול להחזיר את הגלגל אחורה, אבל במיקרים כאלה אני מרגיש בעיקר כעס על עצמי ואפילו בושה, וזה הופך את הפנטזיה למציקה ולא-נוחה מדי. אני לא מרגיש שאיבדתי (בעצמי) דברים שאני מצר עליהם. תמימות לא נראית לי כזה שוס, נדמה לי שהיום אני מסוגל לתת יותר אמון מבעבר, ואני לא מרגיש שאיבדתי להט אם כי למדתי לתחום אותו קצת. מה איתך? השאלה הזאת מגיעה מהרגשה כזאת? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, לא התכוונתי לפנטזיה אלא לרעיון האפשרות של חזרה ממש (אם קוסם יציע לך לחזור בזמן וכולי). אבל בזמן שאני כותבת את זה ההבדל לא ממש ברור לי. ואם אתה אומר שהמחשבה על אפשרות כזו גוררת את האדם לפנטזיות עקרות, גם זה נכון :-) אצלי, אם משהו הלך לאיבוד במשך השנים, הוא הזמן והמרחב הפתוח. גדלה המודעות להצטמצמות המתמדת לתוך אפשרות אחת בעץ האפשרויות, אבל זה מן הסתם מפני שנרשמו הרבה יותר הצטמצמויות כאלה מאשר לפני 15 שנה למשל. זה עדיין לא אומר שלא נוכל לבחור מחדש ולהפתיע בעתיד, אני מקווה. השאלה הזו מגיעה מסקרנות פשוטה. אם כי חוויתי לא פעם "הרגשה כזאת": |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלוזים יפים. האם את יודעת לנגן? עכשיו, כשאת מעלה את זה, המודעות להצטמצמות המתמדת קיימת גם אצלי. אבל בד"כ אני לא חווה אותה כאבדן. היא מקנה גם סוג של ביטחון - אני יודע יותר מי אני ומי אני לא, ולאיזה כיוונים מעניין אותי להתקדם מכאן. ברור שאפשר לבחור מחדש ולהפתיע בעתיד, אבל למי יש כוח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, לצערי (עוד הצטמצמות). יפה שאתה מציג את הצד האופטימי של העניין. מעניין מה יוצר ראייה טראגית-מלודרמטית-קתרטית כמו שלי (אני תיכף יוצאת לנופש, לקרוע איזה בית הבראה לקשישים, יהיה לי על מה לחשוב שם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלכ הצטמצמות. לא נראה לי כזאת בעיה ללמוד בלוז פשוט (וגם Stormy Monday כמובן). חכי קצת ועוד מעט נועם יוכל כבר להראות לך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאלתר גם אני יודעת :-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודאי עוד לא הגעת לגיל שבו הרצון הזה הוא כמעט טריוויאלי... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה גיל זה? שאני אדע להתכונן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא גיל אחיד לכולם. איפה שהוא בין 30 ל-50... | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |