|
איני בעל השכלה מוסיקלית רחבה, הגם שלמדתי בילדותי לנגן. כנראה לא אצל המורים הנכונים. על כל פנים, מכיוון שבגרתי, וילדי מנגנים כעת, אני מקווה שבחרתי עבורם את המורים המתאימים, ומכיוון שאחד מהם בחר בפסנתר - בהשראת פסנתר ישן ויפיפה שנאלץ לסבול עד כה את ניסיונותי שלי צריך היה לכוונו. מודה, לי הוא נשמע מכוון, אולי המאג וחבריו שטרטרו אוזני שנים רבות פגעו בעצבי השמיעה, והבעות פניהם המיוסרות של חברים מוסיקאים, הבהירו לי שהמצב חמור - של הפסנתר, אך גם של אוזני. הוזמנו המכוונים וחלקם סרבו להגיע בתואנות שונות - פסנתר ישן, טכנולוגיה שאבד עליה הכלח וכו' עד שנמצא מי שמוכן היה להגיע ולכוון. נפעמתי, כדרכי, במעל מלאכה שנראה לי מג העושה מעשה כישוף מול סבך המיתרים הקפיציים, למרות שגילו כשלי וחזותו כשלי -צבר, צעיר (צריך הייתי להתעמת עם מיתוס הקשיש העיוור). עשה את מלאכתו, ועישן סגריה, ושתה קפה, וניגןובא על סיפוקו. אני מצידי ישבתי בצד, הבטתי ורשמתי רשימות. "מכוון?" שאלתי. "כן" ענה, "מספיק טוב". איני חשדן מטבעי, אך מכיוון שסורבתי על ידי מכווני פסנרתים אחרים, מצאתי עצמי ב"הלך רוח המוסך שלי": אתה מכניס מכונית למוסך, מגיע לאחר כמה שעות, והדברים היחידים בהם אתה יכול להיות בטוח הם שיש מוסך, שמישהו דחף ראשו לקרביו של הרכב, והתלכלך, בדרך כלל מוצגים לראווה כמה ממצאים מפויחים שהוצאו מתוך מנוע - או לפחות מאיזור מכסה המנוע, אני כמובן אמור להסתכל בהם ולהנהן בהסכמה. וכמובן יש גם תשלום. לעולם איני יודע מה באמת עשו, אם בכלל, ואם אשר עשו היה נחוץ וכו'. "מספיק טוב?" נחרדתי. "מספיק טוב למה? למי? לי היה מספיק טוב גם קודם" לאן מגיעה תרבות החפיף חשבתי לי, מילא בממשלה, מילא בצבא, אבל גם למוסיקה. כסף הרי אין כאן. גם לא מעמד, לא כוח. לפחות ישמרו על כבודם המקצועי. הביט בי בחיוך המכוון, תוך שהוא סוגר ארגז כלים צבעוני, שלא הוציא ממנו קודם לכן אלא מעין פינצטה מפלסטיק ומפתח הלן, ואמר: "ממילא אין מכוונים את הפסנתרים מדויק. אני יכול לשמוע את חוסר הדיוק, אבל אחרים לא". "מה זאת אומרת?" שאלתי. ככה מכוונים. הרי באך כתב את הפסנתר המושווה. מה זה הפסנתר המשווה אתה בוודאי מכיר" לא העזתי לומר שאני מכיר את השם, אך יותר מכך איני יודע. "אני מכוון בשיטת הקווינטות, דו וסול, אתה יודע". כאן כנראה אבדתי את הבושה: "לא". אם תכוון מדויק לפי קווינטות, האוקטבות לא תהיינה שוות" אמר. חייך, סגר את ארגז הכלים ומהר לאנשהו, אם הבנתי נכון לקחת את הילדים מהגן, או לתחום עיסוקו החדש - שווק רב שכבתי או משהו. העניין דורש ברור חשבתי לי, יותר מדי דברים משונים כאן. במקרה, עוד באותו שבוע הוזמנתי לרסיטל של ברנבוים שניגן, נכון, את הפסנתר המשווה. הרגשתי כבר מיודד עם היצירה מראש. תכניה מהודרת, חשבתי, תבהיר סופית את הנקודה. ובכן, הבהירה, אבל לא את הנקודה המסוימת הזאת. הפכתי למטרד. כל חבר שנחשב כמוסיקאי נשאל את השאלה. תשובה לא מצאתי. עד מסדרונות הפילהרמונית הגעתי, ספרים אינטרנט, הבנתי שאכן מדובר במציאות מורכבת, המוכתבת לנו מתוקף חוקי הפיסיקה מכאן, ונפלאותיה של האוזן האנושית, או המוח, או שמא תכונה של הדבר עצמו היא. לא הפתיע אותי לגלות, שמי שעמד על מורכבות הבעיה היה פיתגורס. פרשתי רשתי בין מרכזי מגמות מוסיקה, מוסיקאים, נגנים ואין יודע. חלקם התגייסו למטרה, נדמה לי כי הבכתי את חלקם בשאלה, שחשו כי צריכים היו לדעת את התשובה עליה. זו הזדמנות להתנצל. התשובות קיימות, והתודה לכותב מאמר זה על שהתייצב, מבחינתי לפחות, על רמת הרזולוציה האופטימלית עבורי. לא נותר לי אלא לנחש את הדרמה רווית הרגשות שהתחוללה במאבק על יצירת סטנדרט לכיוון הפסנתר. קרוב לוודאי שהשותפים למאבק הבינו את משמעותו. אני מנחש שיש מי שמת שבע אכזבות ופגוע, יש מי שהניח את כבודו המקצועי למבחן ואיבד אותו, ומי שבסופו של דבר הוביל את הקו המכריע, לא זכה לכך בחייו. במידה רבה, אני מניח, כל השותפים לכך הפסידו. האנושות הרוויחה, אבל זה סיפור אחר. ועוד לקח שיש כאן, קח הקשור לתחום עיסוקי אני. המהלך הנדרש היה בלתי אפשרי: הרי הכוון המשווה דהיום בנוי על זיוף, על אי דיוק. איני יודע אם יש דבר קשה יותר לבעל מקצוע לשכנעו שצריך לזייף. אך משנעשה הדבר, משהשלימו עם חוסר השלמות שבמציאות הצליל, או במפגש בין האוזן והצליל, עולם חדש ועשיר נפתח בפני המוסיקה. שוב תודה לכותב המאמר על הסבר תמציתי ומאיר.
|
|