|
||||
|
||||
אני יכול להעיד רק עלי, כמי שגדל לפני 35 שנה. ההורים שלי לא הכו אותי אף פעם. גדלתי בקיבוץ קטן, ככה שידענו מה קורה בבתים של שאר בני גילי. מתוך 12 ילדים, רק לשניים הרביצו בבית (וכדאי להגיד שהם היו, ונשארו, הבריונים של הכתה). משיחות אם אבא שלי על הנושא, אני יודע שגם ההורים שלו לא הרביצו לו (לפני 65 שנה), ושכשהוא גדל רק אחד מחמישה ילדים הוכו על ידי הוריהם. יותר מזה, אבא שלי מספר שהילד היחיד בשכבת הגיל שלו שהוענש פיזית על ידי הוריו גדל להיות האבא של אחד מאותם שניים שגדלו איתי. (אני לא יודע כמה ענישה פיזית היא באמת דבר כל כך רע, אבל ברור לי לגמרי שכמו שהצלחתי לגדל את הילדים שלי עד עכשיו ללא אלימות, אני אצליח בזה בעתיד, ושאני מקווה שגם הם ימשיכו את אותה מסורת עם הנכדים שלי) |
|
||||
|
||||
''כדאי להגיד שהם היו, ונשארו, הבריונים של הכתה'' וכדאי להזכיר שוב (אבל בפעם האחרונה לשנה זאת, אני מבטיח) שעל פי התאור שלך זה בהחלט יכול להיות עניין תורשתי ולא נלמד. |
|
||||
|
||||
בהתחשב באופי החינוך הקיבוצי בזמנו, זה מאד הגיוני. |
|
||||
|
||||
לא הבנתי. |
|
||||
|
||||
נדמה לי שהכוונה היא שבאותם זמנים עדיין היו מקובלים בקיבוצים ''חברת הילדים'', בתי ילדים, ''לינה משותפת'' (של הילדים בבתי הילדים, להבדיל מ''לינה משפחתית'' - בבתי ההורים) וכו'. כלומר - הפרדה גבוהה, יחסית, בין הילד לבין משפחתו הביולוגית, וראיית הקיבוץ כולו כאחראי על גידולו ועיצוב אישיותו. כך שההשפעה ההורית היומיומית היתה פחותה מאשר בעיר ובמקומות אחרים, ונטייה אלימה אצל הורה ובנו, אם נצפתה - יש מקום למחשבה שהיה בה מרכיב תורשתי משמעותי. |
|
||||
|
||||
... אלא אם גם ההורה וגם בנו התחנכו בתורם באותה שיטה בדיוק (מה שאפשרי אם מדובר על דור שני לקיבוץ, בשנים שלפני ביטול שיטת בתי הילדים). |
|
||||
|
||||
כן, לזאת הכוונה. |
|
||||
|
||||
למרות השעתיים שבילו הילדים עם ההורים- אלו היו שעתיים קריטיות. אפשר היה לשייך ילדים להורים בלי קושי רב. |
|
||||
|
||||
מה זה "אפשר היה לשייך ילדים להורים בלי קושי רב"? - כוונתך היא שאפשר היה לזהות אצל הילדים תכונות המזכירות את תכונות הוריהם? |
|
||||
|
||||
בדיוק כך. |
|
||||
|
||||
אבא שלי נולד ב-1940 במעוז חיים (קיבוץ אולד-סקול גם שנים אחר כך, שלא לומר הארד קור). הוריו לא היכו אותו - בשביל זה היתה מטפלת. לפחות החוויה המכוננת של ילדותו המוקדמת היתה של סטירה על אי-גמירת צלחת הדייסה. |
|
||||
|
||||
אולי תתן הסבר למילים העבריות-אולד סקול והארד קור? |
|
||||
|
||||
מהגרעין הקשה של האסכולה הישנה. |
|
||||
|
||||
משהו כזה, תודה. |
|
||||
|
||||
משיחות עם אבא שלי בנושא, הבנתי שזה היה עניין של מזל, היו מטפלות שהיו נותנות סטירה על אי-גמירת צלחת הדייסה (או שמן הקיק), והיו מטפלות שלא היכו בכלל, והיו מטפלות שהכו רק את הילדים שהן לא סבלו (או שהן הסתכסכו עם ההורים שלהם). |
|
||||
|
||||
גם אם יש לאלימות מקור תורשתי, זה לא מצביע על כך שעל אותם ילדים ''נגזר'' להיות אלימים. |
|
||||
|
||||
אני קורא את שכ"ג אחרת- שיש ילדים שהם אלימים מטבעם, ואפילו אם תשים אותם אצל הורה טיפוסי, הם יקבלו מכות. הסיבה ש*רוב* ההורים לא מכים את ילדיהם (לפחות לא חזק) הוא שאין צורך בכך. |
|
||||
|
||||
לא לזה התכוונתי, אבל גם זה נכון במידת מה. כבר סיפרתי כאן פרטים מהביוגרפיה שלי. אני חושב שאם הייתי גדל היום לאותם הורים, לא היו מכים אותי, אבל אני בכלל לא בטוח שהייתי מעדיף עונשים חינוכיים, ולמען האמת את אלה אני זוכר כחויה מחורבנת יותר מכל ה''פליקים'' על התוסיק. |
|
||||
|
||||
אני אף פעם לא הענשתי את הילדים שלי. |
|
||||
|
||||
כיף לך וכיף להם. לצורך העניין אני מוכן להאמין שיש ילדים והורים שענישה בכלל לא משתרבבת ליחסים שלהם, הכל בנוי על תגמולים חיוביים והרבה אהבה. אני מסופק אם זה נכון להרבה משפחות, אני מטיל ספק רב ביותר שזה נכון ברוב המקרים, ומוכן להמר על פרוטתי האחרונה שזה לא נכון ל*כל* הילדים וההורים. (נדמה לי שהבטחתי לעצמי להסתלק מהדיון הזה. אין לי מילה) |
|
||||
|
||||
אם להמשיך את הקו שלך (אתה יכול להתנגד אליו כמובן): הכאה לא תכופה של ילדים שאינה גורמת לנזק גופני (מה שנקרא אולי "סטירה פה סטירה שם" בניגוד להצלפות חגורה או הכאה תכופה) היא עדיין במסגרת האוטונומיה של הורים ביחס לחינוך ילדיהם. לא כל הורה מסוגל להתמודד עם ילדיו בלי שימוש באלימות מוגבלת ולעמוד ברף של הורים אחרים, והתנהגות שכזו צריכה להיות עדיין במסגרת "גבולות הגזרה" הלא-פליליים של מערכת היחסים בין הורים לילדיהם, אשר אינה מצריכה התערבות חיצונית. |
|
||||
|
||||
כנראה פספסתי. האם נטען איפשהו בדיון הזה שכל הכאה מצריכה התערבות חיצונית? |
|
||||
|
||||
לא, אבל עכשיו נטען שלא. |
|
||||
|
||||
אתה מכה איש קש! |
|
||||
|
||||
אני רואה בזה יותר משום סימון גבולות גזרה, או פיחות זוחל. וניסיון לשקם את התפישה העצמית של כל אותם הורים אשר לעיתים מכים את ילדיהם: הם לא הורים איומים ונוראים. |
|
||||
|
||||
יופי, אבל מה זה קשור ליוריסטיקציה של ההכאה? הלא רגשות אשם הם הכלא הנורא ביותר. |
|
||||
|
||||
"יוריסטיקציה"? ניסיתי בבבילון (וגם juristication) ולא מצאתי פירוש למלה. מה רצית לומר? |
|
||||
|
||||
היא ניסתה (והצליחה) לומר שהשאלה אם לאסור או להתיר בחוק את ההתנהגות, לא רלבנטית לביקורת שהיתה כאן על אותה התנהגות. אפשר להגיד שההורים האלה איומים ונוראים, גם בלי לרצות לשלול מהם את הזכות להיות כאלה. |
|
||||
|
||||
ואני מנסה לומר שההורים הללו לא צריכים להרגיש שהם הורים איומים ונוראים. הם יכולים להסתפק בכך שהם הורים ממוצעים, ואולי אפילו לחשוב שהם הורים טובים, למרות שחלק מהסביבה חושב שהם הורים איומים ונוראים. |
|
||||
|
||||
אני יודע. הרטוריקה של תגובה 426579 קצת פיספסה את העברת הנקודה הזאת, אבל כבר הספקת לחדד. |
|
||||
|
||||
הם גם יכולים לחשוב שהם הורים ממוצעים או טובים, וביחד עם זה לשקול מדי פעם את סך הפעולות שלהם בתור הורים, ומתוך הסך הזה, לשקול במיוחד את שיטת הענישה הגופנית. הורים עושים דברים כאלה לפעמים, אתה יודע - יושבים וחושבים "האם אני עושה נכון כשאני מרשה לבתי לחזור מאוחר/כשאני לא מרשה לבתי לחזור מאוחר, ממסיבות/אסיפות כיתה/פעילויות אחרות? אולי אני צריך/צריכה להחליט מהיום על מדיניות אחרת בתחום זה..." - וכך, כמו שהם שוקלים את השאלה הזאת ועוד עשר שאלות חינוכיות אחרות - הם יכולים לשקול גם את נושא הענישה הגופנית. הבחינה-מחדש הזאת יכולה בהחלט להתבצע כתוצאה מתודעה המתעוררת בעזרת השיח הציבורי והאינפורמציה המצטברת עם הזמן בנושא, ובלי חלוקת ציונים עצמיים מסוג "אני הורה נורא ואיום", "אני הורה א', ב' ג' ", וכולי. אגב, האם יש לנו דוגמה שאתה מסתמך עליה, כאן בפתיל או במקומות אחרים, המעידה שהורים המכים או הורים המכים מדי פעם - חושבים על עצמם שהם הורים איומים ונוראים? והאם משום כך אתה מגיע למסקנה שיש מקום להיחלץ לעזרתם ולתמוך בדימוי העצמי שלהם? התרשמותי לרגע זה היא הפוכה דווקא - שנציגי הענישה הגופנית בדיון זה מפגינים בטחון עצמי רב מאוד בשיטותיהם ובציון המגיע להם, לשיפוטם, כהורים. |
|
||||
|
||||
מזל שאתה פה! :-) |
|
||||
|
||||
תנסה למצוא פירוש למילה ''חיקוק''- גם לא תמצא. אבל השפות מתפתחות מאד מהר בכיוונים שונים וודאי שתי המילים יופיעו בהקדם. בשבוע שעבר נתקלתי במילה שמשתמשים בה ולא ידעתי אותה- תיעדוף. |
|
||||
|
||||
האמת היא שאולי בכלל התכוונתי ל"יוריסטיזציה" (על משקל "פתולוגיזציה"). הייתי מתרגמת את זה "השפטה" :-) |
|
||||
|
||||
אני לא מבינה מה ההגנה הזריזה הזאת שכולכם מעניקים לאנשי הקש. איך זה שדוקא הם מעוררים כל כך את רגשי החמלה שלכם? |
|
||||
|
||||
אכן, תגובה המתאימה לאיש פח. |
|
||||
|
||||
אן לאשת פחחחחחחחחח. (היי, ל..ב.פ., אני מקוה שהצינון עבר) |
|
||||
|
||||
האם מישהו זוכר את הסיפור ששמו כשם תגובתי לעיל? |
|
||||
|
||||
תלוי על איזה עונשים חינוכיים מדובר. מסקרנות לגבי אותה תקופה, איזה עונשי לא-מכות היו מקובלים אז (במשפחתך או בכלל)? |
|
||||
|
||||
אני לא זוכר את כל המבחר, אבל לדעתי הוא לא שונה בהרבה מהעכשווי. מה שאני מצליח לדלות מזכרוני: 1. מעצר בית בלי זכות לארח חברים. 2. שלילת הזכות לשמוע את "פול טמפל" (למרות שהקליטו לי את הפרק לשמיעה במועד מאוחר יותר). 3. עבודות מעצבנות בבית (מסידור החדר ועד כיסוח הדשא). 4. ניתוק מהאינטרנט. בעצם זה היה העונש הקבוע, על שנולדתי מוקדם מדי. העונש הכי טראומטי שאני זוכר מגיל צעיר היה לבקש סליחה מהגננת, כלומר ללכת אליה הביתה(!) אחר הצהריים (!!) לדפוק בדלת (!!!) ולבקש סליחה (!!!!). החטא היה שברחתי מהגן1 והלכתי לטייל בשדות הסמוכים, ובכך הדאגתי אותה ולכן היה עלי להתנצל. ללא ספק הייתי מעדיף לסגור את העניין עם קצת מכות בטוסיק, אם מישהו היה נותן לי לבחור - או לפחות כך אני זוכר את זה היום. בכלל, מחלקת ה"לבקש סליחה" (לא מהורי, עם זה לא היתה לי בעיה) היתה המחלקה השנואה עלי מכל, וגם, חוששני, הכי אפקטיבית. אבל זה ספציפי לי. ____________ 1- אני לא בטוח אם השער היה נעול באותם ימים, ואם ה"בריחה שלי היתה קשורה במחדל בטיחותי של אותה גננת. |
|
||||
|
||||
"עבודות מעצבנות בבית (מסידור החדר ועד כיסוח הדשא". נו, באמת - ילד מלומד שכמוך לא ידע להפיק תועלת רבה ממתן זכיונות לכיסוח הדשא לחברים? בשביל מה כתבו לך את תום סויר? |
|
||||
|
||||
החברים המאניאקים שלי קראו גם הם את תום סויר (אגב, אני העדפתי את הקלברי פין בהרבה). |
|
||||
|
||||
נכון בהחלט. אני רק מצביע על הפגם החוזר ונשנה בטיעונים כגון אלה. |
|
||||
|
||||
אני גם מקווה בשבילך שתמשיך לחנך את ילדיך בדרך הנראית לך. ממה שאני בדקתי בסביבתי (שכוללת גם אנשים חילוניים מגילאים שונים) כולם גדלו כאשר ההורים שלהם מפליקים להם מידי פעם. זה כמובן לא סותר את זה שאנשים אחרים גידלו אחרת את ילדיהם. הסיבה שאני כותבת בכלל על הנושא אינה כדי לומר ששיטת הפליקים מצויינת והיא היחידה שיכולה לעבוד בחינוך. אלא לומר שגם היא שיטה טובה ואין בה שום פגם מוסרי. בעצם המסר העיקרי שלי הוא שהשפיטה של החברה את ההורים בנושא מערכת היחסים שלהם עם ילדיהם היא הרסנית, ואינה לגיטימית בעיני, בין אם היא נעשית על ידי לחץ חברתי ובין אם על ידי מערכת שיפוטית ממש (וכבר היו דברים מעולם). אני חושבת שההורים הם אלו שרוצים בטובת ילדיהם יותר מכל אדם, או גוף אחר ולכן אין הצדקה לכך שגוף, שאין לו אחריות אמיתית כלפי הילד, "יכניס את אפו" למערכת היחסים בינו לבין הוריו, מלבד במקרים פתולוגיים ברורים. צריך שהחברה תתן להורים את מלוא המרחב והאמון לגבי חינוך הילדים. דבר שיגביר את הביטחון העצמי (המעורער מאוד היום), של ההורים, יעצים אותם, ובסופו של דבר יפחית מאוד את החיכוך והרבה מהחלקים הלא נעימים הקיימים היום ביחסים שבין הורים לילדים. זה יחזיר את המצב לתיקנו, בו לגדל ילדים היה רוב הזמן דבר מהנה ומשמח. אני נשאלת הרבה פעמים: "איך את מצליחה לגדל עשרה ילדים? אני לא מסתדרת עם שניים". זה כואב לי שדבר בסיסי הפך לקשה וכבד להרבה אנשים. נדמה לי ששורש הבעיה נעוץ בשיפוטיות היתר, שמסרסת את האנשים מהאינסטינקטים שלהם והורסת להם את הביטחון העצמי כהורים. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |