 |
|
 |
||
|
||||
 |
בשיר הראשון מאנישה המשוררת את העת. היא רואה בה אישה שרוצה להיטהר אך אינה יכולה, על כן אינה מסוגלת לומר את דברה. ישנו פה מתח, האישה - העת- מגיעה ואין שומע לה. המקווה (במלעיל) אינו קולט אותה, לא מקבל אותה, הבלנית נעדרת והמים יבשו. לכן מחכה האישה- היא העת- גזוזת שיער, ממתינה עד בוש. נראה שיש פה שימוש בביטוי "לחכות עד בוש" למה מי שמחכה צריך להתבייש? רונית מטלון כתבה על כך מסה נהדרת אבל זה לא המקום לתארה. מי שמחכה עד בוש הוא אדם מאוכזב ונבוך. הוא הגיע בשעה היעודה והאדם לו הוא מחכה אינו מגיע. המקרה כאן שונה, כאן מחכה העת- האישה- לבלנית שאיננה, לטיהור שיאפשר לה לומר את דברה, ולי נראה שזהו מעין שמה שרוצה היא לומר הינו בגדר גילוי או וידוי. מדוע היא בושה? היא בושה בעצמה מפני שנקביה ועורה מקורצפים, שיערותיה גזוזות והיא קרחת. גם אנו, הקוראים, נבוכים בקוראנו שורות אלו. ישנה הרגשה שמכניסים אותנו לקודש הקודשים, למימד האינטימי של הנקיון והקדושה, בו הגוף והרוח נפגשים, אבל מביך אפילו יותר סיומו של השיר, בו מחכה העת-האישה, לשווא. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
וגם - מי המקווה *יבשו*, כך שהבושה קשורה ליובש מסוים. ואם זוכרים למה נועדה ההיטהרות במקווה, אז נראה שהעת אכן לא הגיעה - "להיאמר". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לכן זה שיר ארס פואטי, על חווית יובש בכתיבה. מעניין מה הקשר בינה לבין בושה/היטהרות/זיווג |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקשר נראה לי אירוטי מדי מכדי להתמלל כאן... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשם שהדבר התמלל בשיר באופן לא גס, אפשר להתייחס לארוס שבמעשה כתיבת הדבר - אפילו בשיח הפתוח לרשות הרבים - בלא שהמילול יזדהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אני לא בטוחה שהקשר אכן מופיע בשיר... אבל סביר שאפשר לדמות את מעשה הכתיבה למשהו שדורש הפריה. וכיוון שגם המקווה נועד לשרת מעשה של הפריה, שבפני עצמו נזקק ללחות ולא ליובש... | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |