בתשובה לג. שמעון, 31/10/01 0:53
 |
|
 |
||
|
||||
 |
שלא ישמע כאילו אני מגן על משהו אבל מה שפרידמן כתב ומה שראית בטלויזיה לא סותר את ההסתכלות שהבאתי למעלה. אין אם כן חשיבות לכמות הקטנה של פסוקי שטנה ורעל, ואם אין משהו מפורש תמיד אפשר לתת פרוש לפסוק פחות מורעל. מה שמעניין זה הנכונות של אנשים מסוימים לקחת ולנכס לעצמם את כל הקוראן/תורה/ברית חדשה לאור פרשנותם ולעוות את מסר החמלה והשלווה שבדרל כלל נוטים ליחס לדת. מסתבר שסה לא רק אנשים אלא גופים ממלכתיים, אבל זה לא דבר חדש לנסיון הישראלי מהדורים אוכלי הנחשים עד למסגדים בעזה. גם הניכוס של אלמנט הרוע אצל היהודים קיים, אבל בממדים לוקליים( עדיין?) כמו שארמסטרונג ציינה, ההבדל בין בין לאדן לנוצרים ביגוסלביה הוא שהטבח שערכו בסברניצה לא תורץ בפסוק מתאים. הניהיליזם צריך נקודת משען להזיז את העולם וככל שהמנוף שלו יהיה גדול וארוך יותר הוא יוכל להזיז עולם גדול יותר. את מה שפרידמן לא כתב, קראתי לא מזמן במאמר אחר. בעשורים האחרונים השקיעו הסעודים מאמץ שקט להחדיר למוסלמי אמריקה את זן המוסלמיות הווהאבית שלהם. זוהי כת אורתודוקסית-פוריטנית שנדמה לי קיים כמעט רק בסעודיה. הוואהאביות מאפשרת למשפחות המלוכה להמשיך ולשלוט בערב הסעודית. הם השקיעו כמה וכמה מליוני דולרים בסיבובי הרצאות של חכמי דת וואהאבים מסעודיה, מימון מדרסות (בתי ספר )ועוד. ההצלחה מסתבר לא היתה כל כך גדולה. בנוסף, מיד לאחר ההתקפה על התאומים והפנטגון, השגרירות הסעודית הטיסה במטוס פרטי את בני משפחת לאדן אל מחוץ לארה"ב. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
רון, מה שיש לי להגיד בעניין מסר החמלה שמייחסים לדת - לאור ההיסטוריה הארוכה של מלחמות דת -זו הכללה (שאין לי כרגע זמן לבסס אותה בעבודת דוקטורט): מסר החמלה בדתות מופנה עפ"ר כלפי פנים, כלפי האחים המאמינים, אולם כלפי הלא מאמינים, הכופרים, הדת היא עוינת. זה נכון לגבי כל הדתות, אולם למיטב ידיעתי המוגבלת האיסלאם עוין כלפי חוץ הרבה יותר מהיהדות והנצרות. היהדות משאירה בד"כ את הטיפול בגויים לאלוהים (שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך), האיסלאם לעומת זאת מפקיד את מלאכת הקודש הזו בידי המאמינים עצמם. "מוחמד", קובע חוקר האיסלם גולדזיהר, "הוא נביא הלוחמה והמלחמה... את מה שהשיג הוא עצמו לראשונה בעולם הערבי שלו, הריהו מנחיל כציווי ומיצווה לעתיד קהילתו: המאבק בבכופרים, חסרי האמונה... בראש מעייניהם של הלוחמים למען האיסלאם ניצבת לאו דווקא המרתם של הכופרים, נטיעת אמונה בהם, אלא הדברתם". הקוראן אינו מותיר ספקות לגבי נקודה זו: "ומשיחלפו ארבעת חודשי הקודש, שחטו את עובדי-האלילים בכל אשר תמצאום. שבו אותם, צורו עליהם, אירבו להם." (האיסלאם מקל קצת עם נוצרים ויהודים, אין חובה לשחוט אותם ואפשר להסתפק בהמרת דתם או דיכוים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה לגבי המיסיונריות בנצרות? אפריקה, גינאה החדשה וכו'. אחת מהמשימות שלהן היא הטבת תנאי המקומיים (ואם אפשר גם המרת דתם לנצרות כמובן). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה שאנחנו מסכימים. הדת נתפסת, בהכללה לא גסה, על ידי מי שלא מאמין וגם על ידי הדתיים את עצמם, כמהלך אידאולוגי שמהותו הוא הטוב (ו' שרוקה) בדרך כלל נוטים ליחס לאדם דתי, במיוחד אדוק, תכונות או התנהגות של ענווה , של חסד, של אמפתיה לאדם, של עזרה לזולת ועוד. זאת כנראה אחת הסיבות שחדשות על אנס דתי או רמאי דתי מהווים אטרקציה. זאת היא אחת מהמהויות האידאיות של הדת - להיטיב. סט. אוגוסטין קבע שמרכז ההוויה איננו הרציו אלא האהבה שהיא הטוב, החסד, האמפתיה לבני האדם, כמשהו שבא מהאל. תשוקת האדם לאל היא הטוב והיא המניע הבסיסי למציאת הטוב. אולם מסתבר שלא כך, אפילו אולי להפך. אמונה יוקדת יכולה להפוך לאנטינומיסטית ולפעול בדיוק בדרך הפוכה למהות שבה אנו תופסים התנהגות דתית. יתרה מכך, לאדם המאמין יש מניע דיאלקטי המאפשר לו להפוך חמלה לרצח. זאת כמדוני היתה הנקודה, שסובבת סביב התפיסות ההופכיות לדת - מצד אחד אדך חיים טובה, אמיתית שמתצתת את הרצון האמיתי של האדם. מצד שני עצם השאיפה הזו היא פריזמה מעוותת שכוללת בתוכה את האפשרות הרצחנית שלמעשה היא כמעט ברירת מחדל. מבחינה זו הטרוריסטים הם לא דתיים אבל באותה נשימה הם התגלמות תמצית הדת. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |