בתשובה לע. חסון, 14/10/01 1:35
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לדעתי, פוליקר כבר הרבה שנים לא פוגע. מאז "אפר ואבק", למעשה, אולי עם עוד כמה ניצוצות ב"לעיניך הכחולות". מצד שני, אני מתבסס כאן רק על הרדיו. אגב, המלצה היסטרית על "משמרת לילה" של בנזין. ב-17 שנותיו הוא לא איבד כלום, אולי הוא אפילו יותר חזק היום (לאור מצבו האפרורי של הרוק). פוליקר מפיק שם עוצמות של רגש ושל זעם מפחידות כמעט, וזאת יחד עם ברק מוזיקלי מדהים. בעיני, תקליט הרוק הטוב ביותר בהיסטוריה המקומית. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הדיסק של בנזין בהחלט איכותי, גם היום, אם כי ההגדה בתור ''תקליט הרוק הטוב ביותר בהיסטוריה המקומית'' מוגזמת קצת. -- לגבי פוליקר, אחד מהעצמות שלו מתגלות רק כששמאים אלבום שלם ורצוף ולא שיר ספציפי, כחה לפחות אני מרגיש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פוליקר כועס, מיואש, מתוסכל. אני אוהב אותו ככה. הטקסטים לא מחדשים יותר מדי, אבל משאירים אותך עם תחושה של בעיטה בבטן. לדעתי, השיר החזק ביותר בדיסק החדש הוא דווקא "ג'ינג'י" ולא "הפקק האין סופי" או "איך קוראים לאהבה שלי" שזכו להשמעות רבות ברדיו, שיר אוטוביוגרפי מדהים, זועק מתחושה של ניכור ובדידות, מנת חלקו של כל ילד שגדל בסביבה שלא הבינה או קיבלה אותו. הנגינה של פוליקר חוזרת לימי "חתול רחוב" (אני מקווה שאני לא טועה בשם הקטע האינסטרומנטלי שלו מימי בנזין). אני אף פעם לא התחברתי לקטע היווני שלו. אולי זה רק אני אבל מישהו שם לב לדימיון הרב בנגינת הגיטרה של פוליקר לזו של "דה-אג"' מיו-2? (כל מי שנפגע מהשוואה, לכאן או לכאן, אני מתנצל מראש). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |