בתשובה לתמר אשל, 20/10/01 15:25
 |
|
 |
||
|
||||
 |
האם, נגיד, "תקוות גדולות" של דיקנס אינו עומד בפני עצמו? האם כדי להעריך את יצירתו צריך לקרוא את כל ספריו? ודאי שלא. שיר, אלא אם הוא חלק ממחזור, אמור לעמוד בפני עצמו. קריאת שירים נוספים יכולה לתת תובנות נוספות אל תוך השיר, וכמובן שהכרת הרקע התרבותי מסייעת גם היא, אבל אם אי אפשר להבין כלום מהשיר בפני עצמו, הוא לא יצירה שלמה. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אנשים שוכחים מדי פעם כי שירה או ספרות בכלל או אמנות בכלל משרתים מטרות שונות מאשר תקשורת רגילה ולכן אמורות להיתפס אחרת. כשאתה מדבר ביום יום מה שחשוב לך הוא שכוונתך תעבור. לא ממש משנה איך אמרת את זה העיקר מה נאמר. אולם כשמדובר בשירה לא כך הדבר. בשדר פואטי חשוב ה"איך" יותר מה"מה" או לפחות לא פחות ממנו. ה"איך" הזה אינו רק ליופי, אם כי גם משום כך, אלא נועד לשלוט ברמת העוצמה שהנאמר נקלט אצל התופס. שיר כמו "פגישה לאין קץ" למשל אינו רק יפה יותר אלא גם חזק יותר מ"אני רוצה אותך מאוד מאוד מאוד". ברגע שנכנס גורם נוסף לתמונה, כלומר ממדיו האסתטיים של הטקסט, הרי שהגורם הרגיל, כוונת הדובר, נעשה שולי יותר ואכן אמור להיות כזה, כי אם יישאר מרכזי כל הפואטיקה של השיר מיותרת. אי לכך, כוונת הדובר, היא לא דבר שצריך לחפש בשיר לדעתי. השיר עומד בפני עצמו ומייצג מסר מסויים. המשורר צריך לדאוג כי המסר הזה יהיה גם המסר שלו. כלומר עליו לוודא לא רק שמה שהוא רוצה לומר אכן משתמע מן השיר, אלא גם שמה שהוא לא רוצה לומר לא משתמע מן השיר! אולם בדרך כלל הדבר לא מעורר בעיות. מעטים מאוד (לפחות מנסיוני) המקרים שנכתבות שתי פרשנויות מבוססות ומעמיקות לשירים או ליצירות בכלל והן שונות בתכלית השינוי. זה פשוט לא קורה. ישנן מחלוקות, אם כבר, על מידת הדומיננטיות של גורם זה או אחר או של השלכותיו, אבל לא הבדלים של שמיים וארץ. מעטים גם המקרים שבהם ניתן ממש לכפות ניתוח על הטקסט. מה הסיכוי שתהיה איזו התאמה מדוקדקת בין צורה לתוכן נניח והיא תהיה פשוט במקרה? מה הסיכוי שהתערערות החריזה למשל תקביל רק במקרה להשתלטות הכאוס לתודעתו של הדובר השירי? זה פשוט לא סביר סטטיסטית. לראייתי שיר עומד בפני עצמו למרות שגם כך תיתכנה ראיות שונות שלו במידה מסויימת כי כל אחד מביא עימו מטענים נוספים. ישנן "חויות קריאה" שונות לאותו שיר, אבל הן נמדדות במידת הנאמנות שלהן לנתונים בטקסט. חייבים להבין כי שדר פואטי אינו ואני חוזר אינו שדר רגיל. הכוונה שעומדת מאחוריו חייבת להתברר באמצעות הכלים שמציע השדר עצמו. כאן גם טמון כוחו. שדר פואטי מקשה על ההבנה כפשוטה ובכך מאלץ את הקורא לעבוד קשה יותר, להתמקד יותר, לארגן את כל הפרטים ולא להסתפק במבט חטוף שמחפש את העיקר, כמו שקורה בקריאה של טקסט עיוני ובמידה פחותה ובהכללה גסה - בקריאה של פרוזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי שאתה (את?) מציין, ה"איך" "נועד לשלוט ברמת העוצמה שהנאמר נקלט אצל התופס". כלומר, ל"איך" יש חלק ב"מה". הוא משרת את ה"מה", באותו אופן שהמילה "מאוד" משרתת את המילה "אוהב" - היא מעצימה אותה. המימד האסתטי, על כן, הוא חלק מהמימד התוכני, ולא ניתן להפריד ביניהם. הסיכוי? אני מהמר שקרוב לאחד לאחד, משום שהרי התוצאה אינה קבועה מראש. אפשר לקרוא אל תוך השיר מה שרוצים לקרוא, אפשר גם להגיד שכשהמבנה של השיר הולך בניגוד לתוכן, הרי שיש כאן מסר אירוני של זלזול או של רגש של "הדחקה" או וואטנוט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי ההפרדה של הצורה מן התוכן - הצדק עימך. אני נוטה להסביר עצמי בצורה קיצונית מעט בעניין זה אך לא נוהג ביחסי אל שירה.האיך והמה - הא בהא תליא. (איזה יופי של ביטוי, פעם ראשונה יוצא לי להשתמש בו). הפרדה מסוג זה הייתה נהוגה במה שנקרא "הפורמליזם המוקדם" שהיה פשוט פנאטי בענייןזה. אני נחשב מתון לידו. המה והאיך אכן קשורים זה בזה והאיף משרת את המה אולם אין זה רק בגדר כלי נטו אלא מהות בפני עצמה ואכן נאמר על שירה, כי היא המדיום בה משמש מטרה בפני עצמו. זה נכון לאמנות בכלל: צורת המסירה היא בעלת משקל גדול. לגבי אפשר לקרוא אל תוך השיר מה שרוצים לקרוא - אני מתנגד בתוקף. וענתך לגבי יחסי צורה תוכן - התאמה להדגשה וניגוד ככלי יצירת אירוניה - קצת מופשטים, אם כי בהחלט לא סתמיים. פירוש טוב, מעמיק, יסודי, לא כופה, לא אונס, אינטיליגנטי, רגיש, מדובב - כזה פירוש קצת קשה פשוט לזרוק על השיר. אמר פעם מבקר גדול (פרפרזה גסה): איננו מחפשים כל פרשנות אפשרית. אנו מחפשים להוכיח מדוע פרשנות מסויימת היא אפשרית. או משהו כזה. בהזדמנות אני אקרא את זה שוב. כלומר, זה לא חוכמה לצחוק ולהראות שכל פרשנות תיתכן: החוכמה היא באמת להוכיח אותה, באמת ליישם אותה. פרשנות כזו יש לדעתי בדרך כלל אחת לכל שיר. לגבי אותה אירוניה, שהיא אכן מוצא די מפתה, זה לא כל כך פשוט. תוכיח כי האירוניה הזו מתחברת לשיר, שהיא תואמת את הדובר שבו, שהיא תורמת. זה לא כל כך פשוט. וכן, לפעמים לא חייבים להפוך כל פסיק בשיר לאיזה תחבולה מתוחכמת של המשורר. לפעמים יש דברים שהם סתם, בלי מטרה, רק ליופי. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |