 |
בתור אמא נוספת בגן ההורים אני מרשה לעצמי לענות במקום רון, שלקח על עצמו עד כה את כל העבודה.
בתי הגדולה הלכה למשפחתון ''רגיל'', עם גננת וסייעת ורשיון של משרד החינוך, ובמשך שנה שלמה נפרדה ממני כל בוקר בבכי תמרורים. הגננת שכנעה אותי שאין מה לעשות, ושהיא נרגעת ברגע שבו אני נעלמת מעבר לפינה. גם אני התרשמתי שחוץ מהפרידות הקשות, הילדה מאושרת בגן, נאהבת ומוכלת ומקבלת את כל צרכיה הרגשיים והחומריים. חשבתי שבאמת ''ככה זה'', ואין מה לעשות, ילדים לא אוהבים להיפרד מההורים בבוקר, וצריך להיות חזקים, ללכת ולא להסתובב. הלכתי בראש זקוף ובעיניים דומעות כשזעקותיה של בתי מחרידות את שלוות הרחוב.
השנה בתי הקטנה הצטרפה לגן ההורים בבית זית.
אחד מהדברים הראשונים שהרשימו אותי עם הצטרפותי לגן היה, שההורים לא עוזבים את הילדים באופן חד-צדדי ללא אישורם של הילדים. גם אם צריך חודשיים של הסתגלות, או חצי שעה של פרידה, הילדים יודעים שלא משאירים אותם בגן בניגוד לרצונם. הכבוד לילדים שעולה מהגישה הזו הוא נפלא בעיני, ומה שיותר ראוי לציון - זה עובד. יש בגן ילדים שחיים יותר בשלום עם פרידות באופן כללי, ויש שפחות, יש כל מיני טקסים שעוזרים לפרידה חלקה, אבל בסופו של דבר, אני מעולם לא הייתי עדה ל''סצינות'' שבהן הפעוט רואה בצרחות את גבו המתרחק של ההורה.
וזה לא שמדובר בחבורה של ילדים נוחים במיוחד להיפרד (אולי חוץ מבתי הפרטית).
אולי עקפתי את השאלה שלך, כי אני אישית לא עמדתי במצב שבו ההורה היה חייב ללכת והילד לא הרפה. באופן כללי, במצבים שבהם הילדים רוצים את האמא והאבא הפרטיים שלהם, אנחנו מתמודדים בשיטות הקונבנציונליות של חיבוקים, נישוקים, הסחות דעת, דיבורים, הבטחות, ולפעמים שיחת טלפון עם ההורה המיוחל.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש