בתשובה לשלומי בן-יצחק, 16/04/00 9:22
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אמנם חשוב, אבל התאריך באמת עורר בי תהיה מסוימת. ואולי עדיף שבאופן כללי כל אדם בארץ יחוייב לתת שנת שירות לאומי כלשהו, זה יעשה טוב לכולנו, כולל כ-ו-ל-ם. ומשנה אחת רוב האנשים לא ממש יפסידו. אני מאמינה שיהיו גם "סתם" אנשים שיעדיפו את האופציה הזו, אבל גם מזה לא נראה לי שהחברה תפסיד! |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מתכוון לשנה נוספת על 3 שנות השירות הצבאי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, אני לא "אתה" אלא את. קוראים לי דפנה (בת.ז.), אבל אני נוהגת לחתום - גם בעבודה, גם בכל מקום, למעט בבנק (שם שמורה החתימה שלי מלפני שנים, ושם לא עשיתי את השינוי)-בשם הנ"ל. הוא פשוט יותר מוצא חן בעיניי. ולעצם העניין: ממש - ממש - לא!! הכוונה היתה שאם אדם לא התגייס - מטעמי מצפון/דת/מוצא וכו' - או אפילו מטעמי השתמטות (מכל סוג שהוא) - אפשר למצוא מוצא לעניין בשרות לאומי. אני לא אומרת שאנשים שמרגישים פראיירים ירגישו טוב אם למול שלוש (או ארבע) השנים שלהם בצבא אחרים יתרמו רק שנה; הרעיון הוא שכל אדם צריך להרגיש שהוא נתן משהו. גם אם לא ממש התחשק לו לעשות את זה. אני מבטיחה לך (ולכל מי שזה מעניין אותו) שהרבה פעמים הרגשתי שבתור פקידה אני בעצם לא תורמת כלום לאף אחד והעולם היה יכול להסתדר בלי השנה ותשע (או שנה ועשר, אני לא ממש זוכרת. כנראה הדחקתי) שהשקעתי שם, אבל כל עוד הייתי שם - באמת נתתי את הנשמה. גם אם כל מה שיכולתי לעשות זה להשאר כשצריך עוד יום (כן - על חשבוני, בלי תמורה) או להשאר ערה כל הלילה או עד שעות מוזרות למדי. אבל יצאתי מנקודת הנחה שאני מוסרת שנה ותשע למדינה. על מה שהמדינה מפיקה ממני בשנים הללו אין לי יותר מדי שליטה. אבל מעבר לשחיקה בתמימות ובכח להתווכח עם בירוקרטיות למיניהן, אני חושבת שיצאתי אפילו נשכרת - ולא רק מלראות עולמות שלא סביר שהייתי נתקלת בהם בדרך אחרת. יצאתי נשכרת גם מלתת - ודווקא בלי תמורה (אלא אם אתם קוראים כך למשכורת הצבאית). אולי זה לא הכי אין עכשיו, אבל אני באמת אוהבת את המדינה הזו. ואם אפשר לגרום לאיזה אדם חרדי, מוסלמי, או כל אדם אחר - שלא יגיע למגע עם אוכלוסיות שונות במרבית ימיו במדינה הזו - לתת, ולקבל - מה טוב. והוא כן יושפע, לדעתי, כי כל נתינה, ובמיוחד כשזה עם אנשים שנזקקים לעזרה ולתשומת לב - מעדנת אותנו. לפחות קצת. אז - שלום לתמימות. אני בכל זאת מאמינה בכל זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דף נע היקרה, ראשית ברצוני להתנצל על כך שטעיתי במינך. אני יודע שזה לא ממש קשור לעניין אבל קשה לי להתאפק ולא להתייחס לנקודה הזו. תיארת מצב שבו נתת את הנשמה בתור פקידה למרות שידעת שהעבודה שלך לא ממש חיונית או חשובה. מטרת השירות הצבאי שלך מבחינתך הייתה לתת למדינה (כמובן תמורת קבלה בצורת תעודת שחרור שמעניקה לך זכויות מסוימות) לא משנה שמה שנתת לא היה ממש חשוב, או מוערך. הצורך הזה, לתת למדינה כדי שאחר כך נוכל לנפנף בזה שאנחנו נתנו אינו מובן לי. את מעונינת לתרום, זה לגיטימי ומובן. המדינה לא מעונינת לאפשר לך לתרום את מלוא יכולתך בתפקיד בעל משמעות אלא מכריחה אותך לבצע תפקיד פקידותי, משעמם שתרומתו מוטלת בספק. בשלב הזה עומדות בפנייך כמה אפשרויות. את יכולה להשתמט ובכך לפגוע בסיכוייך להצליח בחברה הישראלית המיליטנטית, את יכולה להשתמט בקטן, כלומר לזרוק, להשיג כמה שיותר פטורים ולהעביר את הזמן עד השחרור כך שהנזק שגורם לך השירות הצבאי יהיה קטן ככל האפשר. את בחרת באופציה הכי מוזרה להתכחש לעובדה שאת מבצעת עבודה לא משמעותית ולהכניס איזו אשליה של חשיבות לתפקיד ע"י השקעה גדולה יותר בו. קשה לי להבין את המשפט "יצאתי נשכרת מלתת דווקא בלי תמורה" דבר שכמה שורות קודם לכך כתבת שהעולם היה יכול להסתדר בלעדיו. ובהקשר הזה . מה דעתך בדבר תשלום סכום כסף גדול כתרומה לחברה שיחליף את התרומה של שירות לאומי או צבאי? אני מניח שהתגובה הראשונה תהיה דחיה של הרעיון מכל וכל. אבל תחשבי על זה שסכום של כמה מאות אלפי דולרים תמורת פטור משירות יכול היה לתרום למדינה הרבה יותר מעבודה של חילים מסוימים שבכל מקרה הם חסרי מוטיבציה מכדי לתרום בשירות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מודאג יקר! (אגב שמות..לפחות אצלך אין דאגה שיתבלבלו) למה אתה חושב שזו אשליה?.. נכון, הייתי פקידה. ההרגשה שלי שדברים מיותרים היא לא בהכרח נכונה. זו היתה פשוט תחושה של חוסר מיצוי עצמי. אולי לא צריך הוכחות אם אתה מאמין בעצמך, אבל קצת קשה למישהי כמוני להיות שנה ותשע בתחושת ניוון מתקדם. אבל זה לא משנה את העובדה שמסביב האוירה היתה שאני בהחלט תורמת. מעבר לזה, אני חושבת שבקבוצה הקטנה והמאוד מגובשת שיצרנו, תרמנו אחד לשני ולמורל הכללי, ויצאנו נשכרים גם מהבחינה החברתית. וזה בלי לדבר על הכרה של מערכות מסוימות, שפשוף בהכרות עם גופים שונים, שלא לדבר על זה שבשעות הפנאי לימדתי את עצמי הדפסה עיוורת. רק תנסה לדמיין לעצמך כמה זמן היה לוקח לי לענות לך לולא עשיתי את זה.. וכן, מה לעשות, אני חושבת שהמדינה הזו שווה את השנתיים הללו. תזועזע מאוד אם אני אגיד שהיא שווה גם את כל החיים?.. בקטע הזה אני אולי קיצונית לטעמך, אבל אם זה היה באמת ובתמים נחוץ, גם לזה הייתי מוכנה. אבל פה - ולשמחתי, מה לעשות - אין לי מה לתרום. אני חושבת שאם אנשים לא תורמים זמן הם גם לא יעלו על דעתם להשקיע כסף - הרי יש המון מטרות אחרות שראויות לכסף, ובכלל - למי לתרום? למנגנון?.. אתה חושב שזו אשליה. אז כן, נהניתי, למרות התחושה שאין מיצוי, למרות קצין שפניתי אליו בעת צרה ומצאתי רק יד מלטפת (יותר מדי) ולמרות כל מה שנראה לך מיותר ולא מועיל. אני חושבת שהצבא הוא חלק מההוויה הישראלית, ואני מכירה המון אנשים שזו היתה תקופה יפה בשבילם. אתה רוצה שיתרמו כסף? - סבבה. תתרום. אני לא מכירה הרבה אחרים שיעשו את זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. ברור שהשירות בצבא תורם לאדם המשרת בכך הוא מתנסה בחוויות שספק אם היה זוכה להן בסביבה שפויה. אבל ברוב המקרים אם אדם מתחיל לבנות את עצמו בסיום התיכון הוא יגיע רחוק יותר מבחינה אישית ומקצועית. בכמעט שנתיים שבילית במסגרת צבאית למדת הדפסה עיוורת וגיבשת קבוצת חברים. אני לא יודע כמה זמן עבר מאז שהשתחררת אבל אני בטוח שבשנתיים שאחרי השחרור את לומדת (או למדת) ומתפתחת הרבה יותר. ב. השאלה היא לא כמה מאמץ דרשה ממך התרומה הזו אלא עד כמה אותה פעילות אכן תרמה למדינה. האם לו היית מוותרת על השירות הצבאי והולכת לעבוד בעבודה שבה את באמת טובה ובכך היית מגדילה את התל"ג וגם משלמת מס הכנסה לא היית תורמת למדינה יותר? אם ביל קלינטון יתנה את מתן הסיוע המדיני לישראל בהתאבדות שלך (דוגמה חולנית אבל זה מה שעלה לי בראש) האם תהיי מוכנה להתאבד? מצד אחד את כותבת שאת מוכנה לתת למדינה את החיים. הסיוע הביטחוני תורם למדינה המון. יותר ממה שתורם מוצב בלבנון שלמען החזקתו מתו הרבה יותר מחייל אחד. האם תהיי מוכנה במצב כזה לתת את החיים למדינה? סביר להניח שלא. טוב למות בעד ארצנו אבל רק אם יכתבו אחרי זה את השם שלך על איזו אנדרטה. ג. כשכתבתי על תרומת כסף במקום שירות צבאי התכוונתי ל"חובת תרומה" (על צו הגיוס שלי היה משפט בסגנון "המתגייסים מקראים לדגל מכוח החוק אבל באים כמתנדבים") אנסח מחדש את השאלה. האם נראה לך מצב שבו יאפשרו למעונינים בכך לבטל את חובת השירות הצבאי תמורת סכום כסף גדול? (לצורך העניין בואי נאמר שהכסף ילך לקניית אמצעי לחימה שיפצו את צה"ל על אובדן כוח האדם) נצא גם מהנחה שההיענות תהיה קטנה ולא תהיה השתמטות משמעותית, פשוט אנשים שהיום הולכים לקבן או עושים בעיות, יוכלו להשתמט בקלות והצבא ירוויח כסף) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אני ממש לא חובבת קמיקזה ואין לי שום חשק להתאבד. אמרתי שלו זה היה כורח המציאות הייתי עושה את זה. והכוונה היא לדברים שהם חיוניים, ועם כל הכבוד - סכום כסף כזה או אחר לא נכלל בעניין, לטעמי. כל אחד והפירושים שלו. ב. גם עבודה פקידותית צריכה להעשות על ידי מישהו. אני מבטיחה לך שבמקרה שלי לא היתה אבטלה סמויה. ג. מה עם זה שההצעה שלך אומרת ש-לשם שינוי, כמובן, רק מי שיש לו את המאה יכול לפתח את עצמו?.. אכן, פיתרון אידיאלי ומושלם לכו-לם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאוד חורה לי העובדה שבדרך קבע אנשים מתעלמים מהעובדה שיש אנשים שצה''ל בוחר לשחרר אותם מסיבות בריאותיות. כרגיל, כשאנשים מונים את האפשרויות לשחרור מצה''ל, הם מזכירים את תלמידי הישיבות, משוחררי המצפון ושאר מני ''משתמטים''. לא כל מה ששוחה הוא ברווז, ולא כל מי שלא שירת הוא משתמט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא קשור לנושא. ואם כבר אתה שואל, מי שהצבא החליט לשחרר הוא לא בהכרח אדם שלא יכול לתת דוגמאת שרות לאומי. אני מכירה כמה וכמה כאלה. שלא לדבר על החברה הכי טובה שלי, ששוחררה בדיוק על הסעיף הזה (היא עיוורת) - היא ניסתה מאוד להתנדב, וצה"ל סירב; כשהיא למדה תחומים שעניינו את הצבא, דווקא פתאום היתה אפשרות לשלב עיוור במסגרת.. מה לעשות. אבל אנשים לא מודעים לזה שתרומה יכולה להיות להקריא ספרי לימוד לעיוורים, למשל (עד היום יש רק ספריה אחת כזו בארץ), או לעשות מה שעכשיו עושים ארגונים שלא למטרת רווח - עזרה לנזקקים, במלה חמה, בסיר מלא, או סתם - לעשות קניות למי שקשה לו לבד, או ללוות מוגבל למקומות שהוא צריך להגיע אליו. ובעברית: אם רוצים, אפשר. ומי שבאמת לא יכולים - אין לאף אחד תלונות כלפיהם (לפחות ככל הידוע לי). אם יש, הן נשמעות לי, על פניו, לא מוצדקות. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |