בתשובה להאייל האלמוני, 26/04/06 16:38
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא ברור כל כך כמה ניתן לקצץ במשרד הבטחון, בטווח הקצר. בכל אופן, גם אם נניח שניתן, וגם אם נניח ששר חדש שאינו מכיר כלל את המערכת מסוגל למצוא היכן לקצץ מבלי לפגוע מהותית בבטחון ולאזור אומץ לבצע זאת, עדיין אין זו פעילות חברתית כשלעצמה. נניח שמחר מקצצים שני מיליארד שקל מתקציב משהב"ט; מה יקרה עם הכסף? האם הוא יהפוך להורדות מס, יופנה להחזר החוב הציבורי הגבוה, או יגיע לחינוך, לסיוע לאוכלוסיות חלשות ולבריאות? ואם יגיע, כיצד יתחלק? זו השאלה הגדולה. יותר מהפניית תקציבים, מדינת ישראל זקוקה לעיצוב מחודש של מדיניות בתחומי החינוך, הרווחה והבריאות, כך שהכספים יחולקו נכון, וייצרו בטווח הארוך מצב של פחות עוני. הגדרה נכונה של יעדים ודרכים להשגתם חשובה יותר מתקצוב כשלעצמו. למשל: נניח שמחר מתווסף עוד מיליארד שקל לסל התרופות. מה יקרה? התשובה היא שתיכנסנה עוד כמה תרופות, שתאפשרנה נניח, להאריך את חייהם של מאה חולים מדי שנה בחמש שנים בממוצע. האם זהו השימוש המיטבי במיליארד שקל? כנראה, לא. הפניית מאה מיליון שקל לרפואה מונעת לשכבות החלשות ועוד מאתיים מיליון לטיפול במפגעים שונים ומשונים (ממפגשי מסילות רכבת עם כבישים ועד זיהום אוויר) היו יכולות להאריך את חייהם של אנשים רבים בהרבה, והיו משאירות שבע מאות מיליון שקל לחינוך (כל המספרים כדוגמה ואינם מתיימרים להיות מציאותיים). אבל במצב העניינים הנוכחי זה מה שיקרה. כרגע תקציב סל הבריאות והרכבו נקבעים על פי עוצמת המניפולציה הרגשית שמופעלת על הציבור פעם בשנה (בסיוען הכספי של חברות התרופות), וכך קורה ששליש מהילדים בארץ לא קיבלו חיסונים השנה כי אין כסף לאחיות בתי ספר, ואילו תרופה שיכולה לסייע לחמישים חולים בשנה יכולה להכנס לסל אף שבאותה עלות יכלו להחזיק מאות אחיות. בקיצור: יותר מתקצוב כשלעצמו, דרושה התווית מדיניות - ואת זה עמיר פרץ לא יעשה ממשרד הבטחון. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל את זה הוא גם לאו דווקא היה עושה במשרד הבריאות. מובן מאליו שהשאלה להיכן מופנים הכספים ש(בתקווה) יקוצצו מתקציב הבטחון היא השאלה הקרדינלית, אבל עלינו להביט על המציאות ולהבין שהקובע היחידי כמעט בשאלה זו הוא משרד האוצר (שר האוצר ופקידיו). באמצעות "חוק ההסדרים" (שכבר הוסבר עליו כאן) ובאמצעות קביעת התקציב עד לפרטיו הקטנים ביותר, הופך בעצם משרד האוצר למשרד בעל ההשפעה הכמעט-בלעדית על מדיניות הרווחה של מדינת ישראל. כזכור, אפילו את ההוספה לסל התרופות תקצב לבסוף משרד האוצר בנפרד (האם היה מוסיף תקציב בנפרד לחיסונים?). בפועל למשרדי הרווחה, החינוך, הבריאות והפנים השפעה קטנה יחסית על המסגרת התקציבית שלהם ועל היכולת לחלק אותה. הם אכן מתווים מדיניות, אבל בתחומיהם הם השאלה האם המדיניות מסייעת לשכבות החלשות ומיועדת לצמצם פערים בחברה כמעט ואין משמעות. הכח של מפלגת העבודה אמור להיות מחד בהשפעה על התקציב באמצעות לחצים קואליציוניים והכח בממשלה, ומאידך באפשרות לשחרר רזרבות תקציביות באמצעות "נטרול" הגורמים במשרד הבטחון השואפים לשמור על התקציב המנופח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה נותן סיבות טובות מאד למה להתעקש על משרד האוצר, אבל לא למה ללכת על הבטחון. לכל הבקורת על שליטתו של האוצר בכל תחומי הפעילות של הממשלה אני מצטרף באופן מלא. מעשה ששמעתי פעם מאדם שהיה שר באחת הממשלות בעשור האחרון: בדיון שהיה לו עם ראה"מ דאז, הוא סיכם על העברה של תקצוב לתחום מסוים של פעילות משרדו. למחרת התקשר אליו פקיד אוצר, בחור בן שלושים וקצת, והודיע לו שאין לו מה לחלום אפילו על הכסף. השר הסביר שהוא סיכם עם ראה"מ, והפקיד השיב, בניסוח דיפלומטי, שזה מעניין את הסבתא שלו. בישיבת הממשלה הבאה הוא העלה את הנושא וביקש להבין כיצד פקיד באוצר יכול לבטל סיכום עם ראש הממשלה. לאחר הישיבה תפס אותו במסדרון שר ותיק, התבונן בו ברחמים ואמר: "מסכן, פתחת את הפה - עכשיו בחיים לא תראה מהם אגורה". לפרץ היו כל הסיבות להתעקש על האוצר, גם אם המחיר היה הסתפקות בחמישה שרים. יותר מזה, הייתי מצפה (תאורטית) שהתיקים שהוא ידרוש יהיו האוצר, הבריאות, החינוך והרווחה (והחמישי - כמובן, החקלאות. בכל זאת זו מפלגת העבודה). אז הוא היה יכול לגבש מדיניות כוללת ולחולל מהפכה. אם הוא היה מחליט, נניח, שחשוב להתמקד בחינוך בפריפריה אפילו על חשבון צמצום שרותי הבריאות או הקצבאות, לא היה מי שימנע ממנו - ולהפך. למעשה, הייתי שמח לשמוע ממנו קווי יסוד למדיניות כזו כחלק ממצע הבחירות. בתור שר בטחון, לפרץ לא יהיה זמן לעסוק בשום דבר שמחוץ לתחום המשרד. אולי הוא יוכל לוותר על כמה גרושים מהתקציב (ולדעתי לא ניתן לקצץ משמעותית בטווח הקצר, ולו בגלל שעלויות הכרוכות בקיצוץ עצמו כמו פיצויי פיטורים והתרת חוזים בולעות את החיסכון בשנה הראשונה - וגם מסיבות אחרות), אבל מי שיחליט לאן הקיצוץ הזה ילך יהיה אברהם הירשזון (שנדמה שאולמרט ימנה אותו רק כדי להראות לפרץ שאדם שעמד בראש הסתדרות עובדים דווקא יכול להגיע להיות שר אוצר - על סיבה אחרת קשה לי לחשוב). פרץ לא יהיה פנוי לעסוק בזה, ולא יוכל להאבק בצורה אפקטיבית - ודאי לא להתוות מדיניות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים איתך כמעט בכל מלה. לדעתי, פרץ הבין (ככה לפחות אני הבנתי בשלב כלשהו) שאין לו סיכוי להיות שר אוצר. זה כנראה היה הוטו היחיד של אולמרט. מאותו הרגע, השאלה היא מהו המשרד השני המשפיע ביותר על המדיניות הכלכלית. כפי שאמרתי - אני מאמין שניתן לקצץ לא מעט בתקציב משרד הבטחון, ואני מאמין שמה שצריך כדי שדבר כזה יקרה זה בדיוק שר בטחון שמסוגל ''לוותר''. פרץ הוא מהיחידים שמסוגל לעשות זאת, לדעתי. וההימור שלי (שבאלמוניותי לא אכפת לי לתת אותו) הוא שיהיה קיצוץ בתקציב הבטחון, ואפילו קיצוץ לא קטן. יש עד נקודה כמובן, והיא הנקודה המדינית. לשר הבטחון השפעה מדינית רבה, ופרץ, יש לזכור, הוא גם יונה, ולא רק אדום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר, פרץ נורא רצה להיות שר אוצר אבל לא נתנו לו? זה מעניין. איך הגעת למסקנה שזה הוטו של אולמרט? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל הפרשנים הפוליטיים אומרים זאת. תוסיף לכך את העובדה שמעולם לא היה שר אוצר שלא ממפלגת השילטון, וקבל הערכה די מבוססת - האוצר היה נשאר אצל קדימה לא משנה כמה פרץ היה משתדל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשמח לקבל כמה קישורים למקומות שבהם כל הפרשנים הפוליטיים אומרים זאת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפרשנים אינם דוקא המקורות המהימנים לכך שלפרץ לא היה סיכוי לקבל את מישרד האוצר. הפוליטיקאים עצמם אמרו את זה בלשון קטגורית למדי. חיים רמון בראיונות שהוא עצמו רמז שהיו על דעת אולמרט ואחרים. פרץ ידע יפה מאד שיש כאן כניסה ראש בראש. כשהתחיל להיות ברור שהעבודה לא תקבל את האוצר, החלו הפרשנים לרדת על פרץ שהוא ויתר מהר מדי. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |