|
||||
|
||||
שמחתי לקרוא שקראתם. אנסה להגיב על כמה מן הדברים שנאמרו. ראשית, לענין פשטות הכתיבה. ואם כן לדוב שלום. ובכן, וודאי שהייתי יכולה לפשט. השאלה אם רציתי, והשאלה היא תמיד מהו זה שאובד בתרגום הפשוט כפי שהצעת. למרות שאהבתי מאוד את סיפורך, וודאי תשמח לדעת שלצורך כתיבת המאמר נעזרתי בספרים רבים מאוד, שהיו מצורפים ברשימה בבילוגרפית בסופו, שמשום מה לא צירפת לגירסה האינטרנטית שלו. בכתיבה האקדמית על הנושאים אותם הזכרתי השתרשה לה מעין טרימנולוגיה שכזו. שמות שונים מן המילים הרגילות אותן אנו מוציאים מפינו במכולת, ואם זאת, עדיין מובנים בהתאמצות קלה. נרטיב אכן מתכוון במשמעותו לסיפור, או מעשיה. אך כיוון שעדיין אנו משפיקים בנכסי גוים, ורוב הכתיבה היא שלהם, כדי לא לצור כפילויות, ובהיעדר תרגום רשמי למושג הכל כך משופשף בכתיבה מסוג זה, העדפתי להשתמש בו בצורה זו. ובאשר לשאר המשפט שבחרת לצטט, אכן שיעור דיאלוגי הוא אינו מושג חדש. אך כפי הנראה בכל זאת לא הבנת את כל משמעותו. הכוונה בשיעור דיאלוגי, ואם נקח לדוגמה את המקרה של לימוד היסטוריה, הכוונה היא לא רק שהשיעור יהיה פתוח לשאלות ותשובות ודיון כללי בין המרצה לתלמידים (ואני אתעלם מן ההערה לגבי שאר המחרישים, כי אני מניחה שלרוב האנשים, כולל אותך, ברור למה התכוונתי) אלא ליצירת סיפור חדש. אחת ההנחות הפוסט מודרניסטיות היא שלא קיימת אמת או תפיסת מציאות אובייקטיבית. לכן כל ספר או שיעור בהיסטוריה הוא אינטרפטציה חד פעמית של המספר או הכותב, בדומה לגישה השלטת כבר שנים רבות לגבי הסיפור העממי. משמעות השיעור הדיאלוגי, בו משתתפים סטודנטים ממקומות שונים, תרבויות שונות, וכן, קבוצות זיקה שונות (מושג השאול דווקה מתחום סיפורי העמים) יווצר בכל פעם נרטיב חדש, ובשבילך - סיפור חדש. יכולתי להמשיך ולהמשיך, אבל אני חושבת שהבחירה במילים ''מסובכות'' לפעמים, היא חיונית, ולאו דווקא נובעת מרצון להרשים בשפה גבוהה, או להיות בלתי נגיש על מנת שאף אחד לא ידע לעזזאל על מה אתה מדבר, ויניח מראש שנאמר פה משהו חשוב מאוד וחכם מאוד מבלי שהבין מה נאמר. לפעמים גם יש סיבה מוצדקת. לדעתי יש לי. באשר לשאר ההערות. תמיד יש דברים דחופים יותר לעסוק בהם. תמיד יש אנשים רעבים, מקופחים וממושפלים בעולם . אין הדבר אומר שלא צריך למצוא גם זמן לפעמים לדברים הנראים לנו בנקודות מסוימות כמותרות. יתכן כי מאבקם של הסטודנטים הערביים באוניברסיטת חיפה על חופש הביטוי שלהם בקמפוס, והזעם על הכנסת משטרה לקמפוס, הוא קריטי ואקוטי יותר, והרבה יותר בסיסי כרגע מידע נרטיבי אין זה אומר כי לא צריך גם לכתוב ולדבר על האחרון. ובברכת פסח שמח. נועה. |
|
||||
|
||||
הלכתי לאוניברסיטה. ביקשתי עניין, וידע, ועבודה ומצאתי הרהורים, לקחים, ו-תעודה. ועדיין - אסירת תודה. אספתי כמה ידידים מחקתי כמה יעדים וגיליתי שמה שנראה כים האינסוף שפחדתי להיות בו אבודה אינו אלא שלולית אחת, רדודה - ועדיין, אסירת- תודה. |
|
||||
|
||||
מכתבך הזכיר לי את הבדיחה היודעה: "האוניברסיטה היא מצבור של ידע. סטודנט נכנס לאוניברסיטה עם מעט ידע, יוצא בלי ידע בכלל, וכך נצבר הידע באוניברסיטה!" למרות שאני מעדיף יותר את התיאור ההומוריסטי של דייב ברי, על כך שקולג' הוא מקום שבו אנשים באים לבלות 4 שנים כדי שיוכלו לשכוח את כל מה שלמדו שם מייד. פרט לאומללים שלא מצלילחים לשכוח ונאלצים להפוך לפרופסורים... אני מצטער על הגישה, פשוט נודע לי לפני שבוע שאושר לי סיום התואר ואני המצב-רוח אנטי-אקדמי ואנטי-אוניברסיטאי אופורי! - אסף |
|
||||
|
||||
תודה על התגובה (-: גם התעודה שלי בדרך. אולי ממש ברגעים אלה. האמת - במהלך התואר עברו גם בי מחשבות שונות מהסוג שנועה מנמקת, מבארת, ומרחיבה לגביהן. אבל בדיעבד נראה לי שיש משהו שנשאר אחרי התואר, מעבר לכל המרצים והדעות. אם חושבים על כל מה שהיה במבט לאחור, אפשר לקחת הכל בביקורתיות לפעמים, לפעמים בהסכמה, לפעמים להוסיף או לגרוע מגישות שונות - מערכת מעצם קיומה כוללת דברים מרגיזים. אם אנשים לא היו רוצים לשנות *אז* הייתי חושבת שמשהו לא בסדר. כל עוד יש דברים שממש גוררים תגובות במערכת, הכל בסדר. אל תשכחו שהדברים המרגיזים הללו הם בין הגורמים שדוחפים אנשים לעשות! |
|
||||
|
||||
(שימי לב שמר אנשלוביץ, למרות הדמיון בשם הפרטי, הוא עדיין לא אני, ולכן לא הוא שהסיר את הרשימה הביבליוגרפית, אלא אני. הסיבות יפורטו באימייל, אם תרצי). האם המילה "שיח" אינה התרגום המקובל לנראטיב? לא הרבה יותר ברורה, נכון, אבל לפחות זה בעברית. |
|
||||
|
||||
לא, "שיח" הוא "דיסקורס" (discourse) בלשונם. ראיתי נסיון להחליף "נראטיב" ב"סיפר" (על משקל "דיבר", כל אחד מעשרת הדברות). אני חושב שחלק מהעניין הוא מילה יחודית, שתצביע על כך שהדובר/כותב משייך עצמו לאסכולה מסויימת. לכן "שיח" עובד, אבל "דיבור" לא. אולי מאותה סיבה בחרו הערלים ב"נראטיב" כאשר ברוב לשונותיהם קיימות מילים יומויומיות יותר ל"סיפור". |
|
||||
|
||||
תודה ירדן. אך ארצה להוסיף לומר, כי אכן ישנו הבדל בין סיפור, או מעשייה - לנרטיב. (אם או בלי א') נרטיב, אם תרצו להזכר בשיעורי הספרות מן התיכון, הוא העלילה, ולא הסיפור. לכן אם נרצה לתרגם נכונה לעברית, נצטרך אולי ל - סיפור העלילה, ועדיך לדעתי, סיפור המעשה. ועדיין זה לא היה מדויק. וכמובן, שיותר מסורבל מנרטיב. |
|
||||
|
||||
נרטיב הוא בהחלט לא עלילה, אלא אם כן מעמידים גם את המושגים הבסיסיים ביותר בניתוח סיפורת לדיסקורס פוסטמודרניסטי. נרטיב, כמושג בניתוח סיפורת, הוא רצף ארועים שקשורים זה בזה (לאו דווקא קשר סיבתי). הוא מתחלק ל-story (שכולל את "הסיפור" עצמו, לפי הסדר הכרונולוגי של האירועים, ואת הדמויות), ול-discourse (כאן לא במובן של שיח- ונכון שזה מבלבל), שכולל את העלילה (האירועים כפי שהם פרושים מבחינת *זמן* בסיפור- עלילה היא מונח מבוסס זמן), האפיון (בשונה מהדמויות עצמן), ה- setting, ובקיצור- כל מה שהמספר "עושה" לסיפור ה"אקטואלי", כפי שהיה קורה במציאות, כשהוא מעביר אותו למדיום הכתוב. אפשר להתווכח עם ההגיון של זה, אבל אלו הם המונחים הבסיסייים- שגם מורים בתיכון אמורים לדעת. שיח פוסטמודרניסטי חיובי בעיני מאוד בכל הנוגע ללימודי ספרות (בשונה מביולוגיה מולקולרית), אבל עדיין יש כלים מסוימים לניתוח שחשוב שיהיו משותפים לכל המשוחחים, כי אחרת השיחה תהיה בליל חסר כל משמעות. אפשר, כמובן, לערוך שיח על משמעות הכלים עצמם, או על שיפורם, אבל כך או כך, שיח רציני "אקדמי" לא יכול להתנהל בלי שפה משותפת, ומושגים בסיסיים הם חלק מהשפה הזאת. נרטיב, אם כן, הוא כל רצף ארועים, לא בהכרח בספרות אלא גם בחיים הרגילים. עלילה היא אחד מחלקי ה-discourse, והיא מונח שמתפצל בעצמו לכמה מושגים שכולם עניינם ברצף הזמן שהארועים מסודרים לפיו בטקסט עצמו. |
|
||||
|
||||
דובי, גם אני מעדיף שימוש במילים עבריות כשהן בנמצא אבל 'שיח' אינו 'נארטיב'. 'שיח' פירושו שיחה, דיון בין שני משתתפים או יותר. כשישנם משתתפים אחדים כמו בדיון הנערך כאן אפשר לכנות אותו רב-שיח. המילה האנגלית לשיח היא discourse כפי שציין ירדן ניר. מובנה הפשוט של המילה 'נארטיב' הוא אכן עלילה או פשוט 'סיפור'. אבל באקדמיה המובן של נארטיב קצת אחר: העקרון שעליו מושתתת תורת הנארטיב העכשווית כפי שהיא נדונה באקדמיה מניחה שהנארטיב הוא עניין המשלב שני דברים: .א. סיפור, כלומר, מה באמת קרה. ב.דיסקורס, כלומר, איך מוצג מה שקרה. וכך, לדוגמא, אני יכול לספר את כל העובדות על מלחמת העצמאות כפי שהם מופיעות ב"ספרים הציוניים" על המלחמה אבל לארגן את הנארטיב כך שהוא יחתור תחת הסיפור הציוני וישקף במידה רבה את הסיפור הפלסטיני, או יחתור תחת שני הסיפורים כאחד. |
|
||||
|
||||
מדוע לדעתך צריכה האקדמיה לאמץ את הגישה שאין אמת מוחלטת או מציאות אובייקטיבית. למעט מספר תחומים שעניינם יצרה אנושית (למשל ספרות, אומנות וכו' שאפילו בהם המטרה היא לרוב להבין למה התכוון המשורר ולא איך אני מבין את היצירה) הרי התפיסה הזו משוללת יסוד. |
|
||||
|
||||
ןבכן, מודאג יקר, ממש לא. נסה פעם להכנס לשיעור היסטוריה בתיכון יהודי ולשאול שאלה תמה על 'מלחמת העצמאות'. האם לא אותה מלחמה עצמה שלחה 750,000 פלסטינים לניכר? האם אתה חושב, אולי, שפליטים אלו , דופקים בפטישים, זורקים ספרי חוטים ורוקדים בבמות באותו חג נפלא? אם אתה רואה זאת כאופציה היחידה לתא ר את המציאות שיבושם לך. ההיסטוריה היא דוגמה טובה, שכן היא תמיד הייתה בין מדעי הרוח למדעי החברה. אולם ניתן לבודק זאת גם בסוציולוגיה, אנתרופולגיה, פסיכולוגיה, וכדי לא לייגע, אולי הרשימה באמת נגמרת כאשר מגיעים לתחום המדעים המדויקים בהם באמת לרוב אין מה להתווכח על זיקה תרבותית של מכניקת הקוואנטים.המציאות היא תמיד בעיני המסתכל, ולא צריך ללמוד ספרות כדי ליישם את הכלל. |
|
||||
|
||||
אדם החוגג את יום העצמאות הוא לא היסטוריון, הוא לא מביע את דעתו בקשר למהלך האירועים אלא מביע את רגשותיו בקשר לתוצאות האירועים הללו. אני מבין את הטענה שלך בנוגע לריבוי נקודות ההשקפה בנושאים היסטוריים השאלה היא מה תפקידן של עדויות כאילו בחקר ההיסטוריה? מטרת ההיסטוריון היא לסנן מתוך המקורות השונים את הסילופים המעידים יותר על עמדת נושא העדות ופחות על האירועים, במטרה להגיע תמונה קרובה ביותר לתיאור האירועים כפי שבאמת קרו. אני לא טוען שזה תמיד אפשרי, אבל זו צריכה להיות מטרתו של ההיסטוריון. לא קידום דעותיו הפוליטיות על בסיס בחירה סלקטיבית של עדויות. האמת המוחלטת קיימת ותפקיד המדען הוא לגלות אותה, גם במדעי החברה. רק בתחום מדעי הרוח והאומנויות יש מקום לתפיסה אישית של היצירות בהן עוסקים. |
|
||||
|
||||
תשובתך הייתה הרבה יותר קלה לקריאה וגם מעניינת ממאמרך המקורי, וגרמה לי לנסות להבין במה מדובר, ואף לנסות לגבש דעה על העניין עצמו. הדברים המקוריים די הכעיסו אותי בגלל הסיבות שציינתי בדבריי הקודמים, ולא טרחתי אפילו להשלים את הקריאה. אולי בכך שהגבת כך, הבאתי איזו תועלת בתגובתי ההיא. הרושם הוא שבמקור הייתה העתקת קטעים נבחרים מדברי אחרים, כמו שעושים לפעמים ילדי הרכים בקבלם ''עבודות'' בבית הספר. השיטה בתשובתך, שבה באמת היה נסיון להסביר, הייתה עדיפה. אני מתנצל על כך שאני נשמע כמו מורה או מחנך, אבל אני פשוט כותב מה שאני חושב. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |