בתשובה לקהלת, 15/04/06 11:34
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הקטע הרלוונטי: "בבוקר הגענו לכפר מאנטאן של בני מיעוט ההאני. בקטיף התה עסוקות נשים בלבד.בכובעים רחבי שוליים הן נעות בין טורי השיח הירוק, בוררות עלים ומעבירות אותם לסל קש גדול שעל גבן. קשישות כפופות מעל מעדרים זורעות בסבלנות, כשעל גבן ילד קטן, הנכד." |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מוזר, אבל לא נותן אינדיקציה עד כמה התופעה נפוצה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי סבלנות לחפש בים העצום של לינקים, אבל מספרות שמלפני כמה עשרות שנים וכן מגליונות נשיונל ג'יאוגרפיק ישנים נראה כי נשיאת ילדים על הגוף (הרבה יותר ע"י האמהות מאשר ע"י הסבתות) תוך כדי עבודה היתה נפוצה מאוד ברחבי העולם, באפריקה, באסיה ובדרום ומרכז אמריקה. למעשה, בין אם נאמין לכך, בין אם לאו - כך התנהל חלק לא קטן מן החקלאות. אה, הבעיה היא שזה נראה לך קשה? - אולי תקרא מעט על זוועות חייהן של נשים בעולם השלישי *כיום*, וייקל עליך להסיק משהו לגבי העבר... מסתבר כי האשה היפנית היתה קדה קידה בפני בעלה מספר פעמים ביום, אולי אף הרבה פעמים ביום. כשהיה הבעל מדבר אליה סתם, גוער בה, מבקש ממנה בקשות, פוקד עליה פקודות, מחמיא לה (אבל באיפוק - באיפוק! - לבל יגבה לבבה!) על המזונות שהכינה - היתה קדה קידה ותינוקה על גבה. לא זו בלבד שאיש לא חשב שזה גורם לו, לתינוק, טלטולים לא נוחים, אלא שהיה מקובל כי כך לומד הילד למן ינקותו את מקומו המרכזי של האב בחיי המשפחה ואת הכבוד הרב שיש לחלוק לו. פרט מעניין הוא, כי מושגי היופי מעוצבים, לעיתים, ע"י הצרכים הפונקציונליים של חברה מסויימת. באפריקה, אידיאל היופי בכל מה שנוגע לחזה הנשי, היה: שדיים לא עגולים ומלאים, כפי שמקובל בחברה המערבית (וכפי שמשתדלת ליצור הכירורגיה הפלסטית), אלא שדיים שטוחים, תלויים וארוכים מאוד - ארוכים ככל האפשר (לי אישית נראה, לפי צילומים ישנים רבים, כי בחלקה, לפחות, צורה זו קרובה גם אל המבנה הגנטי בכמה גזעים אפריקאים. לא מוצאת בגוגל). שד כזה, ניתן להושיט אותו אחור, אל פי התינוק (או הפעוט), הקשור גבוה על השכם, ואין צורך להתיר את קישוריו ולהעביר אותו אל חלק הגוף הקדמי. כך לא תצטרך האשה להפסיק את עבודתה בעת ההנקה. הנשים האפריקאיות היו נוהגות למשוח את שדיהן במיני משחות ולעסות ואף *למתוח* אותם (ברררר), ע"מ שיגיעו אל הצורה הרצויה מהר יותר. (קראתי את זה מזמן בספר של פמיניסטית אמריקאית שאינני זוכרת את שמה, לא אחת מן המפורסמות מחוץ לארה"ב, אבל ייתכן שקודם לכן הופיע הסיפור הזה היכנשהו אצל האנתרופולוג Robert Ardrey) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את מדברת בכל התגובות שלך על שדיים, זה לא קצת מביך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק כמו בחנות המדוברת, גם כאן יש בעל-בית שקובע את הסטנדרטים בהם נדרשים לעמוד המבקרים. לשמחתנו הרבה הזכרת המילה שדיים וצרוף של אנקדוטות אנתרופולוגיות לגביהן לא פוגעות בבעל הבית בצורה שיגרש אותנו בבושת פנים ממשכנו. מכאן אנו למדים שכנראה שרוב האיילים (או לפחות האיילים הרצויים) אינם נבוכים יתר על המידה מכך, קל וחומר הכותבת שהזכירה זאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודעת, זה קצת מביך? אני מניחה שכל אחד תורם כאן את מה שביכלתו לתרום ואיננו יכול לתרום תרומה שאיננה בתחום יכלתו. ייתכן שההתעניינות שלי בשדיים היא באמת (הרבה?) יותר גדולה מזו הקיימת בממוצע אצל נשים, ונדמה לי שהיא אינה נובעת (רק) מן הזוית החד-ממדית המאפיינת, עפי"ר, את ממוצע הגברים. אם יש כאן עוד מישהו חוץ ממך שזה מפריע לו - אדרבה, הגידו, ספרו, באלמוניות או תחת ניקכם הקבוע (או שמכם), ואולי יתברר כי, כמאמר הפוליטיקאים - יהא עלי - "להסיק מסקנות אישיות". להגנתי: א. יש לי עוד *הרבהההה* יותר לומר בנושא זה, ממה שכבר אמרתי. ב. היה לי משהו לומר בעניינו של "פרונט" כלשהו, שהוזכר כאן בתגובה כלשהי (כלומר, לא מדובר במשהו ממש בעניינו האישי של אותו פרונט אלא יותר - הפרונט הנ"ל כמשל, הפרונט המוצע כנקודת מוצא, אממ... לפרונטים באופן כללי). מאחר ומעמדי אצל בעלת התגובה והפרונט איננו ברור לי כרגע (או במילים אחרות: נדמה לי שהיא קצת כועסת עלי) - אני מתאפקת בגבורה כבר כמה ימים, ויש להניח שהמשך ההתאפקות יביא עלי אולקוס ויתר לחץ דם וזאבת וצהבת וירקון ושדפון וחדלון וכליון, אבל מה לא עושים למען האחדות האיילית ושלוות הנפש הכללית. אדוני השופט, אדוני השופט... :-] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבתי לי טקסט, עדין ונחמד. ללא שום חזה, ובטח לא דד. כשגמרתי לכתוב, הופיעה השכנה, דחפה את הציץ שלה, לאמצע התגובה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
:-] :-] ולמען החריזה, הריני להציע בכוחותי הדלים עוד אפשרות: כשגמרתי לכתוב פילגשי הסתובבה, דחפה את הציץ שלה לאמצע התגובה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''את הציץ דחפה'' | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה תלוי במה בוחרים, במרכזיות המשקל האופיינית ל*כתיבה*, או באופי המסויים שמעדיפים לשוות ללחן, וע"י כך - לרושם היותר "רשמי" או היותר "שלוחי" - שיתקבל בסופו של דבר מן השיר בכללותו. אני משערת שאג"ג, ובעקבותיו אני, הלכנו אינטואיטיבית עם הלחן, על החופשיות והשינויים הקלים שבו ותנודות המקצב. שימי לב, למשל: אז - מ-כר-תי - לו - ב-ית - ש-לא - ה-יה - ש-לי כי - לא - ר-צי-תי - ש-י-סע - מ-פה - עם - י-חס - שלי-לי (אגב, ה"שלילי" הושר לפעמים ש-לי-לי, ולפעמים שלי-לי. אינני יודעת למצוא ברשת את התוים) ככלל, ארגוב כשלעצמו היה פדנט גדול, אבל החיבור ארגוב-חפר יצר חופשיות וגמישות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למען האמת, אני הייתי בטוח שהמקור הוא: "הכניס את הראש שלו מתחת לגרזן" אבל חיפוש זריז העלה כי לא כך הוא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש בזה משהו. אבל אם כן, "'סתובבה"...:) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''לתוך התגובה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן. פשוט התעצלתי.:) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא אומרת שזה מפריע לי, בסך הכל שאלתי, ואם מצידך הכל בסדר גם מצידי הכל בסדר. אבל אני בכל זאת חושבת שאול יש איילות נשים שזה קצת לא נעים להן (בזמן שהגברים נהנים מזה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"בזמן שהגברים נהנים מזה"? כל הדיון הזה הוא על המבוכה של הגברים, שמפריעה להם להנות אפילו משד חשוף לרווחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דיברתי על הנאה שאני מתארת לי שיש לאיילים גברים מקריאה על הנושא הזה כאן באיל, כשכל אחד יושב מול המחשב הפרטי שלו. זה מצב מאוד שונה מהמבוכה שיכולה להתעורר כשעומדים מול אישה מניקה במקום ציבורי. לא שזה רע שהגברים האיילים אולי נהנים אבל אני חוששת שיש נשים שמרגישות מבוכה מכל החזרות על המילה הזאת, שדיים, מצד שני אולי אני באמת מאוד שמרנית )באה מרקע כזה) ולא מייצגת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי אישית זה לא מפריע, אבל אין לי מושג עד כמה אני מייצגת מישהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה עשוי ללמוד אינדוקטיבית מהתבוננות באתיופיות המסורתיות בארצנו. (אל דאגה - אני אתבונן בפחות מסורתיות בנתיים) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או.קיי, יש היגיון מסוים בהתעקשות שלך - נשיאה רצופה של התינוקות עד גיל הליכה היתה דבר שבשגרה בחברת ציידים-לקטים, והחלה להיות פחות אינטנסיבית עם המעבר לחברה חקלאית-ממוכנת ודפוסי העבודה השונים שלה. זה אכן פחות "נוח" (?!) לשאת תינוק כשקוטפים אורז בשורה שלישית משמאל, לעומת לשאת תינוק לטיול שבטי קצר של ליקוט גרגרים מפה ומשם. מצד שני, הכל יחסי - חקלאית קדומה (או בת עולם שלישי בימינו) שלכאורה "השתחררה" מרוב עולו של התינוק, עדיין נשאה/נושאת אותו על גבה שעות רבות ביום, הרבה יותר מהמערבית הממוצעת. אגב, לעניין העריסה: כל ענייני העריסות המתנדנדות, הטרמפולינות, הסלקלים והנדנדות, כולם באים לתת מענה לצורך של התינוק להיות מטולטל (צורך שסיפוקו, אגב, מעמיד באור מגוחך את הדרישות של טיפת חלב לתת לתינוק "תרגילי מוטוריקה" - תינוק במנשא עושה תרגילי איזון ושרירים כל הזמן, מתוקף הפוזיציה שלו). וכל הדובים, הבובות, שמיכות הצמר עם הפרצוף האנתרופוסופי, כריות-חיבוקיות ודומיהם - כולם באים לתת מענה לצורך של התינוק במגע חם, רצוי כזה שספוג בריחה של אימו (שהוא, אני מניחה, צירוף כימי כלשהו של זיעה, חלב, עשן מדורה ועוד כמה מרכיבים לא הגייניים בעליל). והמצאה שלישית של החברה הממוכנת, כשהתינוק רחוק מהאם: מוצצים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאור כל מה שנכתב, במיוחד ע"י חשמנית, כנראה שטעיתי (או שהעולם השלישי טעה, תלוי בנקודת המבט :) ואכן תינוקות נסחבים על הגב גם בזמן העבודה. לרגע לא היו לי ספקות לגבי הקשיים שחוות נשים בעולם השלישי (ולפעמים גם בשני והראשון), זאת לא היתה מטרת התהייה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהן שמיכות הצמר עם הפרצוף האנתרופוסופי? (לא מהי אנתרופוסופיה, מהן השמיכות) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דברים בסגנון זה: http://www.bi-gi.com/heb-highlight.asp?Product_ID=60... או זה: http://www.bi-gi.com/heb-highlight.asp?Product_ID=60... (אם כי הפרצוף כאן מוגדר יחסית, בד"כ אנתרופוסופים מעדיפים ללא תווי פנים כלל. לא זוכרת איפה ראיתי לאחרונה משהו בדיוק כזה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי על אנתרופוסופיה בויקי ובעוד אתרים ולא הבנתי במה השמיכות האלה קשורות אליה ומה הקטע עם הפרצופים. יש לך איזה הסבר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהמעט שאני יודעת, בובות אנתרופוסופיות (או כפי שהן נקראות לפעמים פיות אנתרופוסופיות) מעוצבות כך שלא יהיו "מובחנות מדי" וישאירו מקום למשחקי דמיון. קראי למשל כאן (למטה, ליד תמונת הבובה חסרת הפנים): http://www.antro.org.il/waldorf/ השמיכות שקישרתי אליהן אינן ממש אנתרופוסופיות, אלא שעיצוב הפנים שלהן שואב (עיצובית, אני מניחה, ולא פילוסופית) מן הגישה הזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכל על אנתרופוסופיה באתר של בי"ס הרדוף: יש לי מה לכתוב על השיטה הזו אבל אח"כ - צריכה לרוץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חיכית שנה שלמה עם התשובה, ועכשיו פתאום את צריכה לרוץ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה לעשות, מיהרתי מאוד! בכל אופן, מה שרציתי לכתוב היה קשור איכשהו לאנתרופוסופיה כתנועת נגד לחינוך האירופי המסורתי הנוקשה על גווניו הדתיים. החינוך הזה מצטייר, בפרט בספר שקראתי לאחרונה (פשתוני1), ככוח מצמית כאנטי תזה לטבע, לדמיון ולאהבת התרבות (להבדיל משינון מזמורי הדת), לחירות האישית, להנאת הגוף ולרצון החופשי. לא קשה לדמיין איך הילד שסופג מכות בעשור X , ושהוריו אוסרים עליו לקרוא פרוזה, לצאת לשחות וליהנות מאחה"צ חופשי, מתעורר שני עשורים אחרי זה ונשבע שיילך אחר רודולף שטיינר2 באש ובמים. כל זה כבר ידוע, אבל רציתי בעצם לומר גם שהפריחה החדשה של חינוך וולדורף בארץ מנותקת משורשים אלה של השיטה, ובכל זאת היא מאמצת יסודות נוצריים ואירופיים חזקים שהיו בבסיס השיטה. מיישמי השיטה באץר לא השכילו להתאים את הדברים למקום ולזמן תוך שמירה על רוחם. מבחינה זו גן אנתרופוסופי אינו פחות דוגמטי מגן של חב"ד. הייתי מרחיבה עוד - בייחוד על זרמים בחינוך והשתלבות האנתרופוסופיה בחינוך ה"חדש", הרך והאנטי-למדני (על פי מאמר שפורסם לאחרונה באייל) - אבל אין לי פנאי, אין לי פנאי... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ציטוט מעניין, שעל פיו נשיאת התינוקות בזמן העבודה מהווה פקטור בהעדפת סוגי יבולים מסוימים: While men prefer short statured high-yielding varieties, women find these varieties inadequate because of the difficulty they have in harvesting them while carrying their babies on their back. According to scientists, this constraint could lead to the rejection of these varieties and thus the WARDA breeders have shifted their emphasis towards the development of medium to tall-statured varieties. המקור: http://www.fao.org/sd/fsdirect/fbdirect/FSP004.htm
|
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |