 |
|
 |
||
|
||||
 |
בניגוד לאבי הכותב למעלה, אני סובר שכתבה זו דווקא מעניינת ומציגה נקודת התייחסות שונה במקצת מהדרך בה התייחסו ליצירתו של קורט קוביים בעבר ועם זאת... קורט קוביין לא היה פילוסוף, לא בגרוש ובטח שלא פעל ברמות המחשבה של מאהלר, איש מבריק וגאון. קורט קוביין היה גאון מסוג שונה. גאון מוזיקלי, שכן הנ"ל יצר את רגעי המוזיקה המובחרים ביותר בעשור הקודם ואולי אף מרגעי המוזיקה בכל הזמנים. אבל קורט מעולם לא ניתח באופן רציני ומיושב בדעתו את יצירתו( רוב הזמן הוא היה תחת השפעת סמים קשים). כמו כן, לקורט לא הייתה שום תאווה למזרח!!! אני אוהב לחשוב שאני מכיר את הביוגרפיה של קורט היטב ומעולם לא ראיתי שום פיסת מידע על קורט ותאוותו למזרח. למען האמת יותר סביר להניח שאם היית נותן גלובוס בידו, הוא לא היה יודע אפילו את מיקומו של המזרח עליו. את ניוורנה אין הרבה טעם לנתח. זוהי אחת מהתופעות החד פעמיות שמגיחות מעל פני השטח פעם בכמה דורות ומשאירה לנו רק זכרונות וראיות לקיומה. במקרה של נירוונה, מדובר פשוט בקבוצה של מוזיקאים מצוינים עם מנהיג וסולן כשרוני באופן בלתי רגיל אשר ניפק מוזיקה פשוטה ובסיסית ביותר, ולמרות זאת כובשת בצורה טוטאלית. אבל למדתי קצת על מהאלק... |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק. פשוט נראה לי חסר טעם לציין את כל מה שציינת, כי יש כזה דבר שקוראים לו אובר-אנאלייז, ומכוון שהוא הגזים עם זה עד לכדי איבוד כל משמעות מהמאמר, אז לא ראיתי טעם בכלל לציין. קוביין היה יוצא דופן בטקסטים ובתור סולן, אבל ללא ספק לייחס לו חשיבות שכזו, מניעים ודפוסי התנהגות שכאלו הם ללא ספק מיותרת. ובכלל, סביר להניח שגם במכתב ההתאבדות שלו הוא היה מסומם, או לחילופין, חסר חשיבה קוהרנטית נטו, ולכן מי שישפוט אותו וייחס ייתר חשיבות למילים שם לא יגיע רחוק. לפעמים זבוב הוא רק זבוב. לא יותר. ולפעמים מוזיקה ומילים הם רק מוזיקה ומילים. בלי ייתר פילוסופיה, מילים מפוצצות שלא אומרות כלום ודיס-אסוציאציה של הרגש. כולם יכולים לכתוב במילים שכאלו, החוכמה היא להחדיר ללב. החוכמה היא לתת להרגיש. להסביר כמו שצריך. וזו המעלה של קוביין. רק שלא להרבה יש אותה - הרוב מסתבכים עם עצמם או כותבים מאמרים אוניברסיטאיים, אקדמיים ופדגוגים על משהו שהוא כל כך יפה, פשוט ורגשי, עד כדי כך שאם מישהו לא היה מכיר את נירוונה ורק קורא את המאמר, לא היה לו מושג לאן הוא הגיע ומה זה בכלל נרוונה. עידו, עם כל האינטלגנציה, המילים והקונטקסט, למעשה עיקר את הלהקה ומה שמאחוריה. יותר מאשר לדבר על נירוונה, לפחות למראית עין - הוא דיבר על הידע שלו. הקהל של נירוונה לוקחים אותה ללב, לא למוח, ובטח לא לרמת התפלספיות שכזו. יצא לי לקרוא המון סיפורים של עידו באי אלו מקומות, ונהנתי תמיד, אבל איכשהוא, תמיד כשזה נוגע למוזיקה, הוא מכשיל את עצמו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |