בתשובה לרון בן-יעקב, 02/10/01 16:17
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בסוף שנות השישים המדענים האמינו כי הם נמצאים צעד לפני פתרון בעיית הראיה הממוחשבת - תרגום תמונה חזותית דו מימדית למודל מרחבי. שלושים שנה מאוחר יותר, ולמרות התקדמות טכנולוגית מואצת, אנו יודעים כי הבעיה הזו רחוקה מפתרון. למיטב ידיעתי, עדיין לא קימת מכונה המסוגלת לנוע במהירות בחדר זר עמוס במיכשולים, כשהיא מסתמכת על ''עיניה'' בלבד (בעיה שפעוט בן שנה וחצי פותר בקלות). יחד עם זאת העולם מלא היום במכונות שהיזון חוזר ולמידה הן מתכונותיהן הבסיסיות. רובוט במפעל למכוניות לא זקוק לעיניים או לעצבים בכדי להמנע מהתנגשות בעצמים אחרים, הוא עושה זאת בעזרת מידע גיאומטרי המוזן לתוכו. מעלית נמנעת מלסגור את דלתותיה על אנשים לא מפני שהיא רואה אותם. תחומים בעלי שמות אקזוטיים כמו ''רשתות עצביות'' ו''אבולוציה מתמטית'' אינם מקרבים אותנו ליצירת מכונות בעלות תודעה, כפי שהם מקרבים אותנו ליכולת חישובית טובה בהרבה של אותן מכונות. כאשר מכונת דפוס ''לומדת'' תמונה בכדי לזהות בה שגיאות מאוחר יותר - אין לה איזו שהיא תפיסה של מהות התמונה, ולמרות שהיא מסוגלת לבצע את עבודת זיהוי השגיאות מהר יותר וטוב יותר מכל אדם, הרי שהיא עושה את זה ותו לא. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
החדר הסיני, בקיצור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור ממה שכתבתי ש ''בנקודת מבט'' לא התכוונתי ליכולת ויזואלית אלא למכונה בעלת יכולת קוגניטיבית המסוגלת להתאהב באדם כמו שאדם מתאהב פטישיסטית במכונה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני לא התכונתי ליכולת ויזואלית אלא כדוגמא. מה שהיה בכונתי לאמר, וכניראה הרביתי במילים, הוא שכדי שרובוט יהיה מאהב/ת, הוא לא צריך להבין דבר באהבה תשוקה או מין, הוא צריך להיות מוצלח רק (כנראה משימה לא כל כך פשוטה) בלעורר רגשות אלו אצל האדם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה שלא הייתי ברור מספיק. לא דיברתי על מכונה _המעוררת_ רגשות אצל אדם אלא על מכונה _בעלת_ רגשות כלפי אדם. התגובה הראשונית שלי ריפרפה בקצרה ובשטחיות על השאלות של מה זה אומר ואיך ניתן לבנות מכונה בעלת רגשות וכיצד מכונה כזו תתיחס - דרך אהבה למשל - לאדם. מכונות המעוררות רגשות אצל אנשים כבר קיימות היום, ונתתי דוגמא מאד פשוטה לכך - בובה שבוכה או צוחקת אם נוגעים בה. אגב, בובה זו רחוקה מאד _מהמכונה האוהבת_ עליה דיברתי משום שהיא פועלת על פי מודל ביהוויוריסטי פשטני (שדקארט כבר כתב עליו) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שדרור הציג את השאלה אם ניתן בכלל לבנות מכונה שכזו - האם אהבה היא דבר שמכונה תוכל להבין. כדוגמא הוא נתן את העובדה שגם אם מכונה יכול לזהות תמונה, היא עדיין לא יכולה להבין מה התוכן שלה. היא עשויה להיות יכולה להגיד לך שבתמונה יש "מכונית", אבל לא תוכל להסביר מה זו מכונית. כך גם עם אהבה. היא תוכל *להפגין* אהבה, אבל לא *לחוות* אותה. אני, כמטריאליסט, חושב שכל מה שאנחנו יכולים לעשות, גם מכונה יכולה לעשות, ולו משום שאנחנו עצמנו מכונות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רון, נושא אהבת הבובה המכנית לאדם היא תמה מרכזית בסרטו של שפילברג "A.I". גיבור הסרט, הילד הרובוט, דיויד, מתוכנת לאהוב את אמו המאמצת, כל חייו המלאכותיים מתמצים בכך. בעניין זה מעיר דיויד אנסן, מבקר הסרטים של "ניוזוויק", שהקבעון המכני של דיויד על אהבת האם הופך אותו בהדרגה למפלצתי. והצופה שואל את עצמו האם האהבה הכפייתית אל האם הופכת אותו ליותר אנושי, או ליותר רובוטי. הסרט מסתבך עם עצמו לקראת סופו, ובכל זאת מעלה פן נוסף של השאלה מה-זאת אהבה? - האם ביסודה היא אנוכית או זולתנית (אלטרואיסטית)? או שמא היא מטשטשת את הגבולות בין שני אלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וכמובן נשאלת השאלה, האם הילד-רובוט באמת אוהב את ''אימו'' או שהוא מתוכנת להתנהג בצורה שתראה לצופה בו כאילו הוא אוהב אותה, או במילים אחרות, האם הוא מבצע סימולציה של אהבת ילד לאימו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה ההבדל בין שני הדברים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלת ההבדל בין משהו אמיתי ובין חיקוי מושלם שלו היא שאלה מאוד מסובכת (שיתכן וראויה למאמר שלם משלה) ואין ביכולתי לענות עליה במסגרת תגובה זו. למי שבכל זאת מתענין בסוגיה, מומלץ הספר Simulacra and Simulation מאת Jean Baudrillard. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההבדל הבסיסי בין השניים הוא התודעה, שלא קיימת במכונה. לכן המכונה הזאת פועלת כסימולטור ביהיוויוריסטי. מכיוון שלא ראיתי את הסרט המדובר(*) אני יכול לנחש שהרובוט הזה מתוכנת לאהוב בכל מצב, לעומת ילד שמסוגל לעיתים לא לאהוב או אפילו לשנוא את הוריו או גרוע מהכל, להיותת אדיש כלפיהם. תיכנות הרי שהוא מוכוון מראש וחסר מנגנוני היזון-חיזור. זה מוביל להבדל השני והוא חוסר בתהליך של למידה. (*)הסרטים מבית היוצר ההוליוודי (ולא רק) בדיאלקטיקה ידועה מראש, מביאים מצד אחד תיכחום טכני הולך וגובר הכרוך בפשטנות ורדידות גוברת ומצד שני מקרינים כאילו הם מעמיקים בנושאים חשובים. זה מעניק לצופים מפלט אשלייתי כאילו יחד הבינו כולם את מורכבותם של נושאים כמו, AI מלחמה ושואה או אהבה. אין זה אומר שצופה בעל כלים אובייקטיביים לא יכול לראות הקשרים ותובנות מסוימות שאולי יוצרי הסרט לא התכוונו אליו. דוגמאות - החיים הם יפים של בניני, פרל הארבור המעוקר והסינטטי או כוכב הקופים שאפשר לסכמוWhen hairy met silly, בהשוואה לסרט המקור |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומדוע אתה חושב שאין שם תודעה? רק בגלל שהילד איננו כמו רוב האנשים? האם איננו מכירים תופעות של infatuation, בהם אדם מתאהב אהבה מפלצתית וחסרת כל פשרות והתחשבות באדם אחר? האם אדם כזה הוא חסר תודעה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפילו אדם המאוהב עד נואשות מודע למצבו המנטלי: "אני מודע לעובדת היותי מאוהב עד כלות כל החושים" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דבר בשם עצמך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוצפן | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קלגס | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יתרה מזאת אהבה היא מצב של התודעה. אם מדברים על יצירת מצב שכזה הרי מדובר על מצב של יצירת תודעה. דבר שהוא הרי בגדר מיסתורין גדול הרי לא ניתן להגדיר אהבה בצורה של הנהגות ספציפית. הרי בובה שמחבקת ומנשקת את כל סובביה מחקה חיבוק ונשיקה ולא את המצב של האהבה. כמובן שאצל רבים. כמובן שאצל רבים מאיתנו בני האגם ישנו בילבול בין צורות מסויימות,חיצוניות של התנהגות לבין אהבה. אנו משייכים סוג מסוים של מעשים למעשים אוהבים וסוג אחר למעשים לא אוהבים זאת למרות שאין כך הדבר במציאות. ופעמים רבות קורה שהנותן נשיקה מפחד מהאדם שהוא נושק לו והדם הצועק או או כועס אוהב אהבה עמוקה את נשוא כעסו. בנוירומנטיקה. הרי מדובר על מצב של חיקוי של אשליה. הרי מכונה שהיא בעלת תודעה ומסוגלת לאהוב, היא דיון אחר לגמרי |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |