 |
|
 |
||
|
||||
 |
"למדתי מהר גם שהיכולת שלי מוגבלת. משהו שבבית הספר לרפואה לא לומדים. לפעמים יש את הכלים לעזור לאדם חולה אבל משהו לא עובד. הוא לא מוכן, אתה לא מצליח לגעת, הזמן לא נכון. צריך ללמוד לסגת לאחור, לתת לדוקטור זמן לעבוד". |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
חמוד הבחור הזה, כבר מזמן שמתי לב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
" לא הצלחתי לקבל את המצב של חולה בא חולה הולך. חולה מת, מתפנה מיטה, חולה מגיע. אדם הופך חולה. חולה נעלם. הביתה או באיסוף מהיר אל אבותיו. פנים, ועור וידיים וורידים ולב וריאות, בלי נשמה. רוב הרופאים לא יודעים במי הם מטפלים. מה אהבותיו, תשוקותיו, במה הוא גאה. מי האנשים האהובים עליו ביותר. מה הטרגדיה הגדולה של חייו. מה ההישגים. איך היה רוצה למות... ולחיות?" כרופא, ד"ר סיקורל מן הסתם יודע שאם הוא רוצה לטפל במספר גדול של אנשים (וזו המציאות המודרנית - אין רופא לכל שלושים משפחות שחיות בקומונה), הוא צריך להתמקד בעיקר ולהזניח את הטפל. מבחינתו, העיקר הם הורידים והלב והריאות, שאותם הוא יכול לאבחן ולהם הוא יכול לסייע. עיסוק בתחביבים של החולה הוא מותרות. תחביב. וכחולה, צריך לקחת בחשבון שאנשים באים לבית החולים כדי לקבל טיפול ולא כדי להרחיב את חוג המכרים. החולה ישמח להודות לרופא בנימוס על המאמץ שהוא משקיע בו, אבל הוא לא בהכרח רוצה שהרופא יהפוך לידיד נפש שלו. הקשר עם הרופא הוא מטבעו חושפני ולא נעים, ואני מנחש שרוב החולים יעדיפו לשמור על ריחוק עד כמה שאפשר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. לגמרי לא בטוח שהעיקר הם הלב והוורידים והריאות. יש נם רבים שמצבם מתדרדר ברגע שהם מתאשפזים, *משום* שהם מתאשפזים, *משום* שהם נקלעים למקום שבו הם פשוט "חולים". לא *אנשים*, לא *אינדיווידואלים*, "חולים". ב. החולה אולי לא בהכרח רוצה את הרופא כידיד נפש שלו, אבל לפחות אם לשפוט על פי נסיוני - לא ניחוש - רוב החולים אינם מעדיפים ריחוק. נהפוך הוא, יחס אישי ואוהד יכול לחולל פלאים בדרך להחלמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תלוי על איזה פרטים אישיים מדובר. ישנו הסיפור הקלאסי על הרופא שאמר לחולה: אחרי הניתוח הכל יהיה בסדר, אומנם לא תוכל לנגן בכינור למשל, אבל חוץ מזה תתפקד כרגיל. והחולה היה, כמובן, כנר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ונשאלת השאלה (שהיא גם רעיון לא רע לסקר): על איזו יכולת את/ה לא מוכן לותר, כלומר מעדיף להיות מת מאשר חי ובלעדיה? כשרון אומנותי? אחד מהחושים? זיפזופ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שרק על היכולת להיות מאושרת. 1 כל שאר היכולות - אני מניחה שבאיזשהו שלב אני אצליח למצוא תחליפים. אני מניחה אבל שהיכולת שהיה לי הכי קשה לוותר עליה הייתה היכולת להשתמש בידיים שלי. 1ובהתחלה גם הוספתי, כמעט אוטומטית, "והיכולת לחשוב בצלילות" אבל (א) גם היום אני לא תמיד חושבת בצלילות ו(ב)אני לא בטוחה אם במצב כזה באמת הייתי מתוסכלת מזה כל כך כמו שהמחשבה הנוכחית על כך מתסכלת-עתידית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבוי. את מעדיפה מוות על פני חיים לא מאושרים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מאושרים ובלי סיכוי לאושר? כן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Happiness is highly overrated. ('צטער, בעברית זה נשמע גרוע)
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אושר זה לא כזה שוס? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ארוך מעט אבל שווה ביותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן שווה, וגם מתקשר קצת עם כמה דברים שכהנמן אמר וכמה דברים שעלו במאמר ''איפכא מסתברא'' ובדיון שהתפתח (שנאת הסיכון למשל). תודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע אף אחד אינו נוגע, אף כי בין השורות זה בולט לטעמי מאוד, ברכיב היחסי של האושר? אז הנה... מהות האושר אינה הטוב אלא השיפור ביחס לקו בסיס מסוים. והמקור העקרי ממנו משוערך קו הבסיס לאושר הוא מעגל היחוס החברתי (מעמדי, מקצועי וכו') וההויה האנושית העכשוית המוכרת. גם הכתבה בניו יורקר (אם מפרשים אותה כעין נזיפת "מה אתם מתלוננים") מנסה בסך הכל להרחיב את מעגל היחוס של הקורא ליריעה הסטורית רחבה יותר (וזה כמובן לא אפקטיבי במיוחד). אין שום קשר בין אושר לבין רמת רווחה מוחלטת שכולם זוכים לה. שיפור חומרי לפרט יכול להוביל לתחושת אושר, אך גם האושר הזה בהכרח חולף וכבר איננו כי צפי הרווחה ומעגל היחוס משתנים בעקבותיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר למצוא אושר באהבה. אפשר למצוא אושר בילדים. אפשר למצוא אושר במראות יפים במיוחד, בגילוי של איזו יכולת חדשה, בתחושה מסוימת של כח, אפילו בחיוך לא צפוי שמופנה אליך. במיליון דברים שאינם קשורים כלל למעמדך החברתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל הדוגמאות יפות ונכונות חלקן (חיוך לא צפוי, אהבה...) ממחישות יפה את דברי אם מסתכלים עליהן מהזווית המתאימה. כולן מתבטאות בחריגה ממה שקראתי קו הבסיס לאושר שמתבסס על מעגלי יחוס והכרות עם ההויה האנושית העכשוית. למעמד חברתי יש מן הסתם קשר מסויים (בלבד...) לקו הבסיס הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה באמת חושב ככה, או שזה רק לשם ההקנטה שבדבר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חלילה לי מלהקניט אותך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקי, אבל גם סבל זה לא גליק גדול. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש גם דרגות לסבל - יש סתם חוסר-אושר רגעי, למשל כשפתאום נזכרים שמזמן לא היינו בחו''ל וכמה אנחנו צריכים חופשה עכשיו. יש סבל מתמשך בדרגה נמוכה, כמו למשל להעביר חיים שלמים בעבודה מפרכת ללא תגמול הולם, חיי משפחה לא מספקים, דלות אסתטית, הצטברות של טינה וכעס, וחוסר אהדה כללי בין הבריות. ויש סבל-סבל, הדבר האמיתי, כמו למשל להסתתר מהגרמנים ביערות ולהתגעגע לקליפות של תפוחי אדמה, שלא לדבר על דרגות חמורות יותר. אני מנחשת ששכ''ג היה מעדיף על פני מוות את הדרגה הראשונה, ואולי אף את השנייה, ועוד כמה שלבי ביניים אחריה. מעבר לרף מסוים, נקרא לזה ''גטו פלוס'', למרות שאנשים מצאו טעם בחייהם גם בנסיבות כאלה, ייתכן שהיה עדיף לא לחיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עפרוניתנו דיברה על חוסר אושר, לא על סבל. סבל זה עניין אחר לחלוטין, אולי בקצה השני של הסקאלה ואולי בכלל במימד אחר. אגב, אותו ''סבל מתמשך בדרגה נמוכה'' שאת מתארת תואם להפליא את סיפור חיי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אפשר בהחלט ליהנות מהחיים (לפחות על הנייר, או מבחינת ההישגים הנראים לעין) ולא להיות מאושרים. הייתי אומרת שאושר הוא ההערכה ורגש התודה שלנו (למי?) על ההנאה מהחיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מציע לך לקרא את ספריו של הפסיכולוג ההונגרי מיחיי צ'יקסנטמיהיי (כך לפי ההגיה באנגלית), כמו הספר הזה "זרימה, הפסיכולוגיה של החוויה האופטימלית." צ'יקסנטמיהיי מתמחה בפסכולוגיה חיובית, כמו הספר של ג'ונתן האידט שמוזכר במאמר בניו יורקר שאסתי הפנתה אליו (למרות שמה שמשך אותי להאידט היא העבודה שלו בנושא הפסיכולוגיה של המוסר). צ'יקסנטמיהיי שאל את אצמו איך זה שאנשים בתופת של אוושויץ סיפרו על רגעי שמחה (לא לבלבל עם אושר), בעוד אנשים שלכאורה יש להם הכל מכל מדווחים על הרגשה של מלנכוליה, יאוש וחוסר אונים. הוא (ואחרים) אספו נתונים מלמעלה ממאה אלף בני אדם ברחבי העולם בנסיון לשאול שאלה פשוטה - מתי את מרגישה שמחה. הם ציידו אנשים בביפר שציפצף בשעות שונות של היום ואז הם מלאו שאלון קטן המתאר את הרגשתן ואת מה שהן עושות באותו זמן. הצטייר למשל שאנשים אמנם מעדיפים שעות פנאי על עבודה אבל הם מרגישים הרבה יותר שמחים בעבודה מאשר בשעת הפנאי. אם כן, מהי אותה שמחה? בקיצור, המצב האופטימלי הוא כאשר הכישורים והיכולות שלך מתמזגים עם מה שאתה עושה במצב שבו אתה עושה דבר מה מאתגר, שמותח במעט את היכולות שלך (לא יותר מדי שלא לתפוס יאוש ולא פחות מדי שלא להשתעמם). זה לא חייב להיות דבר מה גרנדיוזי. גם מטרת חיים כמו טיפול בילדים, או לקרא ספר, או עבודה בפס יצור של טלויזיות יכולים להוות מנוע לחווית "שמחה אופטימלית." שוב, שמחה זה לע מצב הדוניסטי של התעלות הרוח, של אושר אלא זה יותר מושג טכני שמתאר שילוב של מוטיבציה, יכולות, אתגרים ואפשרויות, כולל כמובן נקודת השקפה ואישיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה מעניינת ששיאה הוא ללא ספק: "אני מציע לך לקרא את ספריו של הפסיכולוג ההונגרי מיחיי צ'יקסנטמיהיי", המזכיר את ימיו הטובים של הגשש (: | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אתה, אפופידס, מוצא בשמות זרים סיבה לשעשוע? הליאצפן דמית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפעמים. לא רק בזה - גם אני וגם הלז נהנים מאכילת מלפפונים לעיתים. ליתר ביטחון בדקתי שוב את הציטוט המדובר: הוא אכן מצחיק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין באמת צורך "להגן" על אנשים ששמתיהם מצחיקים את דוברי העברית. שמי האמתי, למשל, אולי לא "מצלצל" מוזר במדינות שונות (או שכן, אין לי מושג), אבל אני יודעת שבשפות מסוימות יש לו משמעויות מגוחכות ואפילו משפילות. אז? לא נראה לי שעליי להתרגש מהעובדה. (ואני די משוכנעת שפסיכולוג כמו זה שהזכרת ודאי לא היה מתרגש מזה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שמפתיע אותי הוא שתוצאות המחקר לא הראו, בצורה בולטת, ש''אנשים לא שמחים כאשר הביפר שלהם מצפצף והם צריכים לעזוב הכל ולמלא שאלון מטופש''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו טוף, אמרת מטופש אמרת הכל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל לא התכוונתי לחוסר אושר ברמה של "לא שכבתי על ערסל על חוף קריבי כבר חמישה חודשים"1, אלא ברמה של חוסר היכולת המוחלטת לחוות אושר,ולו הקטן ביותר. אם הייתי חיה ביערות פולין אי שם בשנות הארבעים של המאה הקודמת, אני מניחה שלמצוא חצי תפוח אדמה רקוב היה גורם לי אושר. לא התכוונתי, מן הסתם, לאופוריה מטורפת של זיקוקים וניצוצות עשרים וארבע שעות ביממה. אם לא אושר, אז מה מניע אותך? 1באמת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה תואם להפליא את סיפור החיים של כולם (כמעט). לכולם (כמעט) לא משלמים מספיק ואת כולם (כמעט) האישה מתחילה לעצבן בשלב מסויים (סליחה, איילות, זה בטח נכון גם לצד השני), כולם (כמעט) מרגישים שלא מעריכים אותם כערכם וכולם (כמעט) צוברים טינה וכעס. זה נקרא the human condition. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא על זה דיברתי. דיברתי על מישהו שאלה הרגשות היחידים(!) שהוא חווה במשך כל(!) חייו. חשוב על דמות טיפוסית ממחזה של חנוך לוין למשל. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |