בתשובה לדב אנשלוביץ, 15/09/01 8:08
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אכן ראיון מרתק ומטריד. שוב, אחזור כאן בקצרה על גישתו של השמאל כמו שאני רואה אותה. ישראל חייבת למצוא דרך "להיפטר" משטחי יש"ע (בהנחה שהיא לא רוצה, ובמצב היחסים הנוכחי בין שני העמים גם לא ממש יכולה, ללכת לפתרון של מדינה דו-לאומית). אני עדין סבור, שיש סיכוי שניתן יהיה לעשות זאת באמצעות הסכם, אבל גם אם לא, כל עוד ישראל לא "תיפטר" מאותם שטחים, היא גם מזיקה לאינטרסים שלה, וגם פועלת בצורה בלתי מוסרית בעליל. איך "להיפטר" מאותם שטחים, זאת כבר שאלה טקטית. בצדק, פותר בן עמי את הימין* בהקשר הזה, במשפט אחד "לימין כמובן אין שום פתרונות, ואף פעם לא היו לו". אבחנה מענינת נוספת של בן עמי, היא הגדרת האתוס הציוני, כ"אתוס חיובי" מעיקרו, כלומר כזה ששואף לפתרון, ומוכן על מנת להגיע אליו להתגמש ולהתפשר על אלמנטים מסויימים, בחזון האידאילי/אוטופי שלו. לעומתו, באתוס הפלסטינאי הוא רואה "אתוס שלילי", כלומר כזה שרואה במאבק מין "משחק סכום אפס", שבו הוא לא ממש צריך/רוצה לנצח, אלא מספיק לו שהצד שכנגד יפסיד. *מן הסתם למעט גנדי ודומיו |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מי שקרא את דבריי בעבר יודע, שהמילה "פתרון" בהקשרים פולטיים נראית לי לא רלוונטית. "פתרון" זה במתמטיקה. שם יש בעיות שיש להן "פתרון" ובעיות שאין להן "פתרון". לפעמים גם הפתרון לא ידוע אבל אפשר להוכיח שיש או אין כזה. בפוליטיקה לא הייתי משתמש במילה הזאת כלל. ישנו יעד שהוא רצון שיכול לנבוע גם מאידיאולוגיה ויכולות להיות חילוקי דעות בקשר אליו, וישנן דרכים להגיע ליעד הזה. צריך גם להבין, שגם שמירה על המצב הקיים, ובכוונה אי צעידה לשום כוון היא אחת מהדרכים שצריך לשקול בצורה שווה לדרכים אחרות, כי תיאורטית ייתכן שזו הדרך הטובה ביותר האפשרית, בנתונים הקיימים להשגת היעד. לכן איני מסכים עם כל הרעיון הזה שלימין אין פתרון ולשמאל יש פתרון (קריאתי לקרוא את המאמר הזה היא בגלל דברי העדות שבו, ולא בגלל ההערכות הפוליטיות של האיש שלהן תמיד התנגדתי). לשמאל היה "פתרון" ? איך אפשר להגיד משפט כזה ? האם היעד שלהם היה אינתיפדה חדשה, וטרור יום יומי, וסוף סוף הצליחו להשיג את היעד הזה ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם נפשט מאוד את פני הדברים, אז יש לנו כאן סיכסוך בין שני עמים על אותה חלקת אדמה. האם לפחות ברמה התיארוטית לא יתכן שימצא פיתרון לסיכסוך הזה? בוודאי שיתכן. למשל אם נהרוג את כל הפלסטינאים בעולם, ישאר רק עם אחד שדורש את אותה חלקת אדמה, וכך ימצא פיתרון לסיכסוך. השמאל טוען (ושוב כמובן שיש כאן מידה רבה ומתחייבת, של פשטנות) כי ניתן להגיע לפיתרון (לפחות של עיקריו של הסכסוך) ע"י חלוקה מסויימת של הארץ בין שני העמים אשר "אוחזים" בה. כלומר לשמאל *יש* פיתרון. אתה יכול לטעון שהפתרון הזה לא יצליח, אבל אתה לא יכול לטעון שהוא לא *הצליח* מכיוון שהוא מעולם לא נוסה. (מה שנכון הוא, שברק ניסה להגיע להסכמה על סוג כזה של פיתרון, עם נציגיו של העם השני והדבר לא על בידו/בידם). כמובן שניתן לראות בהשארת המצב כפי שהוא את המצב האידיאלי. הבעיה הגדולה של הימין בהקשר הזה היא, שהוא כן מציג את עצמו, וכן מתיימר להיות בעל פיתרון. (לכן ראיתי חשיבות לציין את דבריו של בן-עמי, שנאמרו בדיוק בהקשר זה. ואגב אתה יכול להיות רגוע, לרגע לא חשבתי שאתה מצדד בעמדותיו של בן-עמי. גם לדעתי עיקר החשיבות בראיון היא העובדות שנחשפות בו, ולא פרשונותו למצב של בן-עמי, אם כי גם אותה אני מוצא מעניינת). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זהו באמת פישוט של פני הדברים, עד לנקודה שהוא שגוי. הסכסוך לא היה מעולם טריטוריאלי. ב-70 שנה ומשהו שהסכסוך נעשה אלים, הוא תמיד היה תרבותי/דתי ולא טריטוריאלי. קו הגבול של 1967 לא הגן עלינו מפני איומי השמדה פומביים מצד מצריים, ואיש לא חלם לתת לפלשתינאים מדינה כשהשטח היה תחת שלטון ערבי. הם גם לא חלמו לבקש זאת. הטריטוריה היא תירוץ. אין שום קו גבול דמיוני, גם אם תשרטט אותו סביב צפון תל אביב, שבו תוכל לשכון לבטח במדינה יהודית בין מדינות מוסלמיות. אחד מעקרונות האיסלאם דורשים ממנו להשמיד את הכופרים, ולהפיץ את הדת בעולם בכח החרב. העובדה שהתקינות הפוליטית כיום מחייבת להתייחס באותו אופן לכל הדתות היא דוגמא לבורות. כמובן שגם מקום השטחיות לא נפקד מיחס האמריקאים. מובן שרק דתות מונותאיסטיות נכללות ברשימת הדתות הבאות בחשבון. לכן הם מזכירים את אלוהים בכל הזדמנות (שטרי הכסף שלהם הם דוגמא טובה). לכן ביקש בוש מאנשים להתפלל בכנסיות, בתי כנסת ומסגדים. לא עלה על דעתו שיש גם מקדשי דת אחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פישוט פני הדברים אצלי, נעשה כאמור במודע. כדי לענות על טענתו (השגויה לדעתי) של דב: "אי אפשר לדבר על פתרונות, פתרונות יש רק במתמטיקה". ברור שהבעיה היא אינה *רק* טריטוריאלית, כפי שאפשר ללמוד אפילו מכשלון קמפ דיוויד. אני לא חושב שעיקר הסכסוך כאן הוא דתי, דווקא האמירה שלך כאילו לעולם אי אפשר להגיע להסכם שלום עם מדינה מוסלמית היא שיטחית בעיניי. מבלי להתווכח כרגע על "עקרונות האיסלאם", אינני מבין מדוע אתה חושב כי ערפאת, או יתר מנהיגי הפלסטינאים (השייכים לפת"ח) מבססים את מדיניותם ומטווים את תביעותיהם על פי "עקרונות האיסלאם". יתרה מזאת, דווקא עם מצרים, אותה הבאת כדוגמה, דווקא כן הצלחנו להגיע להסכם שלום. נכון שלפני 67 לא השלימו המצרים עם קיומה של מדינת ישראל (אם כי גם לאחר מלחמת העצמאות הביעו המצרים נכונות (שקשה לדעת עד כמה היא הייתה אמיתית, גם תודות לעמדת ישראל) להכיר במדינת ישראל, בתמורה לוויתורים טריטוריאלים כאלה ואחרים), אבל עובדה היא שבשנות ה70 הם כן נעצו את המפתח לפתרון הסכסוך, באותם שטחים אותם כבשנו ב67, ועובדה שעל בסיס זה אכן נחתם הסכם השלום. אז נכון וברור, שהסכם השלום עם מצרים, לא הגיע כתוצאה מכך שלפתע ראו המצרים את האור, ואימצו את החזון הציוני, אלא יותר כסוג של השלמה עם המצב הקיים (בעייתם להשלים עם אותו מצב, לא הייתה דתית בעיקרה), אבל זהו בדיוק סוג ההסדר שאיליו אני חושב שניתן (אולי) וצריך להגיע עם הפלסטינאים, לפחות בשלב הראשון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עניין הפשרה שלפיה אתה רואה את ההבדל בין שמאל וימין אינו הבדל עקרוני. גם הימין אינו רוצה במזרח התיכון כולו, ומוכן להשאיר לאומה הערבית את רובו (כידוע אין עם פלשתיני. ישנה האומה הערבית הגדולה. שאל את עזמי בישארה.) הויכוח הוא על קו הגבול. זה ענין כמותי ולא עקרוני. לכן לפחות בעניין זה לא תוכל לומר שלימין אין פתרון ולשמאל יש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובענין הגבולות אני לפחות ראיתי בפעם הראשונה מפה ברורה של הצעות ברק. בן עמי לדעתי הוא היחיד שמציע איזהו מכנזים שישבור את הסטאטוס-קוו הנוכחי. ואשר לאומה הערבית,שאל את בן-לאדן ותגלה שהאומה הערבית הגדולה היא עדין קטנה עליו |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב אני ממש לא מתכוון להיכנס לוויכוח בדבר קיומו של העם הפלסטינאי (ברור שהוא קיים). השמאל מוכן לפשרה טריטוריאלית בתוך גבולות ארץ ישראל המנדטורית ומאמין שבכך יגיע הפתרון לפחות לעיקריו של הסכסוך. הימין (המרכזי/עיקרי) לא מאמין בפשרה כזאת, ולמעשה לא מציע כל אלטרנטיבה לאותו מצב המתקיים כבר למעלה משלושים שנה, למעט המשך החלת משטר כיבוש על מיליוני פלסטינאים, נעדרי זכויות בסיסיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(ברור שהוא לא קיים) ''ארץ ישראל המנדטורית'' כללה תחילה גם את הגדה המזרחית, מה שהיא היום מדינת ירדן. בתוך ''ארץ ישראל המנדטורית'' הזאת גם הימין מוכן לפשרה. לכן לגבי ''כן פתרון. לא פתרון'' אין כאן שום תמיכה ברעיון ההבדל. עברת מהגדרה אחת של ההבדל כביכול לכניסה לפרטים שאינם קשורים בהגדרה הזאת, ואתייחס להמשך דבריך. גם אם הימין, כדבריך, מעדיף המשך שליטה על מליוני פלשתינים, עדיין אין זה אומר שדרך השמאל היא יותר ''פתרון''. לדעתי, מבלי להיכנס עדיין לאידיאולוגיה, נסיגות חד צדדיות במצב הקיים גורמות לסיכוי טוב ל''פתרון סופי'' של בעיית מדינת ישראל ואזרחיה היהודיים, וזו ברירה רעה יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא היית אתה, כמה הודעות למעלה, שדיבר על קטנוניות? החלף את המושג "ארץ ישראל המנדטורית" במושג ארץ ישראל שבין הים לנהר, אם זה נורא עקרוני בשבילך. כמובן שהפרטים שאליהם נכנסתי קשורים להגדרה, מכיוון שהגדרתי דיברה על יחס השמאל לעומת יחס הימין אל ה"בעיה הפלסטינאית" (כמובן שלא הייתי מודע לכך שלישטתך, אין עם פלסטינאי, ולכן מן הסתם גם לא קיימת "בעיה פלסטינאית", מה שהופך את הוויכוח להרבה פחות מענין ומועיל, והרבה יותר מיגע ובמישורים מקבילים). פעם אחרונה ודי, הימין אכן מעדיף המשך שליטה על מליוני פלסטינאים, אך אף פוליטקאי ימני, לא יגיד לך שזהו הפתרון למצב, אלא רק שכל האופציות האחרות גרועות יותר, ולכן אין לנו ברירה, אלא להסתפק כרגע ברע הכרחי זה. (וגם את זה הם יגידו לך רק אם תלחץ אותם אל הקיר, כי הרי שרון וביבי מבטיחים לעם במערכת הבחירות, כי רק הם יביאו שלום, למרות שבעצם הם לא מאמינים ששלום הוא ענין אפשרי, לפחות לא בעשורים הקרובים). השמאל לעומת זאת, חושב שע"י כך שנסכים לפשרות טריטוריאליות (ולפשרות אחרות), נוכל *לפתור את עיקריו של הסכסוך*, כלומר להגיע ל*פתרון*, ענין שבעיני הימין, הוא בלתי אפשרי לחלוטין, ובכל מקרה. עמדתך (הידועה) בעניין פיתרון זה, היא כמובן בלתי רלוונטית לצורך הדיון הנוכחי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הספרדים שולטים כידוע על מליוני בסקים בחבל ארץ גדול בהרבה מהגדה. מדוע אתה תוקף לכאורא כך את האינטגריטי של ארצם? דומה שאתה מוסיף חטא על פשע בכך שהבסקים הם אוכלוסיה הומוגנית שישבה שם מדורי דורות. בעוד אחוז ניכר של ערבים היגיע לשטחי א"י אחרי 1917. קיימות מדינות דוברות ספרדית רבות בדרום אמריקה, בעוד א"י היא ארצם היחידה של היהודים. האם גם יהודים אינם אהודים עליך כביכול, עד כדי כך שאתה מכנה מאחז על חבל ארץ זעיר בגדת הירדן המערבית, כנגד מתקפה ברברית רבת שנים בכל חזית אפשרית בשם "כיבוש"? אולי תעשה קודם לביתך, דהיינו לסביבתך הקרובה, ותגנה את הכיבוש הסורי המדכא ביד ברזל את לבנון? אני מבין שעם השליטה הטורקית על האיזורים הכורדיים והצהרותיהם "טורקיה לא תוותר על גרגר חול מאדמתה" אין לך בעייה, כיוון שהם מוסלמים, ואולי ניתן לצפות אצלם לגישתך לאבסורדים רבים. כולל האבסורד "הפלשתינאי" שגם לך אין בעייה איתו בתורת כזה, ולא עוד אלא שאתה מפנימו בנוסח ההגליאני מרקסיסטי של "סתירות בונות אותי" בנוסח " Absurdities and contradiction, build anti-civilization ,
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"פתרון" שמבוסס על תוצאה שבנתונים הנוכחיים אינה יכולה לקרות (כפי שאנו רואים), אינו פתרון. אגב, מה "הפתרון" של השמאל לבעיית תאונות הדרכים ? זו גם בעיה מהחיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
("...אם אין בכביש שום מכונית") טענתך המקורית הייתה שבפוליטיקה, אין בכלל מושג כזה פתרון. תשובתי היא שכמובן שיש, בוודאי שלפחות בחלק מן המקרים. אפשר אולי להסכים שברוב המקרים הפתרון לא יהיה טוטאלי ומושלם כמו פתרון משוואה במתמטיקה, אבל זה כבר נראה לי וויכוח סמנטי במקרה הטוב, וקטנוני במקרה הרע. (אם אתה נורא רוצה אתה יכול לראות במילה "פתרון" בהקשרה הפוליטי, מילה שאולה מן המתמטיקה (למרות שבעצם לא נראה לי שהמתמטיקה "המציאה" את המילה פתרון, אבל זה כאמור בדיוק סוג הוויכוח שנראה לי קטנוני ומיותר)). כעת אתה בעצם אומר שלשמאל אין פיתרון, משום שהפתרון הזה לא נראה לך. (עפ"י פרשנותך הסובייקטיבית ל"נתונים הנוכחיים" הוא אינו יכול לקרות. פרשנותי היא מן הסתם שונה, אבל כאמור לא *זה* הוויכוח). אם תוכל להראות שבאיזה שהוא מקום כתבתי שלכל בעיה מהחיים יש פיתרון, יתכן ששאלתך תמצא רלוונטית. בינתיים אני מוכן לספר לך שמחנות הימין והשמאל בארץ נחלקים בעיקר עפ"י עמדתם בענין פיתרון הסכסוך היהודי-ערבי/פלסטינאי (וברוב המקרים לא על פי עמדותיהם הכלכליות/חברתיות כמו במדינות אחרות) וגם להמליץ לך לשמור מרחק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רוצה רק להבהיר בעוד כמה מלים מדוע הבאתי את דוגמת תאונות הדרכים. זו כמובן לא דוגמה שקשורה בשמאל וימין והבאתיה רק כדי להסביר את דעתי בעניין המושג "פתרון" כשהוא מתייחס לבעיות מהחיים. אני מניח שרובנו ככולנו מסכימים שלפחות לבעיה זו אין "פתרון" מעשי. מה שאנחנו יכולים להציע הוא להקטין את ממדי התופעה ע" רעיונות שונים הגדלת תקציבים לנושא הזה וכדומה. אבל תאר לעצמך שהייתה קימת קבוצה תמהונית מסוימת (בעצם, קיימת קבוצה כזאת), שהייתה אומרת שע"י פעולה מסוימת, נניח שכל תושבי ישראל יחזרו בתשובה ימצא פתרון מוחלט לבעיה הזאת. האם אני כמי שרואה את הדברים מנקודת ראות מעט אחרת יכול להגיד שלהם יש "פתרון" ולאחרים אין ? בעצם , כשאני משווה את "הפתרון" (המוזר בעיני הזה) הזה לפתרון שמציע השמאל לבעיית הסכסוך בינינו ובין הערבים, אני חייב לתת לראשון יותר נקודות, משום הוא עדין לא נוסה : מעולם לא חזרו בתשובה כל תושבי המדינה, ותיאורית אולי יש סיכוי. לעומת זה, פתרון השמאל הופעל מעשית במשך שמונה שנים והביא לא לפתרון אלא לאסון. הדברים הם ממש לעינינו. לכן אם איני יכול לומר שלקבוצה הדתית שמציעה חזרה בתשובה יש "פתרון", קל וחומר "הפתרון" של השמאל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. כפי שציינתי בתגובתי הקודמת, טענתך המקורית הייתה שהמילה פתרון בהקשר לסכסוך הנוכחי, או בעצם בכל הקשר פוליטי שהוא, היא אינה רלוונטית. כעת אתה מסביר שוב ושוב למה לדעתך פתרונו של השמאל "אינו פתרון", או במילים אחרות, מדוע הוא אינו מקובל עליך/לא ישים בעיניך/תמהוני בעיניך. עמדתך זו כמובן הייתה ידועה לי מראש, ואני לא חולק על העובדה שלדעתו של דב אנשלוביץ לשמאל "אין פתרון" (או ליתר דיוק ע"ע "במילים אחרות"). הנקודה כאן היא (שוב, בנוסף לכך שאין קשר ישיר בין הטענה המקורית שהעלת לבין השאלה האם פתרונו של השמאל הוא פתרון) ש*מבחינתו של השמאל* יש לו (לשמאל) פתרון, בעוד שמבחינתו של הימין (וגם מבחינתו של השמאל, כמובן) אין לו (לימין) פתרון. ב. כפי שכבר ציינתי באחת מהודעותיי הקודמות, פתרונו של השמאל, לפחות כפי שאני רואה ומבין אותו, מעולם לא נוסה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו אנחנו, בעצם, חוזרים לכתבת הראיון עם שלמה בן עמי שבה פתחתי. כל העובדות שמתואות שם מעניינות. אבל החלק שאותי הכי הרשים הוא אותו חלק שבו, לאחר שדחה ערפאת את הצעת קלינטון אמרו לו: או קי. הבא הצעות משלך. מה אתה רוצה ? תגובתו של ערפאת הייתה אי מתן תשובה וחזרה הביתה כדי להתחיל באינתיפדה. מאוחר יותר, בטאבה, במקום שיבוא סוף סוף עם הצעות הוצעו לו הצעות עוד יותר מפליגות. אך כולנו יודעים שכל המעמד היה, כפי שתאר אותו אחד מחבר המשלחת הפלשתינית (ברגוטי, נדמה לי) - "חרטא ברטא". אז באמת, תיאורטית יש פתרון. אם יכולה להיות הסכמה בין שני הצדדים על מודל פשרה מסויים, אז זה פתרון, אבל לאור הנ"ל, זה כלל לא רלוונטי. אשר ל"פתרון" של הימין. כאן כוונתך כלל לא ברורה. נניח שהדברים הם כפי שאתה מתאר, ושהימין רוצה להגיע למצב שבו אנו שולטים בפלשתינים נעדרי זכויות לנצח. מה כאן לא "פתרון" ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איני מרוצה כל כך מתגובתי האחרונה שמכניסה אותנו שוב "להתפלספויות" (ערן. לא לקפוץ.), ולחזרה על דברים (ואולי גם לא הבנתי נכון כוונה מסוימת שלך כפי שאסביר להלן), ולכן אנסה לכתוב את הדברים בצורה ממוקדת יותר. בעצם התכוונתי להתייחס לצמד המילים בדבריך "לא נוסה". אני חושב שתחילה לא הבנתי בדיוק למה אתה מתכוון, ועכשיו אני מבין, ותקן אותי אם אני טועה. תחילה חשבתי שכוונתך לכך שכאשר הלכנו בשנים האחרונות בדרך אוסלו לא עשינו את הדברים כפי שאתה היית רוצה, ולכן אי אפשר להגיד שהפתרון האמיתי של השמאל "נוסה". לכן חזרתי שוב על הדברים המרשימים שבכתבת הראיון עם שלמה בן עמי כדי להראות שעשינו יותר ממה שרוב גוש השמאל חשב מלכתחילה, ושלא ייתכן לחשוב דבר כזה. אבל עכשיו אני חושב שאולי התכוונת לכך שבגלל עמדת הערבים תכנית השמאל לא יצאה לפועל ולכן אי אפשר להגיד שנוסתה, כך שהזכרת הכתבה היא מצדי התפרצות מבעד לפתח פתוח. אבל אם זה כך הרי שוב "פתרון" השמאל ו"פתרונות" הימין (יש כל מיני גוונים). אין ביניהם הבדל עקרוני. למשל תכנית הטרנספר מרצון שבה אני דוגל. הערבים לא מסכימים היום לתכנית כזאת, אני לא יכול להראות שום דרך או טכניקה מהירה שבה אוכל לשכנעם בכך, וגם איני בטוח בביטחון של מאה אחוזים שבעתיד אצליח אי פעם בכך. אבל לפי מה שנראה היום אין הבדל מבחינה זו בין תכנית זו ותכנית השמאל כי גם בתכניתם אין הם מצליחים לשכנע היום, ואין להם ביטחון של מאה אחוזים שיוכלו לשכנע בעתיד. (נדמה לי שבן עמי חושב שהבעיה היא האיש ערפאת, ושהיא תיעלם כשיגיע מחליפו. אני בטוח שלא. להיות בטוח או להוכיח שהוא צודק בודאי אי אפשר.) ישנה גם גישה ימנית אחרת (שלמה בן יוסף). לספח מייד את כל שטח יו"ש, לתת לתושבים זכויות אזרח מלאות (בינתיים יהיה גם כך רוב יהודי), והוא מאמין שבעתיד, ע"י עידוד עליה וכדומה נצליח לשפר את המאזן הדימוגרפי. אני אישית לא מאמין בכך, אבל, כאמור, מבחינה עקרונית, לא תוכל להגיד שה"פתרון" השמאלי הוא יותר "פתרון". ויש גם גישה שאומרת לספח את השטח, ולתת לתושבים אוטונומיה לא על השטח אלא על עצמם, וליצור מחוסר ברירה אחרת שני סוגי אזרחים למרות שיש כאן פגיעה בעקרונות הדמוקרטיה. גם גישה זו לא תוכל לתאר אותה כמשהו שהוא פחות "פתרון". כל האפשריות שתיארתי הימניות והשמאלית, כולן שוות ערך מבחינה עקרונית: אין בהן "פתרון", כמו שלבעיית תאונות הדרכים אין פתרון, ולכן אני חוזר ואומר: האמירה שלימין אין "פתרון" ולשמאל יש חסרת משמעות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא כל ההצעות שתיארת מובילות למצב שניתן יהיה לראות בו פתרון לבעיה הפלסטינאית. למשל ההצעה של סיפוח השטחים ללא מתן זכויות אזרח לתושביהם, כלומר יצירת שלטון אפרטהייד בישראל באופן מוצהר וגלוי, איננה יכולה להיחשב כפתרון משום שהיא איננה מביאה אותנו למצב "נורמלי". בוועידת דרבן היו ויכוחים מרים האם ישראל היא מדינת אפרטהייד או לא, אבל לא היה שום ויכוח על השאלה האם זה לגיטימי להיות מדינת אפרטהייד. בעניין הזה, לפחות, יש קונצנזוס חוצה גבולות ששלטון אפרטהייד הוא פסול ומוקצה, ולכן מי שרואה בו יעד מציע למעשה מסלול שבסופו מובטח לישראל נידוי כללי במקרה הטוב והתערבות בינלאומית במטרה "לעשות סדר" במקרה הפחות טוב. בשמאל מכירים בכך שמעבר לקו הירוק חיים כשלושה מיליון בני אדם ושכמות כזאת של אנשים היא כשלעצמה עובדה בשטח ולא מצב זמני. טרנספר מרצון, או כל הצעה אחרת שמסתמכת על האפשרות הטכנית "לנייד" את אותם שלושה מיליון אנשים למקום אחר, נראה כדבר לא מעשי באופן אבסולוטי וזה לא משנה אם בראש האנשים האלה יעמוד ערפאת או מישהו אחר. דבר זה עומד בניגוד גמור להצעות השמאל על חלוקת השטח בין שני העמים, שגם בדרכן עומדים מכשולים (ובראשם סרבנותו של ערפאת, אך זהו מצב שיכול להשתנות), ובכל זאת ברור שהדבר מעשי מבחינה טכנית והוא גם מה שמקובל על כל העולם כדרך היחידה הנראית לעין שעשויה להביא לסיום הסכסוך (להלן "פתרון"). ההצעה היחידה ששמעתי מכיוון הימין אשר גם נראית מעשית מן הבחינה הטכנית וגם איננה מובילה בהכרח לבידוד ישראל בעולם, היא ההצעה הישנה של חלק מאנשי גוש אמונים לספח את כל השטחים ולתת לתושביהן זכויות אזרח מלאות (עד כמה שערבים בישראל יכולים לקבל זכויות כאלה, מן הסתם). אמנם כפי שציינת לאחר מהלך כזה יישאר במדינה עדיין רוב יהודי, אך הוא יהיה רוב מאד דחוק וזו מן הסתם הסיבה שגם בימין אין יותר מדי תמיכה במהלך כזה. למעשה נראה שבימין אין הסכמה רחבה לגבי שום מהלך. בשמאל קיימת כבר עשרות שנים משנה פחות או יותר סדורה לגבי יציאה מהשטחים וקביעת גבול בין ישראל לבין פלסטין בקוי 1967 (עם מה שמכונה "תיקונים קלים"). אתה יכול להתווכח עם ההצעה, אבל לא עם העובדה שזו הדרך שמציע רוב השמאל להתמודדות עם המצב. במיינסטרים של הימין, לעומת זאת, אין שום משנה סדורה לגבי שום צעד מדיני רצוי. במקום זה יש תלי תלים של הסברים מדוע כל הדרכים שמטרתן להביא לפתרון הן פסולות בהגדרה, יש "חזון" שדורש ביצוע צעדים בלתי מעשיים בעליל כגון טרנספר מלא או סיפוח מלא, ויש תחושה כללית של רצון להנציח את המצב הקיים תוך ריכוז כל המשאבים בטקטיקה של "הבאת שקט לאזור" באמצעים צבאיים. זו, לדעתי, הסיבה שנוצר הרושם שלימין אין מה להציע, ולדעתי אם הימין מעוניין לשנות זאת, הדרך לא צריכה להיות ע"י נסיון להוכיח שגם לשמאל אין מה להציע, אלא ע"י גיבוש מדיניות כלשהי, לא משנה איזה, שגם יהיה בה מבט אחראי קדימה מעבר לטווח של כמה שבועות או חודשים, שגם תהיה ברת ביצוע בתנאים מסוימים ולא תכיל רק חזון וחלומות באספמיה, ובעיקר שרוב מוחלט בימין יעמוד מאחוריה ויתמוך בה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מגוון דעות בימין לעומת "1967 נקודה" של השמאל הוא, לדעתי ניסיון לחשיבה בניגוד להקפאתה , והוא יתרון ולא חסרון. מבחינה מעשית אין שום חובה לקבוע במסמרות את סוף הדרך אפשר ללכת לכוון הכללי ולקבוע תוך כדי המהלך ובחינת האירועים את היעד הסופי המדוייק. הציונות בקשה להגשים את מטרותיה תחילה על שתי גדות הירדן, אבל בגלל סיבות שאינן תלויות ברצונה נלקחה ממנה אחר כך הגדה המזרחית. היא לא אמרה: זהו או שתי גדות או לא כלום. אחר כך ב 47 חולקה גם הגדה המערבית וגם הפעם התאימה עצמה הציונות לנסיבות. אין שום סיבה שלא יקרה ההפך, ומלחמת ששת הימים במידה מסויימת הייתה תהליך הפוך. התעקשות על 1967 יהיה מה שיהיה מזכירה לי את ההלצה על אותו אדם שאמר ברגע של כעס: "כל הנשים זונות" שאלוהו: רגע. גם אשתך אמך ואחותך ? הוא היסס רגע אבל אחר כך התאושש ואמר נחרצות: "אמרתי. אמרתי." אפשר להתווכח על המעשיות של התכניות אלה מול אלה, אבל אין שום חוק כללי שעושה את 1967 ליותר "פתרון" מתכניות הימין. לעומת זה הדרך שבה בחר השמאל ליישם את התוכנית שלו שנקראת "תהליך אוסלו" היא גדולת האיוולות שנעשו בתולדות הציונות, ואני כמעט בטוח שבעתיד לא יהיה כמעט שום חולק על כך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לחלוטין לא מסכים לטענה שאסטרטגיה מדינית (כלשהי) היא בגדר מותרות, ושמדינה שלמה יכולה "לקבוע תוך כדי המהלך ובחינת האירועים את היעד הסופי" כפי שכתבת. לפי דעתי, ללא שיש יעדים כלשהם המוסכמים על הרוב, חבל לעשות אפילו את הצעד הראשון שכן יתכן מאד שהוא נעשה בכיוון הלא נכון. אני בטוח שאם תקנה, למשל, דירה בבניין שעוד לא נבנה, ותשאל את הקבלן מתי הדירה תהיה גמורה, לא תסתפק בתשובה בנוסח "תשמע, יש הרבה דיעות בנידון (קיבלת ממני קבלן פלורליסטי, לא איזה שמאלני עם קיבעון מחשבתי), בוא שים פה כסף על החשבון ותוך כדי תהליך הבנייה נבחן ביחד את ההתקדמות ונקבע את תאריך היעד". נשמע לך רציני? כל פרוייקט, קטן כגדול, חייב שיהיו לו יעדים כלשהם ואבני דרך, אחרת לא רק שהפרוייקט יתברבר לכל מיני כיוונים ועלול שלא להגמר לעולם אלא גם לא תהיה לאף אחד דרך לעקוב אחריו ולזהות זאת בזמן. ואם זה נכון לגבי פרוייקט של בניית דירה אחת, ודאי שזה נכון גם לגבי הפרוייקט המפואר המכונה "מדינת ישראל". ובכל זאת, התיאור שלך מיטיב להגדיר את הואקום שממשלת ישראל יצרה במקום בו היתה אמורה להיות מדיניות, וגם לזה יש תוצאות בשטח. בעקבות הפסיביות שלנו, זוכה הצד השני בעקביות להכתיב את מהלך העניינים (לו יש, כידוע, יעדים מוגדרים היטב), ואנחנו נגררים אחריו ומתאימים את עצמנו כל פעם למצב החדש. בזכות התנאים הפתטיים שמציב שרון לפגישת פרס-ערפאת (בהתחלה זה היה שבוע של שקט, ועכשיו הוא "יסתפק" ב-48 שעות), הגענו למצב בו גורלו של התהליך המדיני ארוך הטווח של מדינת ישראל קשור באופן הדוק לגחמותיהם של כמה טרוריסטים חסרי חשיבות, והם אלה שקובעים לא רק את מדיניות הרש"פ אלא גם את זו של ישראל. אין פתרון קל. להמשיך להשמיץ את תהליך אוסלו במקום לתת אלטרנטיבה זו בדיוק הדרך להנציח את מצב הנחיתות מבחינה מדינית שהגענו אליו, אך צריך לשים לב שכמו בדוגמא עם הקבלן, ככל שיעבור יותר זמן והמדינה תמשיך להתנהל בדרך של אלתורים אד-הוק ומתן "טמפו"1 לצד השני, יהיו פחות ופחות אנשים שמוכנים לממן (בכספם ובאיכות חייהם) פרוייקט מפוקפק שאפילו הנהלתו הבכירה ביותר לא יודעת מהם יעדיו ומה לוחות הזמנים להגעה אליהם. _____________________ 1 מושג בשחמט, בו צד אחד כל הזמן מתקיף ומאלץ את הצד השני להגיב במקום ליזום התקפה משלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה אומר שאני משמיץ את הסכמי אוסלו מבלי לתת אלטרנטיבה. אני משמיץ את תכנית הסכמי אוסלו כי אני חושב שלפני שמונה שנים השגת יעדי השמאל (הבנות ביילין אבו מאזן, הצעות ברק בקמפ דויד בודאי) היתה דבר מעשי ואפשרי, והסכמי אוסלו פשוט טרפדו את האפשרות הזאת, ולו היה השמאל פועל בחכמה הוא היה משיג את יעדיו. הראיון עם בן עמי מתאר היטב את המצב בהווה: ערפאת לא היה מוכן לקבל הצעות, מעל ומבעבר למה שאפילו רוב גוש השמאל התכוון להם (כולל ביילין בזמן הבנות ביילין אבו מאזן). הוא התעקש על זכות השיבה. הוא לא היה בכלל מוכן להגיד משהו ברור על משהו שלו הוא יסכים. בן עמי עצמו אומר שערפאת לא יסכים לשום דבר, ואני חושב שהיום רבים רבים שותפים להערכה זו. לנוכח המצב הזה, מה האלטרנטיבה של השמאל ? האלטרנטיבה שמציג בן עמי היא לחכות שיבוא מחליף לאיש ערפאת ואז יהיה טוב. זו בדיוק לב השגיאה של אוסלו, משהו כמו "יהיה בסדר". אין שום סיבה שמחליפו של ערפאת יהיה מוכן ליותר מערפאת. זו לא תכנית אלא שיטת פעולה שתביא אסון גדול יותר. מדוע אתה אומר שלשמאל יש אלטרנטיבה ולימין אין ? אשר להגדרת יעדים (אני חוזר כאן לתחילת דבריך) מה רע בקביעת יעד כגון: "ננסה להשיג תוך עשר שנים דירה ככל היותר מרווחת ונוחה למשפחה, בהתאם ליכולות שיתגלו לנו בשנים האלה.", וכאשר מדברים על מדינה ולא על משפחה טווחי השנים והמעשיות של תכניות מסוג אלה הם יותר גדולים. הבאתי דוגמה שאליה לא התייחסת: היעד של הציונות היה תחילה שתי גדות הירדן, אחר כך הגדה המערבית בלבד, אחר כך חציה של הגדה המערבית (עד מלחמת ששת הימים שאחריה התחיל וויכוח). מה רע בכך ? מדוע מתעקש השמאל היום על קו מוגדר היטב ? הרי ברור שהיום גם הקו הזה אינו מעשי. מדוע להיות כל כך קשוח בעניין זה ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל אני שמח שהשתכנעת בנחיצותם של יעדים *כלשהם* ועברת לתקוף את היעדים ושיטות הפעולה של השמאל. למרבית הצער, לא השמאל אוחז כרגע בהגה. למרות שכאופוזיציה אחראית עליו להציג אלטרנטיבה לשלטון הקיים, הרבה יותר חשוב לדון במה שעושה הממשלה ולא במה שאומרת האופוזיציה, אז ברשותך אני אתרכז בזה ולא במה שאומר בן-עמי (כאשר אחרים בשמאל, יוסי שריד למשל, חולקים על חלק מהדברים). אתה שואל מה רע ביעד "ננסה להגיע תוך עשר שנים לדבר הכי טוב שאליו נוכל להגיע בהתאם ליכולותינו". הדבר הראשון הרע ב"יעד" הזה הוא שהוא לא נשמע כמו יעד אמיתי אלא כמו תיאור הדרך בה נעביר את הזמן עד שהפריץ או הכלב ימותו. זו, למעשה, ממש התגלמות ה"יהיה בסדר" שהדבקת לבן-עמי, ואפילו בלי תיאור התנאים ל"בסדר" הזה ולמעשה בלי שום מהות. אם לחזור לדוגמת הדירה, אני לא הייתי מלווה לך חצי שקל לקניית דירה כאשר זו התוכנית העסקית שמאחורי הפרוייקט. אתה רוצה דירה מרווחת בעוד עשר שנים? אין בעיה. פרט בבקשה את הנחות העבודה שלך להשגת היעד, והסבר בבקשה מדוע בחרת דווקא בעשר שנים ולא בחמש או בעשרים. על מנת שנוכן לשפוט בעוד עשר שנים אם היעד הושג או לא, אתה מתבקש להגדיר כבר היום איזה סוג וגודל דירה ייחשב בעיניך ממש להצלחה גדולה (שתי גדות הירדן? גדה אחת? חצי גדה?) וכן מה באמת המינימום במטרים מרובעים שהיית מגדיר כ"דירה מרווחת ונוחה למשפחה" (כאשר בפחות מזה אי אפשר לגור בכלל ויהיה צורך להסיק מסקנות בהתאם). הלאה: תאר בבקשה את אבני הדרך המרכזיות בדרך לדירה המיוחלת ומתי בערך הן צפויות להגיע, פרט בבקשה את תוכנית הפעולה שלך לשנה הראשונה ולשנה השניה וכן הלאה, ספר באילו פעולות תנקוט אם חס-וחלילה תחזיותיך לשנה הראשונה יתבדו ואיך תזהה זאת מוקדם ככל האפשר - כשתעשה את כל אלה, אפשר יהיה להגיד שיש לך אסטרטגיה המגובה בתוכנית פעולה להשגת דירה טובה בעוד עשר שנים, ואז יימצא גם מי שיעזור לך במימון הפרוייקט הזה ובהשגת היעדים הראשיים ויעדי המשנה. מי שמתחמק מעשיית כל הנ"ל לא יגור לעולם בדירה משלו. יכול להיות שהוא לא יהיה ההומלס היחיד בעיר (זה לעניין הטענה "אבל גם בשמאל זה ככה" וכו'), ויכול להיות שהוא אפילו יהיה ההומלס הכי צודק בעיר ויקבל את פרס "הומלס השנה" מאיזה ארגון בינלאומי להומלסים, אבל דירה לא תצא לו מזה. הנסיון לטעון שאפשר להגיע בדרך-פלא לתוצאות טובות בלי לתכנן כלום ותוך השארת כל היוזמה בידי הצד השני, הוא בעיני לא פחות מנסיון הונאה באמצעות מצג שווא ושרלטנות פשוטה. זה, לצערי, מה שעושה ממשלת שרון מאז שקמה וכך זה ימשיך עד שתימצא פה הנהגה שמבינה קצת יותר ביעדים אסטרטגיים ובדרך להגיע אליהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכל זאת זוג צעיר שנישא זה עתה ועדיין אין לו כלום, אינו עושה תכנית מפורטות לעשר שנים. הוא יודע, מה היה רוצה וזהו. תכנית מפורטת מה ישיג בשנה הראשונה השנייה וכן הלאה היא אבסורד בלתי מעשי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, וזהו ודאי חלק מהסיבה שזוג צעיר שזה עתה נישא אינו מסוגל ואינו נדרש לנהל את המדינה. מהעובדה שבחרת לסיים את הדיון באופן כזה ותוך הדגשת הטענה שאסטרטגיה מדינית היא למעשה דבר שאינו נחוץ למדינה ושהדרישה שתהיה אחת כזאת היא לעתים (כלשונך) "אבסורד בלתי מעשי", לא נותר אלא להסיק שבראייתך המצב המדיני בישראל אינו דורש כל שינוי. ואחר כך אתה מתפלא כשאומרים שלימין אין פתרון? איך יהיה פתרון למי שבכלל מכחיש שיש בעיה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד כמה שזכור לי, את ההשוואה לדירות הבאת אתה, וגם הרחבת בכך. לכן התייחסתי לטענה זו. עכשיו אתה טוען פתאום שבדירה זה אחרת ממדינה. לא התכוונתי לכך שאין זוג הצעיר עושה תכניות לטווח ארוך בגלל אי היותו מוכשר לכך, אלא בגלל שחסרים לו נתונים. כמו שאמר בן גוריון: אין מומחים לעתיד. גם המבוגר המוכשר ביותר, לו היה בנתונים של הזוג הצעיר לא היה נוהג אחרת. ואפשר בהחלט לתת את הנהגת המדינה בידי צעירים. צעירים מוכיחים שהם מוכשרים יותר ממבוגרים בנושאים שבהם אפשר לעשות מבחנים מוגדרים. אין שום סיבה לחשוב שינהיגו את המדינה פחות טוב. איני חושב שאין בעיה. יש בעיה. יש הרבה בעיות. ישנן בעיות חברתיות. ישנה בעית תאונות הדרכים שאותם הזכרתי וכדומה. גם לזה שאומר שיש "פתרון" חד וחלק לבעיות כאלה שהוא כמו דת (סטאלין היה גם כן פעם "פתרון"), ואסור לערער עליו גם אם המציאות מראה אחרת, יש בעיה . . . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעצם טיבו פתרון בא בכדי לפתור בעיה מסוימת. ניתן לקבוע כי בעיה מסוימת היא כה סבוכה עד כי אין ברירה אלא להותיר אותה בעינה, מכיוון שכל אלטרנטיבה אחרת תהיה גרועה יותר, אך אז אי אפשר לקרוא לאותה החלטה פתרון, מכיוון שהבעיה/קונפליקט נשאר/ת עומד/ת בעינה/ו. (כפי שכבר ציינתי, גם אף אחד מאלה שמצדדים בכך, הלכה או למעשה, לא רואה בכך פתרון). מהות תפיסת עולמו של השמאל הישראלי, בהקשר לסכסוך, כפי שאני רואה ומבין אותה, היא כי שליטה לאורך זמן ובתור מדיניות על עם אחר, היא הרת אסון הן מן הבחינה התועלתית, והן מן הבחינה המוסרית. (או כפי שכותב גלעד שר בהקדמה לספרו על המו"מ בקמפ דיוויד: "...הרי לא יתכן לטעון ברצינות, כי עצם קיומה של מדינת ישראל יתבסס, לנצח, על שליטה בעם זר"). תכניתו של השמאל לא יצאה אל הפועל מכיוון שבשיחות קמפ דיוויד לא הצליחו שני הצדדים, ישראל והפלסטינאים, להגיע אל עמק השווה. האם יש בכך סוג של שבר לפתרונו המועדף והמסורתי של השמאל? התשובה היא: כן. אבל השבר הוא אינו מוחלט מכמה סיבות: א. כי המו"מ בקמפ דיוויד לא נוהל בתנאים אידיאליים. ב. כי עצם כישלונו של סבב שיחות ספציפי, לא צריך למנוע מאתנו לנהל עוד ועוד סבבים (כמובן מבלי להתפשר באף אחד מהם על יעדינו העקרוניים והאמיתיים) בניסיון להגיע לפשרה המקובלת על שני הצדדים, מכיוון שבסופו של דבר זהו (על פי תפיסת השמאל כמובן) הפתרון ה"אפשרי" היחידי. ג. כי באמת יתכן, שהתנאים לפתרון זה, לא קיימים כיום, ויבשילו רק בעתיד (ד. וכאן כבר לא מדובר בהכרח על תפיסתו של השמאל המסורתי, אלא בעצם על פרשנותי ודעתי האישית. כי אם מהות תפיסת עולמו של השמאל היא אי שליטה בעם אחר, מכיוון שהדבר פוגע *בנו*, אז למעשה אין שום סיבה שרק בגלל שאיננו מצליחים להגיע להסכמה עם הצד השני לגבי מהותו של הפתרון הכולל, נמשיך להעניש את עצמנו, ולשלוט בו). אכן אין שום הבדל ברמת העיקרון (ברמת ה"פתרון" שבדבר) בין פתרונו של השמאל, לבין פתרון "הטרנספר מרצון". מעולם לא טענתי אחרת, להפך זאת בדיוק הייתה טענתי: בעוד שלשמאל, (ולימין הקיצוני) יש סוג של פתרון למצב, לימין המרכזי מעולם לא היה כזה. הרי "מולדת" שמייצגת את הגישה שבה אתה תומך, מעולם לא זכתה ליותר מארבעה מנדטים, ובגישתו של שלמה בן יוסף, תומכת במקרה הטוב גם אישתו. אבל שוב אלה הם בדיוק סוגים של פתרונות למצב, (כמו גם "הצעתי" הראשונית להשמיד את כל הפלסטינאים באשר הם), מכיוון שהם מעקרים מהקונפליקט אחד או יותר מן האלמנטים שבו, בניגוד גמור ומוחלט לגישה שטוענת כי אין לנו מה לעשות, אלא להותיר את המצב כפי שהוא. (זאת, כאמור, גישה לגיטימית, אך אין זה פתרון). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גלעד שר המצוטט אצלך: "הרי לא יתכן לטעון ברצינות כי עצם קיומה של מדינת ישראל יתבסס, לנצח, על שליטה בעם זר". יש כאן עירבוב בין "יש" ו"מתבסס". מהעובדה כי בחדרך *יש* שולחן, מחשב, או חתול, לא נובע כי *קיומך מבוסס* על פעולה כזו או אחרת שאתה מבצע כלפיהם (הזזה, ליטוף, בקרה ושליטה - במקרה של שולחן ומחשב - וכד'). מהעובדה כי הספרדים שולטים על עם הבסקים והטורקים על הכורדים לא נובע (גם אם נגנה זאת מבחינה מוסרית באופן כלשהו) שקיום ספרד או טורקיה *מתבסס* על שליטה בעמים זרים אלה. שורשו של בלבול זה בטענה הוותיקה של המתנגדים לקיום המדינה מלפני מלחמת ששת הימים (בקרוב "המוות יכסה אתכם בגלימתו השחורה" כפי שאמרו אז בשידורי הלוחמה הפסיכולוגית ברדיו קהיר בעברית), ש"קיום ישראל *מבוסס* על עוול, ומכאן שהקיום הזה מחייב את מחיקתו". יוצא שהשלילה הינה, א-פריורי וקודם לכל דבר, כנגד עצם הקיום, ובכך אין חדש. אך הרי קיום ישראל לא מבוסס על עוול. זאת כשם שקיום ארה"ב לא מבוסס על העוול שנגרם לבני הירושימה ונגסקי במלחמה שהיפנים כפו עליה. גם אם נגרם עוול, הרי שקיום ישראל לא מבוסס עליו, בשום דרך ניתנת להבנה. אין כאן אלא העמדה השוללנית הערבית לפיה קיום ישראל שורשו באיזה "חטא קדמון" והיא על כן ברת-מוות, ללא זיקה למעשיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עפ"י הבנתי משפטו של שר מהווה תשובה לטענה, הנשמעת רבות בימין, אשר על פיה, כמובן שאיננו רוצים לשלוט על עם זר, אך אין לנו ברירה מכיוון שאם לא נחזיק בשטחי יש"ע, קיומה של מדינת ישראל יועמד בסכנה. ע"ע "גבולות אושוויץ" (אמרה מופרכת (שכידוע נאמרה דווקא לא ע"י איש ימין), שמן הסתם גם לא עושה חסד גדול עם "זכרון השואה"), "5 דקות מכפר סבא", "צבא זר ממערב לירדן" ועוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איננו זקוקים לשליטה על עם זר כדי להתקיים. קיומה של ישראל מבוסס על מכלול גורמים, המהווים, כולם, *תנאי מספיק* לקיומה. תנאי הכרחי שהינו חלק מהמכלול הזה, הינו למשל עוצמתה הצבאית של ישראל. סביר שגם השליטה על שטחים בגדה הינה תנאי הכרחי נוסף. זאת כשם שחמצן הינו תנאי *הכרחי* לקיומך, אך אינו תנאי מספיק. מהעובדה שאתה שואף חמצן בנוסף לגזים אחרים, למשל CO2, ושבמקרים רבים שני אלה לא נפרדים, לא נובע, לא ש- 1) דו תחמוצת פחמן הינו תנאי הכרחי לקיומך ובודאי לא ש- 2) קיומך מתבסס על דו תחמוצת הפחמן. השליטה על שטחים בגדה הינה , סביר, חיונית, אך לא כך השליטה על עם זר. היו אכן כאלה שניסו להפריד בין שני הפקטורים הללו: למשל משה דיין לאחר מלחמת ששת הימים, שהפריד את שאלת השליטה על שטחים מעניין ההתערבות בחיי היושבים בהם "יש לתת להם לנהל את עניניהם בעצמם". היו גם יוזמות אחרות. מכל מקום, הטענה שקיומנו מבוסס על שליטה על עם זר, הינה נסיון רטורי ריק מתוכן להציג כהרת-אבסורד את הטענה בדבר חיוניות השליטה בשטח. התעלול הרטורי הזה הינו כדילקמן: 1) הפיכה בהבל פה של *תנאי הכרחי* ל*תנאי מספיק*. 2) יצירת זהות (אקוויולנציה) בין "שליטה בשטח" ו"שליטה בעם זר", תוך מצג אי נפרדות *בהכרח* של שני הפקטורים האלה. המסקנה הרטורית השקרית: קיום ישראל מתבסס על שליטה בעם זר. זהו כאמור תעלול רטורי לא תקף שמטרתו להציג את עניין השליטה בשטח כעניין לא קביל, אבסורדי, ומרושע. יוצא מכאן - נסיונה של ישראל להגן על בטחונה הלאומי הינו עניין מרושע במהותו. כפי שכבר הראיתי, המקור לרטוריקה שיקרית מסוג זה הינם עמדות וותיקות של שלילה גורפת כלפי עצם קיום המדינה, וראיית קיום זה כמעין חטא קדמון" שמהותו -עוול, ודינו -איון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסדר. קיומה של ישראל (עפי" הטענה לה מתנגד שר) אינו מבוסס רק על שליטה בעם זר, אלא גם על שליטה בעם זר. אני לא רואה איך זה משפר/משנה באופן מהותי את המצב הקיים, ו/או את הטענה המקורית ואת טענת הנגד. שליטה בשטח, אשר בתוכו חיים כשלושה מיליון בני אדם השיכיים לעם זר, תוך מניעת זכויות אדם בסיסיות מהם, לאורך זמן, בתור מדיניות וכ"תנאי הכרחי", היא אכן ענין "לא קביל, אבסורדי ומרושע". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אתה משתמש במושג "פתרון" באופן תקין, כלומר בהתיחס לסיפוק רשימת דרישות חשובות? דומה שהמלה "פתרון" בה אתה נוקט אינה מתיחסת לסיפוק דרישות חיוניות מעבר לעצמה, אלא משמשת באקט הגדרתי-טאוטולגי (חזרה על אותו דבר במילים אחרות), כך שהפכת את המילה "נסיגה" לזהה במשמעותה למילה "פתרון" במעין מנטרה חוזרת ונשנית. ניתן לדבר על דרישות העולות כאן בהקשר המילה פתרון: למשל בטחון (אבל קיבלנו אינדיקציות מספקות לכך שה"פתרון קטלני לביטחון"). או שאלה דמוגרפית כביכול הצומחת למימדים מלאכותיים של "בעיה", תוך כדי אי שימת לב לכך שאנו חיים ממילא במרחב של עשרות מיליוני שכנים לא תמיד ידידותיים. דומה אם כך שמראש משאלת ההתקפלות זכתה אצלך לכינוי "פתרון", במנותק מזיקה להגברת רווחה וצימצום דחק, במנותק מתועלת כלשהי לצד הישראלי בקונפליקט, אלא נהפוך הוא, תוך החרפת הסיכונים והאיומים הנישקפים לו, כפי שקיבלנו לכך אינדיקציות למכביר. אם כאן, מה יוצר כאן אצל רבים את התחושה שמדובר בהתקדמות חרף אינדיקציות הפוכות? האם רק הפיכת המושג "פתרון" כאן למושג "סגור" המנותק מכל ביקורת בהתאם למצב ממשי/אמפירי? לא רק. יש כאן איזו הטעייה מאז'ורית המבוססת על גימיק פסיכולוגי: ניתן לכנותה גימיק ה- "ניפגעת-התקדמת". דהיינו: נכון שברוב המיקרים התקדמות והישג מחייבים השקעת מאמצים ומשאבים, יגע ויזע. אך מכאן לא נובע המצב ההפוך, לפיו כל השקעת יגע מאמץ, או תשלום מחיר גבוה וכואב, אכן מורים על היתקדמות. גימיק ה"ניפגעת-היתקדמת" הזה קיים מאחורי הרבה הטעיות בחיינו חלקם שרלטניות. כל נוכל ושרלטן יסתמך על גימיק זה, בהדגישו כי התרופה או הפיתרון שהוא מציע "אינם קלים, מחייבים עבודה רבה, אי נעימות, כאב, אין לצפות להתקדמות מהיום למחר, ויש להזיע כדבעי". כאן, מידת המאמץ והכאב משמשים אצל השרלטן כאינדיקציה כביכול ל*ערכה הגבוה* של הסחורה שהוא מציע לך. בילדותי בשנות ה-50 היתה אופנה נפוצה של הלעטת ילדים בשמן-קיק (שמן דגים) מבחיל בטעמו, על רקע מידע חסר בסיס כאילו הדבר מהווה מעין "תרופת פלא" לכל דבר, וחיוני לגידול תקין. זעקות הילדים וגילויי סלידתם מהשיקוי המבחיל שימשו אצל אמהות רבות כסימן לכך, עד כמה השיקוי חיוני: "אם זה קשה ומגעיל, אז סימן שזה מועיל". זוכרני את הזעזוע שלי, שהיה מעורב בהנאה על כך שחושי הטבעיים לא הכזיבו, כשקראתי שנים מאוחר יותר את הממצאים המצביעים על כך ששמן הקיק לא רק שהינו חסר תועלת בריאותית, אלא מכיל גם חומרים מסרטנים. כנ"ל לגבי ה"נסיגה" - ככל שהצעדים בכוון זה כרוכים ביתר נזק וכאב, כך לתחושת רבים, הדבר מהווה אינדיקציה לתועלת בכך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לתאונות הדרכים דווקא יש לפחות שני פתרונות ראה : |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אין פתרון מושלם כמו במתימטיקה" עד כמה "הפתרון" צריך להתגלות כלקוי על מנת שיעבור את סף אי הקבילות? אמפירית: 1 )הפרטנרים לפתרון הפרו כל הסכם אפשרי, גם וביחוד כשהלכנו לקראתם את כל הדרך. 2) המשיכו בהסתה נוראה כלפינו והרחיבוה לתחום הבינ"ל ("בישול" וועדת דרבן ועוד ועוד.) 3) חתירה לנדותינו בקהיליה הבינ"ל תוך הפצת שקרים פתולוגיים (שימוש באורניום ועוד ועוד) 4) הפכו את הנשק שניתן להם בשם הבטחות ללחימה בטרור, לאמצעי טרור . 5) תחת תהליך דינמי במשך השנים מאז אוסלו של שיכוך הלוחמנות הפלשתינאית כלפינו חל תהליך הפוך: לאחר ה"הלם" הראשוני של הפיכתנו את קבוצת המנודים הבינלאומית שישבה בטוניס לקבוצה מכובדת והענקת לגיטימציה בינ"ל להם, הרי מה שהצטייר כמעין רחשי תודה ראשוניים אינסטינקטיבים, הפך ל"וישמן ישורון ויבעט". העוינות הפלשתינאית כלפינו הלכה והתגברה, בדינמיקה מהופכת לדינמיקת השלום לה יחלנו, תוך הכנות והכשרה גוברות מצידם לעימות איתנו, במישור הצבאי, הבין ערבי, והבינ"ל. זה אשר למציאות האמפירית בשטח. גם מבחינת עיון מקיף בתהליכי הסכסוך הישראלי ערבי ורקעו הרחב, הרי שלא ניתן בהכרח להניח צד ערבי/פלשתינאי השואף לשיכוך הקונפליקט, אלא נהפוך הוא, מדובר בצד הנתון לפרספקטיבות תרבותיות היסטוריות הנטועות במציאות הפן ערבית, ובאתוס ההיסטורי של הלוחמה הממושכת בצלבנים. במקרה הטוב דובר על שיכוך זמני בעקבות השבת שטחים גזולים, אך גם בזה יריבינו לא הצליחו לעמוד. אשר להפסקת הטרור כרגע, על מנת להצטרף למחנה האנטי-טרור, הרי אין אבסורד גדול מזה. הדבר דומה למצב בו בין-לאדן היה מכריז על זניחת הטרור: האם אקט דקלרטיבי הצהרתי יכול למחוק הצטברות מעשים הרסניים חוזרים ונישנים, שארעו עד לרגע האחרון? משל לאנס או רוצח שברגע התהדקות הטבעת נגדו יוצא בהצהרה חגיגית שהוא מפסיק לאלתר את הרציחות ומעשי האונס ומצטרף למחנה שומרי החוק. ובמקרה של עראפת, לא רק למחנה שומרי החוק, אלא למחנה אוכפי החוק, לאלה הנילחמים בטרור. דומני שהטרור מטיבעו הוא לעיתים חסר יחוס עצמי, כחלק מזריעת אימה חסרת כתובת, בניגוד ללוחמה סדירה. אכן, גם בין-לאדן דומני התנער מאקטים טרוריסטים, בדומה לעראפת, אך ההצהרתיות (דיקלרטיביות) הזאת לא מפסיקה להפוך אותם לטרוריסטים , אלא נהפוך הוא, הופכת את פגיעתם לקשה יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה שמדי פעם התפרסמו ספורדית תצלומים (שמשמעותן הוצנעה מייד), עוד ב-96 , של בוגרי קורסי הכשרת "כוחות השיטור" של הרשות, המניפים ידם כאיש אחד במועל יד נאצי (אולי מחווה לנאצים ועוזריהם, למשל המופתי חאג' אמין אל חוסייני) כבר אמרנו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה לראות קשר בין עמדות היסטוריות מסוימות של השמאל הישראלי בשאלת חלוקת הארץ, ובין עמדותיה המסורתיות של הסוציאל-דמוקרטיה כפי שהיא מוכרת באירופה. השמאל המסורתי מוכוון בראש וראשונה כלפי שאלות כלכליות/חברתיות, תוך אימוץ גישות סוציאליות מסוימות ומוכרות. כך למשל, סביר ששלום עם סוריה, בה מודברים האיגודים המיקצועיים של הפועלים, היה עשוי לפתוח הארץ לעובדים זרים מסוריה ששכרם מזערי, ולהוות גורם פגיעה קשה (באופן מעשי) בזכויות הפועלים הישראליים כפי שהושגו והתפתחו עד כה. תכופות נקטה הסוציאל דמוקרטייה האירופית בעמדות ניציות, בעוד הימין, בעמדות יוניות בשאלות חוץ. כך, ב-1914 היו המפלגות הסוציאל דמוקרטיות, למשל זו הגרמנית, הגורמים הנלהבים והפטריוטיים ביותר ערב המלחמה. בזמן שלטון הסוציאל דמוקרטיה בצרפת ננקטה מדיניות מיליטנטית ביותר באלג'יר או הודו סין (כולל עינויים), נוזמה תקיפה ב-56 כלפי מצרים, בעוד הגוליזם הימני הוציא את צרפת מאלג'יר. מאידך בארה"ב מזוהה המפלגה הרפובליקנית עם התעשיות הכבדות, בין השאר תעשיות הנשק, דבר הגורר לעיתים יתר ניציות, אך הרפובליקנים הם שהוציאו את ארה"ב מוויטנאם, בעוד הדמוקרטים היכניסום לשם. הקשר בין הרפובליקנים לגורמי התעשייה הכבדה מתבטא בעצם הקמת המפלגה הרפובליקנית -על ידי אברהם לינקולן - בעוד האינטרסים הדרומיים נשענו על מערך אגררי חקלאי שנשען על עבדות. אולם בארץ דווקא השמאל מזוהה עם תעשיות הנשק הכבדות- היה זה שימעון פרס שהעלה בשנות ה- 70 את "חזון" ישראל כיצואנית נשק ראשונית בגודלה, דבר שיגרור עושר כלכלי ותעסוקת שפע("מכונית לכל פועל") הנובעים ישירות כתוצאה מהסתגלות כלכלית לאילוץ הבטחוני. בשנות ה-90 הועלה "חזון" אוסלו, בהתאם למסורת מסויימת שדגלה בכינון שלום כיעד מאז'ורי לאחר התבססות כלכלית וצבאית (למשל העוצמה הגרעינית של ישראל). בנוסף, היה כאן כמדומה יעד לחתור לחיסול לב הסיכסוך -הסתלקות הפלשתינאים מתביעותיהם ההיסטוריות - בין היתר כדי לנטרל ולבודד את ההשפעה המיליטנטית הסורית: שכן אלה שזכרו שמלחמת ששת הימים -באותה עת לא היתה ה"בעיה הפלשתינית" קיימת - היתה סכסוך עם סוריה על מקורות מים, סכסוך שגרר עד מהרה את הזירה הבין ערבית כולה - רצו, כיעד מרכזי, לנטרל את הסיוט של הזירה הצפונית. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |