 |
(כותרת התגובה - משיר נשכח של שלום חנוך, "כל זמן הוא הזמן")
הטענה של מר לביא, המוכרת אמנם, תמיד נראתה לי מוזרה קצת. נניח שאני אוכל בעתיד לנסוע אחורה בזמן, ולהגיע לזמנו של סבא שלי. אז בא הפרדוקס המפורסם, ושואל מה יהיה אם אני אהרוג את סבי, נרו יאיר.
אבל כמו שאני רואה את זה, העבר הוא *יחיד*, כלומר העבר כפי שאנו רגילים לראות אותו, כולל כבר את הגעתי אליו מן העתיד. לכן השאלה היא לא האם אני *אהרוג* את סבי, אלא האם *הרגתי* אותו. היות ונולדתי, כנראה שלא הרגתי אותו... מצד שני, אין שום סתירה לוגית (שאני רואה) במחשבה שאולי אני בעתיד אסע אחורה בזמן, אפגיש - אופס, *הפגשתי* - בין סבא וסבתא, וכך אפשרתי את קיומי אני.
מה שכן, נחמד לראות שממי לביא גילה את העניין שעליו עמד דאגלס אדאמס ב"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה": הבעיה האמיתית במסע בזמן אינה פיזיקלית, כי אם דקדוקית. בעברית, כפי שהמשיך וגילה מר לביא (וכנראה גם המתרגם של "המדריך"), הבעיה הזו אקוטית עוד יותר.
כמובן, אם ההווה, כפי שאנו מכירים אותו, כולל את היותם בינינו של אנשים מהעתיד, אזי נשאלת השאלה של הוקינג שציטט למעלה טל כהן - איפה הם?, והמסקנה (אם מתעלמים מהמגבלה הפיזיקלית שציין טל מתוך המאמר) - לא יהיה בעתיד מסע בזמן. טל ניסה את התשובה שזמננו פשוט לא מעניין את האנשים מהעתיד. נו, באמת. האם אנחנו לא ראויים ל*קצת* קרדיט מהעתידיים, ולו בתור היותנו הדור הראשון שדיבר ברצינות על מסע בזמן, והגה לראשונה את התיאוריות הפיזיקליות המאפשרות אותו? כלומר, אם יורשה לי לדבר אל העתידיים כאמא פולניה: תשעה חודשים סחבתי אתכם, יכאב לכם לבוא פעם לביקור? (ולמה אתם לא מרימים אף פעם טלפון?)
אבל יש כמובן אפשרות אחרת: אנשי העתיד הם כן בינינו, אבל מסיבות שונות (לא יודע, הפעילו קצת את הדמיון!) הם נמנעים מלחשוף את היותם מהעתיד, ובמידת הצורך בודים לעצמם ביוגרפיות (לא בעיה גדולה, כשאתה בא מהעתיד ויכול לארגן את העבר כרצונך...).
וזה המקום לגלות את מה שידידי הטובים יותר כבר חושדים מזמן: אני בא מהעתיד. ובתשובה לשאלתכם: כן, יהיה טוב.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש