 |
|
 |
||
|
||||
 |
קראתי את המאמר ולאחר מכן את התגובות. מאוד הופתעתי שרבים מהמגיבים ציינו את המאמר כמצויין. בזמן שאני קראתי את אותה פיסת ביקורת עלתה במוחי המילה "הא?!" מספר רב של פעמים. נעזוב את פורקיופיין טרי בצד, כבודם במקומו מונח. בעניינם עשה הכותב את מלאכתו כראוי. תלונותי אליו כרוכות בהקדמה המייגעת שכתב : הרוקנ'רול מת ?! בלר מנסים להישמע כמו הביטלס ?! רוב המוזיקה שהציבור בישראל שומע מקורה באמריקה ?! ובכן, הרוקנ'רול חי ובועט ידידי, הוא לא צריך את אישורה של התקשורת וההמונים כדי להתקיים. נכון, אין עוד הרבה מה להוסיף בתחום, הרוב כבר נעשה וכדי לחדש צריך להתאמץ הרבה יותר מלנון ושות'. אבל החידוש הוא אובר-רייטד, מה שחשוב הוא ההנאה. ישנם מספיק סאב-ז'אנרים ברוק שמחזיקים אותו בחיים, מספקים אלטרנטיבה למיינסטרים ומאתגרים את המאזינים (לו-פיי, אינדי, אקספרימנטל רוק, אימו וכו'). באשר להערה על בלר, זוהי להקה יצירתית ביותר שמשנה את צורתה כזיקית : בריט-פופ (האלבום 'פארקלייף'), לו-פיי (האלבום 'בלר'), אוונגארד (האלבום '13'). הדימיון היחידי לביטלס הוא השיר 'ביטלבאם' שנעשה כמחווה לארבעת המופלאים מליברפול. אינני יודע מדוע אך בארץ נמשכים הרבה יותר לרוק הבריטי. בעוד רוב אוהבי המוזיקה יודעים לדקלם את שמם של להקות אינדי בריטיות כגון מיוז, סופר פרי אנימלס, קולדפליי וטראוויס (וזאת מכיוון שהן זוכות להשמעה מרובה בתחנות הרדיו) בעוד לא הרבה יודעים מי אלו 'בילט טו ספיל', 'גיידד ביי ווייסז' ו'אט דה דרייב אין'. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
At The Drive-In הם אינדי כמו שבריטני ספירס היא אוונגרד פאנקיסטי. עבר הרבה זמן מאז ששמעתי כזה Fאנק-מאטל משובח כמו של אנשי הדרייב-אין, ובהחלט לא הייתי שם אותם באותה קטגוריה כמו טראוויס או קולדפליי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני משער שחלה כאן אי-הבנה, אינני נוהג להשתמש במונח 'אינדי' כדי לתאר צליל מוזיקלי כלשהו. עבורי הוא מתאר אווירה מסויימת של יצירה חופשית שלא מושפעת מחברות התקליטים. על כן בשבילי בקולנוע רכב הם אינדי. אגב, ההגדרה המוזיקלית של atdi היא emo, מין פאנק זועם-צורח-רגשני שכזה. ובטח שלא Fאנק (מה זה פה, ג'מירוקוואי ?!) ומטאל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוב האנשים כתבו שהמאמר מצויין, את זה אתה אמרת. מזה אפשר להסיק ש: א. המאמר באמת מצויין, או ב. אנשים נוטים להיות נחמדים, לפעמים. אהם. אני חושב שהאינטרס האישי שלי פה הוא לסיים את הנושא ולא להעלות אותו יותר. אף פעם. ונעבור לתוכן של התגובה. הרוק אנד רול מת. מהז'אנר המוזיקלי המצליח ביותר בעולם, הוא הפך לתרבות שוליים, ובעצם לא נשאר ממנו הרבה. תדליק אמטיווי בהזדמנות, ושים לב מי קובע את הטון. אר אנד בי, היפ הופ, מוסיקה אמריקאית. ואם לא מוסיקה שחורה, אז דאנס-בנות סטייל בריטני, כריסטינה או ג'סיקה סימפסון (להקות הבנים כבר מתחילות להעלם, או שנדמה לי?). לא רוק. תן לי שם של להקת רוק *חדשה* אחת שקיימת היום במיין סטרים. בקשר לבלר, או לכל להקה בריטית אחרת שמצליחה היום - כל ז'אנר הבריט פופ הוא לדעתי נסיון לשאוב אנרגיה מהביטלס. נכון, המוסיקה התפתחה קצת מאז, השתנתה די הרבה, אבל האווירה עדיין מזכירה לי את הביטלס ולא בהכרח בצורה חיובית או שלילית. אולי שהבריט פופ פשוט שאב את ההשראה שלו ישירות מהביטלס, ולא משלבים אחרים בדרך שעבר בה הרוק ה"מיינסטרימי" (הנדריקס, זפלין, דיפ פרפל, קיס, דייר סטרייטס, וכו') לפני שהוא נכחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מיינסטרים אתה רוצה ? בבקשה : טראוויס, קולדפליי, מיוז, וויטוס, לימפ ביזקיט, קורן (ועוד ניו מטאל מתועב). את רובן אני לא שומע, אבל רצית מיינסטרים. ידידי, אתה מתבלבל בין פופולריות להצלחה. לפי ערכי הרוק שגדלתי והתחנכתי עליהם, מכירות וזמן אוויר אינם המדדים העיקריים להצלחה. האיכות היא המדד הקובע. כמובן שמכירות לא יזיקו ורצוי מינימום כלשהו (כל להקה והרף שלה), אך לומר שהרוק מת בגלל שלא רואים אותו באמ.טי.וי ?! העובדה שילדות בנות 14 לא מעדיפות רוק לא הופכת אותו לתרבות שוליים. רוב חייו הרוק לא היה במרכז. נוח לו בשוליים. כפי שציינתי בתגובתי הקודמת, מבחינה יצירתית הרוקנ'רול חי וקיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין מה לומר בהחלט סיכמת את דעתי בכול הנושא המטופש הזה של מות הרוק כביכול. לדעתי האישית סגנון מוזקילי יכול "למות" רק במקרה שאין עוד שום להקות שמנגנות אותו ואין לו עוד שום מאזינים- מצב שבהחלט לא מתרחש בסצנת הרוק של ימינו. נ.ב הרוק דווקא בילה זמן רב במרכז: הביטלס, דיפ פרפול, לד זפלין, קיס ואחרים היו כולם פופלריים בשנות השיבעים. מטאליקה, מגהדת', איירון מיידן ומגוון של להקות מטאל שלטו ב-mtv בשנות השמונים. הגראנג' היה הכול בתחילת התישעים. והיום (לצערי כי רב) לימפ ביזקיט ושאר הנו-מטאליסטים חסרי הכישרון מוכרים כמויות נכבדות ביותר. ככה שהרוק תמיד היה (בצורה זו או אחרת) במרכז. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה. חלק מהלהקות שהזכרת באמת נכנסו למיינסטרים בשנה (!) שעברה מאז שכתבתי את המאמר. הרוק באמת עושה עכשיו קאמבק מוזר. נראה לאן הוא יגיע וכמה הוא יחזיק מעמד. בכל מקרה... איפה אתה חי, תגיד לי? ילדות בנות 14 הן הן אלו שקבעו מאז ומתמיד מה אין ומה אאוט. והיום? הרוק יצא מהמרכז אל השוליים, אל הפריקים של כל תיכון. והוא ממש לא היה תמיד בשוליים, אם כבר הספקת לשכוח. פעם לא היה ילד בישראל שלא ידע מי זה אקסל רוז, לא היה ילד שלא חלם על גיטרה חשמלית. פעם מכרו בתחנה מרכזית ת"א קסטות של מטאליקה בחמש שקל. אם זה לא מיינסטרים, אז מה בעצם כן? הרוק מת. הוא מת כמו שכל סגנון מוסיקה יכול למות - אם הוא מפסיק לגדול ומתחיל להתכווץ. כל זמן שיהיה מי שיספיד אותו, הוא לא יעלם לגמרי, אבל הוא כבר ממש לא אותה מפלצת מטורפת שהוא היה בשיאו, והוא כבר לא הילד הרע של עולם המוסיקה. הרוק שנשאר הוא רוק זקן. עייף. רוק שלא נשאר ממנו הרבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, ושכחתי להוסיף. אף אחת מהלהקות שהזכרת לא ממש מוגדרת כ''רוק'' כמו שהרוק תמיד היה. פאנק-מטאל-פופ-גראנג', אבל לא רוק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רגע, רגע, איפה להקות רוק-גראנג' ורוק-בלוז נהדרות כמוThe white stripes או The Strokes? הן אולי לא נטחנות במיינסטרים, אבל זכו לכבוד והזרימו דם חדש בעורקי הסצינה המוזיקלית העכשווית. ושכחת את ההשפעה העצומה של נירוונה בשנות התשעים, שהחזירה לחיים את הגיטרה החשמלית ה"רעבה". ואת הפיקסיז, שהשפיעו על אמנים רבים, ואת (להבדיל) גאנז אנד רוזז, שהיו כוכבי ענק. ושכחת שגם ז'אנרים כמו היפ-הופ ואלקטרוניקה לסוגיה נשענים חזק על הרוק, בין שאר ההשפעות שלהם. בכלל, קשה מאוד לתחום היום ז'אנר מובהק אחד, בדרך כלל זה שני שמות מחוברים או יותר. זמנים מסובכים. "כל ז'אנר הבריט פופ הוא לדעתי ניסיון לשאוב אנרגיה מהביטלס" - או.קיי, וכל סולו גיטרה הוא ניסיון לשאוב אנרגיה מבי.בי.קינג או מענק אחר. אז מה? מוזיקה מתקיימת על מקורות השראה, זרמים שעולים ויורדים. אואזיס (ואולי גם טראוויס) קרצו לביטלס באופן מופגן ואולי מוגזם, אני מסכימה. אבל הדיבור על "אנרגיה של הביטלס" די מוזר - הביטלס הם אבן דרך, הם אסכולה, בית ספר לכתיבת בלדות ושירים הדוקים ואינטליגנטיים 1. אין שום דבר מתמיה בעובדה שהם חוזרים מדי פעם למרכז מקורות ההשראה. מניסיון העבר 2 כל אופנה מוזיקלית שמכריזים עליה ש"מתה", חוזרת במוקדם או במאוחר למרכז, או לפחות למקום של כבוד (וזה כולל גם ז'אנרים כמו רוק מתקדם או מוזיקת ריקודים). 1 ואני לא מנסה להאליל אותם בדברים האלה, אלא להעמיד אותם כאחד ממקורות ההשראה המרכזיים של הרוק והפופ - לצד הרולינג סטונס, בוב דילן וכל שאר המיתולוגיים. 2 לא שלי, של מאה השנים האחרונות במוזיקה הפופולרית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשיצמחו עשבים ליד קברה של בריטני ספירס. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |