|
||||
|
||||
אני לא יודע מה הסטטוס החוקי של הזריקה (אף פעם לא אמרו לי ''שב ושתוק בפקודה''), אבל כל פעם שחיסנו אצלנו אמרתי בנימוס ובתקיפות ''לא תודה'' ולכל היותר נאלצתי להסביר שהדבר לא נובע מפחד ממחטים. אולי יש מפקדים שאצלם זה עובד פחות טוב, אבל שווה לנסות. |
|
||||
|
||||
ככל הידוע לי, באמת לא ניתן לחייב, אבל יש כל מני דרכים לעקוף את ה„לא ניתן” הזה. אחת מהשיטות הפשוטות היא למצוא שצרכי היחידה גדלו פתאום ולכן לא תוכל לצאת השבוע הביתה. |
|
||||
|
||||
אצלנו ביחידה היה קצת יותר יושר, לא נראה לי שלסגל היה אינטרס מיוחד שאני אתחסן (וכשאני היתי סגל השארתי לאנשי הרפואה לדבר עם החיילים, בעוד אני ממשיך לסרב בנימוס) אבל אם כן הם לא היו צריכים לאיים במרומז, אלא פשוט לתת פקודה (כאמור חייל חייב לציית גם לפקודה לא חוקית). אחרי זה לך תקבול. |
|
||||
|
||||
וקבילה המתקבלת כמוצדקת היא עניין קל בעיניך? |
|
||||
|
||||
מעודי לא נתקלתי בקבילה שהתקבלה כמוצדקת (אני לא טוען שאין, אלא שאצלנו היה מאוד לא מקובל לקבול עד לרמה שלא שמעתי על אחת שהתקבלה כמוצדקת), מה גם שברור פה האינטרס של הסגל הבכיר שכל החיילים יתחסנו (לכאורה אמור לגרור פחות ימי מחלה) וחוסר הרצון שמקרה בודד יתן לחיילים לדעת שיש להם אופציה, לכן סביר להניח שלכל היותר ישלחו את המפקד הביתה לסוף שבוע לחשוב על מה שהוא עשה. אני גם מניח שלו היתי נעמד על דוכן ומתחיל להרצות לחברי על זכותם לא להתחסן, היתי זוכה לעמוד בראש התור ומקבל על הראש. לחוקיות הפקודות יש משמעות מועטה ביותר, אם בכלל, בקרב היחידות הלוחמות. בתור מפקד מעולם לא הוסברו לי סמכויותי למרות שהיתי מחלק הוראות גם לאזרחים וגם לתושבים. הסמכות היא בד''כ לעשות את מה שנראה נכון בעיני המפקד, בקרב החיילים הסמכות הזאת נכפת מכוח המשמעת ומכוח דמותו של המפקד (יש קטע כזה שצהל מעדיף שחיילים יציתו לפקודה לא בגלל שזו פקודה) ובקרב אזרחים מכוח המדים והנשק לא נראה לי שהסגל הבכיר ינסה לשבור את התפיסה הזאת, כל זמן שלא תידרכו את המפקד לגבי חוקיות הפקודה של חיסון (כך לדוגמה מתדרכים מפקדים לגבי תיזוזים ושעות שינה), הוא לא אשם בזה שהוא פקד על החייל לבצע את מה שנראה לו נכון. מכאן שגם המפקד אינו אשם ויש צורך לחפש את האשם האמיתי, שזה לא מעניינו של המג''ד או מפקד הבה''ד, שכן שינוי הנוהל יאפשר ליותר חיילים לא להתחסן. |
|
||||
|
||||
החיילים לא רצו לראות את הסגל מתחסן קודם? זה מה ששכנע אותי להתחסן נגד צהבת בשבוע הראשון שלי בצה"ל. רצו לי בראש סיפורי חברה שלי על הצבא האדום ואבא שלה. להלן אלכסיי. מעשה באלכסיי שהיה חייל בצבא האדום. יום אחד כינסו את כל הפלוגה, העמידו אותם במסדר, עבר חובש, ונתן לכל אחד מהם כוס מים וכדור ואמר להם 'תבלעו'. אלכסיי עשה כאילו, כי הוא היה מיודד עם החובש, והחובש אמר לו "אל תבלע!". לאף אחד מן החברים לפלוגה של אלכסיי אין היום ילדים. לאור הסיפורים האלה לא ממש מתחשק לי להתחסן. אז נכון שצה"ל זה לא הצבא האדום ואם צה"ל עושה ניסויים מעקרים על חיילותיו הוא יורה לעצמו בשתי פיקות הברך. וזה שהסגל שלנו התחסן אף הוא, לפנינו, די שכנע אותי. |
|
||||
|
||||
הסיפור הזה נשמע מופרך מאד. |
|
||||
|
||||
הסיפור הזה לא עובר מאב לבנו על פני דורות. אין לו כל בסיס. |
|
||||
|
||||
הוא לא עובר מאב לבן. הוא עובר מאב לחברתה של בתו. העובדה שלא נדרשו לו דורות רבים להגיע ליעדו הנוכחי נזקפת דווקא לזכותו. מה שעובר לאורך דורות חזקה עליו שישתנה עם הזמן שינויים רדיקליים ובסוםו של דבר לא ידמה כלל למקור. |
|
||||
|
||||
תעצרו אותו (בזעקות), רוצח!! |
|
||||
|
||||
כאשר צה''ל ישב בסיני, היו אזורים שהוגדרו ''אזורי מלריה'' (בעיקר בצפון מערב סיני, אזור בלוזה פורט-סעיד המשופע בביצות). כל חייל אשר שהה באזור מלריה, ועוד תקופה מסוימת אחרי עזיבתו אזור זה (שבועיים או ארבעה, אני כבר לא ממש זוכר), חויב לקבל בכל שבוע, ביום שלישי, שני כדורי קמוקין למניעת מלריה. אני לא רופא ולא פרמקולוג, אבל עכש''י, הקמוקין הוא ה''אבא'' של המפקווין, הכדור המקובל היום למניעת מלריה. המפקווין הוא כדור יעיל למניעת מלריה (כנראה, אני בכל אופן מעולם לא חליתי במלריה), אבל הוא כדור בעל תופעות לוואי רבות, ובעיקר נפוצות למדי (כלומר מופיעות אצל אחוז גבוה יחסית של המשתמשים), ולכן אינו מומלץ לשימוש ממושך. החיילים אשר שהו באזור מלריה, קיבלו שני כדורי קמוקין בכל יום שלישי, וחתמו על כך שקיבלו אותם. (החתימה היתה אישור שהחובש סיפק לך את הכדורים, לא שנטלת אותם). הכדורים כמובן ניתנו בתפזורת, ללא כל עלון לצרכן או מידע רפואי בכלל ולגבי תופעות לוואי בפרט. בשום מקום לא חוייבת ליטול את הכדורים, אם כי הובהר באופן חד משמעי שמלריה היא ''מחלה משמעתית''. אם חייל לקה במלריה, מישהו אמור היה לעמוד לדין על כך. החובש, אם לא סיפק את הכדורים (לשם כל היתה החתימה), והחייל, אם קיבל את הכדורים. |
|
||||
|
||||
אילו תופעות? |
|
||||
|
||||
התכווצויות, הפרעות נפשיות, הזיות, סיוטי לילה, בלבול או רעד בידיים. "Occasionally, more severe neuropsychiatric disorders have been reported such as: sensory and motor neuropathies (including paresthesia, tremor and ataxia), convulsions, agitation or restlessness, anxiety, depression, mood changes, panic attacks, forgetfulness, confusion, hallucination, aggression, psychotic or paranoid reactions and encephalopathy. Rare cases of suicidal ideation and suicide have been reported though no relationship to drug administration has been confirmed."
Media Bibliography (http://www.indiana.edu/~primate/lariam.html) |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |