בתשובה לmerlin, 22/08/01 12:58
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כל דבר אפשר לחרוז זה לא קשה אם רק יודעים איך כל שורה יש לארוז איך לסדר את המילים למעשה, יש גם מקרים שמגבלות יוצרות שיפור כי אומרים אותם דברים רק עם עוד יופי ואיפור אך לא כל מה שכתוב בשורה קצרה הוא שיר או פואמה וזו כל התורה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא כל חרוז גורם לי לזוז וגם אם תמשיך להגן על ניוטון בסוף יגיע הזמן... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל הכבוד! אולי כדאי שתפתח בקריירה מוזיקלית (: מספר הערות: המילים לארוז ואיפור הן די (אם לא מאוד) מאולצות. דווקא בהן הדגמת את דברי... לעיתים נאלצים לשנות את השיר. אתה צודק - לעיתים מוצאים מילה יותר טובה - אבל בדרך כלל לא. ובכל אופן - היותו של קובץ מילים שיר הינו נושא הנתון לויכוח, לדעתי. שיר הינו כל אוסף מילים אשר אחליט שהוא שיר, כפי שאמרו חכמים ממני שאני בטוח שאת שמם תוכל למצוא בקלות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוברט פינסקי ושירת החפצים היות שהתפתח כאן דיון ארוך בשאלה "שירה מהי?" והיות שמאמר שבראש העמוד עוסק בחפצים, התחברו לי שני הנושאים בראש, וקראתי לפתע, אהה, רוברט פינסקי. הנה קטע משיר שלו הקרוי "חולצה" (בהמשך אביא גם הסברים שאולי יקלו על ההתייחסות לשיר בקריאה חוזרת). חולצה / רוברט פינסקי הגב, השכם, רוחב היריעה, תפרי הדש תכים סמויים כמעט על שפת הצווארון שנרקמו בפרך בבית המלאכה במחטיהם של קוריאנים או מלזים עת שוחחו בהפסקה של אטריות ותה או דנו בפוליטיקה וכסף בעוד אחד מהם חיבר את השרוול הזה לחפת שאני מכפתר על פרק ידי. הגהץ, הגזרן, הסוחט, המעגילה. המחט, החוט, הסליל, הדוושה. החוקים. השריפה המשוקצת בבית החרושת "המשולש", 1911. מאה ארבעים ושישה נספו בלהבות בקומה התשיעית, שום מטפים, שום יציאות חירום האיש בבניין שמעבר לכביש שראה איך צעיר עזר לנערה לעלות על אדן החלון ואחר כך החזיק בה רחוק ככל האפשר מקיר הלבנים והניח לה לצנוח, ואז אחרת. כאילו עזר להן להיכנס לקרון חשמלית, לא לאינסוף שלישית, לפני ששמט אותה, כרכה זרועותיה סביב צווארו ונשקה לו. כמעט מיד עלה גם הוא לשם, מקטורנו נפרש והתנפנף מעל חולצתו בעודו נופל אוויר מתפיח צינורות מכנסיו האפורים כמו המשוגע של הארט קריין, "חולצה דקה מתנפחת". נפלא איך הדוגמה חופפת במדויק את המיפתח ומלוה את צמד הכיסים, כמו לחן קפדני או אקורד מז'ורי. הדפסים. משבצות. ריבועים. צמר סקוטי, אריגי כותנה. משבצות השבט שהמציאו בעלי בתי חרושת (תרגום מאנגלית: יעל גלוברמן) רוברט פינסקי, יהודי-אמריקני, הוא המשורר הלאומי ה-39 של ארה"ב. התפקיד הזה, שבאנגלית קרוי Poet Laureate, הוא מינוי רשמי של הממשל האמריקני על ידי ספריית הקונגרס. תקופת הכהונה היא שנה. פינסקי כיהן בתפקיד שלוש שנים ברציפות. ארכיאולוגיה של חפצים: ברבים משיריו עוסק פינסקי במה שניתן אולי לכנות "ארכיאולוגיה של חפצים". השיר פותח בחלקיו השונים של פריט הלבוש הזה, אך כשהמשורר מתבונן בחפת שהוא מכפתר עולים לנגד עיניו גם הפועלים ממזרח אסיה שמייצרים את החולצה במתפרות עלובות (לפני מספר שנים התפרסמו בעיתונים האמריקניים סיפורים מזעזעים על כפריים ממזרח אסיה שהוברחו לארה"ב בידי ארגוני פשע והועסקו במתפרות כאלה כעבדים לכל דבר.) הזיכרון של פינסקי הולך עוד אחורנית אל "סדנאות הזיעה" בארה"ב של סוף המאה ה-19 ותחילת ה-20. בסדנאות האלה התחילה את דרכה ב"מדינה המוזהבת" (גולדנה מדינה) יהדות אמריקה. הקפיטליזם באותה עת היה דורסני, לפועלים לא היו תנאים מינימליים, הם עבדו במקומות צפופים ומחניקים, שגם תנאי בטיחות בסיסיים לא היו בהם. האירוע שפינסקי מספר עליו בשיר הוא השריפה ב-1911 בבית החרושת לטקסטיל "המשולש". הוא מקביל בזיכרון הקולקטיבי האמריקני ל"התמוטטות גשר המכביה" ול"אסון ורסאיי" בתודעה הישראלית (יש רק לקוות שהפקת הלקחים הישראלית מאסונות אלה תהיה יעילה כמו האמריקנית.) אירוע השריפה ב"משולש" זעזע את ארה"ב לא רק בגלל מספר הנספים, 146, אלא גם הודות לדיווח של כתב סוכנות "יונייטד פרס", ויליאם שפרד, שנקלע למקום, מצא טלפון בחנות סמוכה ודיווח על מראה עיניו לעורך שלו. הדיווח המזעזע, מסמך קלאסי בתולדות העיתונות האמריקנית, נפתח כך: "טראח – מתה! טראח – מתה! טראח – מתה!" שפרד מתאר איך הנערות הפועלות שבמפעל שנלכדו בלהבות בקומה התשיעית צונחות מטה אל מותן. אין להן דרך אחרת להיחלץ משם ובחור צעיר ואצילי שראה אחדות מהנערות נשרפות סייע לנותרות לבחור במוות קל יותר. הוא עזר להן לעלות אחת אחת על אדן החלון והניח להן בעדינות לצנוח מטה "כאילו עזר להן להיכנס לקרון חשמלית, לא לאינסוף." פינסקי משתמש בשיר זה במלותיו המדויקות של שפרד, שתיאר איך "האוויר מתפיח את צינורות מכנסיו האפורים" של הבחור הצעיר בקפצו אחרון, אך הוא גם מתפיח את חולצתו של הבחור, באמצעות שורה שהוא שואל מהארט קריין, "חולצה דקה מתנפחת". המסע ההיסטורי-ארכיאולוגי של פינסקי אל תולדות החולצה עובר אל מאפיין אחר של אריג הטקסטיל – הדוגמה וההדפס. משבצות האריג הסקוטי. יש אירוניה בניסוח של פינסקי "משבצות השבט שהמציאו בעלי בתי החרושת". המשבצות האלה הם סמל לאומי סקוטי שכביכול היה קיים מקדמת דנא. הסמל הלאומי "העתיק" הזה הומצא על ידי בעלי בתי החרושת הסקוטיים בראשית המהפכה התעשייתית. (איכשהו הגענו באורח פלא לנושא הלאומיות וסמליה כדבר מדומיין). למי מכם שמעוניין לקרוא את המשכו של השיר או שירים נוספים של פינסקי, הנה קישורית לאחד מאתרים רבים שעוסקים בשירתו: הריגוש הפיזי מהמילים וצליליהן: לפינסקי חשובה בשיר איכות שאינה ניתנת להעברה בדפוס, צליליהן של המילים. הוא מאמין שכאשר שומעים שירה בקולו של מי שאוהב אותה באמת היא מרגשת פיזית. הוא מספר, "מאז ומתמיד ביקשתי מתלמידי לקרוא שירים בקול ולזכור אותם בעל פה, וראיתי איך זה משפיע עליהם, לגוף יש תגובה ספונטנית אינטנסיבית לזה. הדפוס הוא תוצר של המהפכה התעשייתית, יש לו צורה מרובעת, תוצר של מכונה. השירה עתיקה יותר, והיא נובעת ממשהו מאוד גופני שלנו." בתפקידו כמשורר הלאומי ארגן פינסקי יותר מאלף ערבי שירה, שבהם קראו אזרחים מן השורה בקול את השיר האהוב עליהם. הפרוייקט הזה זכה להצלחה עצומה בארה"ב. הפיזיות של המילים וצליליהן מונעת, לדעתו של פינסקי, גם תרגום אמיתי של שירה. בערב שנערך לכבודו באוניברסיטת תל אביב קראה יעל גלוברמן את שירו "חולצה" בתרגומה לעברית. פינסקי התרשם עמוקות מהשוני שבצלילים, מן האותיות הגרוניות שנעדרו משירו המקורי. "תרגום הוא בלתי אפשרי," אמר, "אבל זה יותר טוב מכלום". משנשאל האם אין כל משמעות לתוכן? למובן? לאמירה של השיר? השיב: "מה שאני כל כך אוהב בשירה זה שהיא באה גם מהראש וגם מהבטן. גם מההיגיון ומהשכל וגם מהרגשות העמוקים ביותר. אם אני נשאל מה מכל אלה בא לידי ביטוי בכתיבה שלי, אני מוכרח לגלות את המוטו של משפחת פינסקי, המוטו שהיה חרוט על המגן שלנו כשהיינו שועטים אלי קרב, מנפנפים בגרזנים וחניתות בערבות פולין ובכל מקום שאליו הגענו: 'כל התשובות נכונות' ". הערה: הציטוטים מפי פינסקי הם מראיון עמו שהתפרסם בעיתון הארץ 22.6.01. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על הסיפור המרגש והאיום של Triangle, שלא היכרתי קודם. יש פה אתר שמרחיב בסיפור השריפה והמשפט שלאחריה (בעלי המפעל זוכו מאשמת רצח, ויישבו תביעות אישיות נגדם בסכום של 75 דולר לנפש). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פינסקי גם אמר שהתרגש באופן מיוחד מן העובדה, שדווקא בתרגום הזה, לעברית - שפה זרה מכל בחינה לאוזנו האמריקאית - נשמר הקצב המקורי יותר מאשר בכל תרגום אחר ששיריו זכו לו. בצניעות אפיינית, יעל גלוברמן ובקשר לתרגום: בורחס אמר: הכל מתורגם... גם השיר המקורי הוא תרגום של החויה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |