|
||||
|
||||
גם לי ההשוואות לא ממש ברורות. שיקול דעת שיפוטי בקביעת העונש אינו מוביל בהכרח לאקטיביזם שיפוטי. לבתי המשפט בישראל תמיד היה שיקול דעת בגזירת העונש, ורק באמצע שנות השמונים החלה מגמה של אקטיביזם שיפוטי, וגם אז, הנטייה לעשות שימוש בחקיקה שיפוטית לא היתה בכלל בהליכים פליליים, אלא דווקא בתחומים חוקתיים ומנהליים. בכל הקשור להליכים פליליים, פרשנותם של בתי המשפט היתה מוגבלת, וגם, באופן פחות או יותר עקבי, שמרנית. הצעד הזה דומה מאוד למה שעשו בארה"ב בשנות השמונים בעקבות עליית תיאוריות ימניות-שמרניות בשיח הפנולוגי: אז טענו ששיקול הדעת הבלתי מובנה מייצר אי שוויון, והבניית שיקול הדעת תיצור just deserts. כפי שאפשר לראות היום ממדיניות הענישה האמריקאית, השוויון וההבנייה המיוחלים לא הושגו: מה שקרה קודם בבתי המשפט ממשיך לקרות, ומתרחש במקביל על שולחן הדיונים הבלתי פורמליים בעסקאות טיעון. ברור לי שעבור מי שסבור שענישה מחמירה מביאה להרתעה כללית, ועבור מי שסבור שענישה כזו היא חשובה או ראויה מבחינה מוסרית, התיקון הזה מבשר טובות. אני לא נמנית על הקבוצה הזו, ולכן התיקון הזה מטריד אותי. מטריד מאוד. |
|
||||
|
||||
תוספת: מה שבמיוחד מטריד אותי - ובכך אני אולי מסכימה עם אילן, המגיב למטה - הוא החנופה לתקשורת ולשדולות למיניהן באמצעות המושג "מכת מדינה". ראשית, אני מתקשה להבין מה ההבדל בין "מכת מדינה" ובין "הרתעת הציבור", כך שהחלפת המושגים זה בזה נראית לי מכבסת מילים חסרת משמעות. שנית, אני חוששת מאוד מהדרכים שבהם המחוקקים, הפעילים מטעם והשופטים יחליטו "מכת מדינה" מהי. התקשורת תצטרף לחגיגה ופתאום כולנו נדע ש"לאחרונה יש תופעה" כזו או אחרת ונקבל את זה כנתון בלי לשאול שאלות. יש לי הרגשה - מבוססת על חקיקה בישראל ובארה"ב שהונעה על ידי פאניקה מוסרית כתוצאה ממקרים פרטיים - ששכיחות, יעילות הרתעה ותגובה ציבורית, ופילוח סוציו-דמוגרפי לא ישחקו כאן שום תפקיד. הוראת החוק הזו תנציח את המצב לפיו אם לובי קולני מספיק יחליט להקים צעקה גדולה מספיק - בלי קשר למציאות, אם אפשר בכלל לדעת מהי המציאות במצבים כאלה - ייוצר שיח מבוהל ואלים סביב משהו שאנחנו לא ממש יודעים מהו, והוא יניב מדיניות בעייתית, יקרה ומיותרת. |
|
||||
|
||||
"השיח הפנולוגי"? "הבנית שיקול הדעת"? אנא הסבירי. |
|
||||
|
||||
השיח הפנולוגי: התכנים, הנושאים והצורות המתעוררות בדיון בענישה (penology). הבניית שיקול דעת: כותרת החוק שאנו דנים בו. יצירת קריטריונים המגבילים את שיקול הדעת השיפוטי. |
|
||||
|
||||
הקריטריונים המוצעים לא ממש מגבילים את שיקול הדעת. הם מגדירים את ''ברירת המחדל'' של הענישה, אבל מתירים לשופטת לחרוג ממנה בתנאי שתנמק את החריגה. |
|
||||
|
||||
האם עד היום שופטים נמנעו לנמק את מתן העונש? אני חושב שהעניין הוא למעשה הפוך, שיהיה "לגיטימי" מבחינה ציבורית להעביר ביקורת על שופט שחרג מברירת המחדל. |
|
||||
|
||||
כמובן שהשופטים מנמקים גם היום, אבל אין שום קנה-מידה שמחייב התייחסות, מלבד שני הקצוות של טווח העונשים המותרים. עכשיו מכניסים מדד נוסף: המחיר המומלץ לצרכן. |
|
||||
|
||||
''מדדים אוטומטיים'' יש גם היום, ומי שלא מכיר את הנושא יופתע לשמוע עד כמה בפשיעה ''רגילה'' ונפוצה נוח לשופטים להיצמד לחומרת העבירה ולעבר פלילי כמדדים. זה כמובן קורה במיוחד בעבירות שבהן קל לשופטים לאמוד את חומרת העבירה (המחקר שלי מצא מתאם כזה בענישת עריקים בבתי דין צבאיים). העניין הוא שאנחנו שומעים מהתקשורת בעיקר על תיקים ייחודיים ויוצאי דופן, שסביבם מתנהל כל הרעש. המשמעות המעשית של ההצעה הזו לא תהיה יותר אחידות בענישה ממה שכבר יש. היא תהיה עונשים יותר חמורים. מי שחושב שזה טוב, יהיה מרוצה. אותי זה לא משמח. |
|
||||
|
||||
והנה כמה לינקים למכורים: זה האתר הרשמי של הוועדה המקבילה לוועדת גולדברג בארה"ב. המחקרים שלהם כמובן טוענים שהפערים בענישה קטנו. והנה ההנחיות לשופטים - לא המצאנו את הגלגל: מחקרים בלתי תלויים טוענים שהפערים הבין-גזעיים, ופערים אחרים, לא קטנו כתוצאה מהבניית שיקול הדעת - בין היתר כי הפערים מלכתחילה לא נבעו מענישה אלא מגורמים שנכנסים לתמונה הרבה לפני הענישה: כשיש אי שוויון - הוא מושג באמצעות אופציית החריגה מהכללים, וגם אז הוא מוביל להקלה עם נאשמים לבנים ומחונכים: איך אפשר להשתמש במנגנונים כמו "מכת מדינה" כדי ליצור אפליה? הנה דוגמא - ההתייחסות האמריקאית השונה לקראק וקוקאין: יצירת הקווים המנחים היתה חלק משינוי אקלים כללי בשיח הקרימינולוגי לכיוון של החמרת ענישה, כתוצאה מההתנגדות העולה לשיקום בשנות השבעים והשמונים על ידי הימין השמרני, ולאו דווקא כתוצאה מאיזו שאיפה ליצור שוויון: http://www.abtassociates.com/reports/3871.pdf (במיוחד עמוד 21). כמובן שההחמרה הזו משפיעה פחות על עבריינות צווארון לבן: |
|
||||
|
||||
המשמעות המעשית של ההצעה הזו, שתביא כמובן להחמרת העונשים, תחמיר עוד יותר גם את מצב הנענשים. הצפיפות בבתי הסזוהר בארץ היא כבר היום כזו, ששביתת אסירים אלימה וקטסטרופלית למדי היא כמעט בלתי נמנעת. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |