בתשובה לאסף עמית, 24/08/05 14:03
 |
|
 |
||
|
||||
 |
באזורים מסוימים בארה"ב ישנה בעיה של צבאים. עקב האיסור על ציד בע"ח באזורים מיושבים, אוכלוסית הצבאים גדלה למימדים שמסכנים את התושבים, ואת עצמם כמובן. קבוצות קטנות של צבאים מסתובבים בגינות ובגני הירק, אוכלות מהצמחים ומשאירות גללים, שלא לדבר על סכנת היתדבקות ממחלות. הם גם מסתובבים בכבישים הפנימיים או חוצים את הכבישים המהירים. אחת הדרכים להתמודד עם הבעיה היא מתן אישורים לירות בחיות כדורים שמכילים חומר שיעקר אותן למשך 3-5 שנים. מה דעתך? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא מכיר את הנושא לעומק. כשמדובר בבעיות כאלה, בדרך כלל בוחרים ב"פתרונות" מהסוג של הוספת עוד כמה שבועות לעונת הצייד השנתית, כך שיחסית לזה הפתרון שתיארת נשמע על פניו פחות גרוע. אתה אולי גם יודע למה חייבים לירות בהם את החומר? במקומות אחרים שמעתי שאפשר לפזר מהאוויר פתיונות מזון שלתוכו הוכנסו הורמונים שגורמים לצמצום הילודה וחיסונים נגד מחלות שונות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפי שציינתי, מדובר באזורים מיושבים, וסביר שיש סכנה לבני אדם או בע''ח אחרים, כולל מתורבתים, אם יפזרו חומר מהאוויר. זאת גם הסיבה שלא ניתן להאריך את עונת הציד משום שבאזורים מיושבים אסור לצוד מלכתחילה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נשמע מעניין ביותר. אתה יכול לתת דוגמא לאיזורים כאלה? (מדינות או ערים/יישובים)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החצר של דוד שלי גארי ז''ל בפרברי פרינסטון, ניו ג'רזי. הם היו אוכלי לו את הפטוניות והורדים ועושים שמות בערוגות הירק, וכל שנה הוא היה מוציא רשיון צייד ונשבע להגן על אדמתו, ובסוף מצלם אותם ועושה להם ''קישתא'' בחוסר אונים יפה נפש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואלה... אי אפשר למצוא להם מגורים חליפיים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואללה, עכשיו יש לי למה לחכות... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לחצי שנה (חקר עכברים בדיכאון). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"עכברים בדיכאון"? טלי, אני קוראת אותך לסדר! כעורכת באייל את צריכה כבר לדעת שחיות אינן מרגישות כלום! (אגב, ממה הם בדיכאון? את חוקרת עכברי כנסייה עם בעיות כלכליות?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הם בדיכאון ממוטציות גנטיות. וזו באמת שאלה מעניינת מה הם מרגישים. הביטויים ההתנהגותיים שהם מציגים דומים לשל דיכאון (עד כמה שניתן לבדוק את זה בחיות בסדר גודל כזה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, מוטציות גנטיות יכולות לדכא כל אחד, נראה לי. בהחלט עד כדי דיכאון קליני. הייתי ממליצה על פקסט, אבל לנוכח האתגרים העומדים בפניהם... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אותי דווקא יותר מעניין איך ייראה טיפול קוגניטיבי-התנהגותי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר, הייתי אומרת - פסיכואנליזה. טיפול קוגניטיבי כמו שהצעת כבר ניסו עליהם הרבה, לא? זכור את המבוך... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי הם בדיכאון בגלל שהם בתוך כלובי מעבדה? תנסו לשחרר אותם ותראו איך ישתפר להם מצב הרוח תוך שניות! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודק. סתם בדקתי עכשיו במורפיקס וראיתי שהוא לא מסוגל להחליט אם deer זה צבי או אַיָּל זה deer. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"היעלמות אוכלוסיית הזאבים הענפה בחלק ממערב קנדה איפשרה לאוכלוסיית האייל הקורא לשגשג ולדחוק את רגליהם של הבונה וציפורי שיר, תגובת שרשרת שמלמדת על חשיבותם של טורפים - כך אמרה שלשום קבוצת חוקרים קנדים." "שבעה אנשים בממוצע מגיעים בכל שנה לבתי החולים בעקבות עימות עם אייל קורא", אמר הבלווייט. "משקלם הוא כ-250 ק"ג בממוצע, כך שמאוד לא כדאי להתעמת אתם. חוץ מזה, מאחר שמדובר בפארק, הרי אי אפשר פשוט להסתובב ולירות בהם. כחברה, עשינו כברת דרך ביחס לחיות הבר ואנחנו לא יורים בהן סתם כך". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוה, כמה נחמד לגלות שביחס לאיילים קוראים של ממש אני שדופה כאנורקטית! | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |