 |
|
 |
||
|
||||
 |
ולי דווקא עלתה לאחרונה תיאוריה שונה בקשר לצילום, שקצת לוקחת את תיאורית ה"סיפור המעניין" רחוק יותר: אם נניח בצד את הצלמים המפיקים תמונות יותר אומנותיות/אסטטיות בפני עצמן, ונתמקד בצלמי אירועים אישיים 1 כמו טיולים, ילדים, וכדומה, אזי הצילום מהווה הרבה פעמים סוג של קישור לזיכרון חוויתי מסוים, כשהתמונה והאובייקט המצולם עשויים להיות משניים למדי. בעצם, ניתן לומר אז, שלמרות שהצלם הנציח בעדשת מצלמתו את הנוף *שלפני* המצלמה, בעצם עבורו התמונה מעלה את הנוף ש*מאחורי* המצלמה - הלא הוא הצלם עצמו, רגשותיו, תפיסתו וחוויתו ברגע הצילום. אם כן - הצילום הוא צילום "אחורה", כאשר הנוף שלפני המצלמה הוא רק סוג של קידוד/רישום שיכול להתפענח נכונה, בזמן מאוחר יותר, רק על ידי הנוכחים באותו אירוע. 1 צילום אישי אמנם קשה להגדרה, אבל למשל כזה שכשמסתכלים עליו אחרי כמה שנים הוא מעלה תגובות כמו "זוכר/ת שהיינו כאן מתחת לעץ ההוא וירד גשם והכלב עשה את צרכיו על הנעליים שלנו..." בהחלט עונה על הקריטריונים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
החבר רולאן בארת מתבקש לקבלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כחובב צילום בטיולים, מתבקשת כאן עוד הערה: צילום בטיול אינו רק קשר לזכרון חוויתי. בטיול, במיוחד טיול ארוך, אתה נחשף לחוויות בקצב העולה בהרבה על יכולת הספיגה והעיבוד שלך. גם משתנים אחרים מצטרפים לכך: למשל, טיפסת על הר, הנוף נפלא, אבל אתה חייב לרדת בטרם חשכה ואין לך זמן למצות את החוויה. כתוצאה מכך, המטייל מתקשה לחוות את הנופים והמקומות במלואם. הצילום מאפשר להתגבר, באופן חלקי, על החוסר הזה: הצפיה בתמונות מאפשרת עיבוד מחדש של החוויה, ומיצויה באופן מלא יותר. לכן הצילום אינו מהווה רק חיבור לחוויה שבזמן הצילום, אלא גם פיתוח והעצמה שלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודעת. כל תמונה שצילמתי בזמן אמת, נרגשת, על גג הקתדרלה במילאנו, באגם בגבול שוויץ-איטליה או בכרם שופע בדרום צרפת, תמיד התגמדה אל מול המקור - הלא הן הגלויות לתיירים שאפשר לקנות בשקל וחצי בערך לאחת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצד שני, ראיתי לא מעט אנשים שמרוב שהם מתרכזים בפעולת צילום התמונות בטיול, "הם לא ממש שם" ולא ממש חווים את הטיול בזמן אמת. אני? אני בדרך כלל שוכחת להשתמש במצלמה כשאני בטיול, מרוב שאני שקועה בחוויות (הרבה מהן לא בחוש הראייה) של הטיול (אם בכלל זכרתי/חשבתי להביא מצלמה מלכתחילה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, יש אנשים שמטיילים רק כדי להצטלם באתרים ''חשובים'', שזה בכלל אידיוטי. לעומת זאת, ראיתי גם כאלה שלא חווים את הטיול ''בזמן אמת'' וגם לא בשום זמן אחר - מרוב שהם מרוכזים במדריכי הטיולים שלהם. פעם פגשתי בוותיקן איזו חבורה ישראלית קטנה. שאחד מהם פשוט לא ראה ולו קצה קצהו של הוותיקן, כי עיניו היו תקועות כל הזמן במדריך... וזה כבר הרבה יותר חמור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה זה אדיוטי רק להצטלם באתרים חשובים ולמה "חשובים"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"חשובים" במובן שכנראה לאותם אנשים נראה שצריך לסמן לידם V באיזה מקום - קרי, היינו שם. יש הוכחות. ובעיניי, לפחות, זה אידיוטי אם זו *כל* מטרת הנסיעה. אפשר כבר לעשות פוטו-מונטאז' יותר בזול. הרי אי אפשר לספוג ככה שום אווירה של מקום, לא את הריח המיוחד שלו, משהו מהאנשים, מהשפה... שום דבר. תמונה והלכנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בגלל שהאנשים האלה טרחו לשלם ולסוע לאתרים האלה אז ברור שהם לא מחפשים תחליף זול. זה שהם הצטלמו ליד האתר לא אומר שהם לא נכנסו למסעדה ליד האתר או פטפטו עם המוכרת בחנות או הסתכלו ברחובות ובמחירים של מוצרים ושמעו מסביבם אנשים שמדברים בלע''ז | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש אנשים שכן ויש כאלה שלא. אני מדברת על אלה שלא. כמו איזה צמד בחורים אמריקאים שראיתי פעם באים בריצה לכותל, מצטלמים, ואז אחד מהם אומר לשני: "אם נרוץ עכשיו לאוטובוס, נספיק עוד להגיע להצטלם במצדה..." | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה רק מראה לך שהכותל הוא לא כל כך חשוב. בטח הם בילו יותר זמן בחוף תל אביב, ואני לא אומר את זה נגדם, להיפך | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז למה לבקר בו בכלל? לא חבל על המאמץ של להתרוצץ ביום אחד בין הכותל ומצדה רק בגלל תמונה? אם משהו לא נראה חשוב מספיק, אין חובה לבקר בו, ואין ממש טעם לבקר בו לדקה שתיים "כדי שתהיה תמונה". הייתי בפריז שבוע, ולמרות שאני חובבת מוזיאונים ואמנות, ויתרתי על הביקור בלובר. מכיוון שזה לא היה רק טיול מוזיאונים, העדפתי להתמקד במרכז פומפדו (שמחזיק אמנות מודרנית שיותר לטעמי) מאשר לנסות לדחוס את שניהם (שהיה הופך למתיש מידי מכדי להנות מאף אחד מהם) או לוותר על זה שדיבר אלי יותר בגלל שהלובר יותר "נחשב". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית זה לא פייר להשוות את הכותל ללובר מכמה סיבות, ולעניננו כמה דקות בכותל מספיקות להבין במה מדובר. ברור שאם את עולת רגל דתיה זה משהו אחר. דבר שני הכותל זה עדיין מקום נחשב, ואנשים רוצים להראות למשפחה, לחברים או לצאצאים בעתיד שהם היו שם כי זה מסמל שהם היו בארץ הקודש יותר מאשר תמונה מחוף תא אביב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא שאין בלובר דברים מעניינים ביותר, אבל גם אני מעדיפה את פומפדו. הוא גם מעוצב הרבה יותר ידידותי למשתמש. בלובר יש קצת הרגשה של דחיסות כזו שהכל טובע בפנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלובר (וגם, במידה פחותה, בבריטיש) הגישה הנכונה היא לבחור אגף, ולבקר רק בו. אגף אחר - ביום אחר. המשמעות (אלא אם עוברים לגור בפריז) היא שרואים רק חלק זעום מהמבחר, אבל זה נכון בכל מקרה. מצד שני, זוכים לחווית עומק. ואגב צילומים: משעשע לראות איך בלובר, בחדר של מונה יש שני סוגי צלמים: עשרות אנשים שעומדים בתור צפוף דקות ארוכות כדי לזכות לצילום תקריב שלה, שאיכותו לא תגיע לעולם לגלויה בשקל ומחצה, ומאחריהם – אלה שמוצאים את כל הסיטואציה מגוחכת, ומצלמים את גוש הצלמים. יש מדרג שלם של הסוג שני, כמובן, עם אלו שמנסים לצלם כמה שיותר צלמי-צלמים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לזבוב גדול יש זבוב קטן, שעל גבו הוא חי, ולקטן, קטן יותר, וככה עד בלי די. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 300733 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקרדיט מגיע למתרגם לעברית של ''השליטים'' להיינלין. אני לא בבית כרגע, ולכן לא אוכל לומר מיהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עמוס גפן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ירוחם מנדל. אני לא קראתי לך בשמות, אתה אל תקרא לי בשמות! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב. אני אקרא לך בויקרא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תמיד באותו שלב של הידרדרות ההומור, מתחיל להיות ערך מוסף לניק אלמוני. :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת היא, שגם כשבוחרים אגף אחד והכל - זו עדיין דחיסות מרגיזה: בכל מקום החללים הארוכים האלה, עם שורות-שורות של מוצגים בערך מאותן שנים, בערך מאותו סוג, בערך באותו סגנון, כשכל מוצג ספציפי שאתה מסתכל עליו מקבל את האימפקט של המון אחרים שאתה רואה מזוויות העיניים כמו באיזה מין מכירה כללית... ו"הקטע" הקבוע הזה עם ה*מונה* (שמתי לב שתפסת יחסים איתה, אה? שובב!) הוא באמת משעשע... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיימו לשפץ אותו סוף סוף ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתור מי שמצלם באובססיביות בטיולים (בחו''ל יותר מבארץ, למרות שגם בארץ אני לא מתנזר), אני מוצא שההתעסקות בצילום מעצימה את החוויה. הצורך להתרכז במראות ולחפש בהם את הזווית הפוטוגנית גורם לי יותר להתפעל מהם בזמן אמת ויותר לזכור אותם אחר-כך, כמובן בסיוע התמונות. האמת היא שאין לי עם מה להשוות, כי לא ניסיתי לטייל בלי (המחשבה נראית לי בלתי-נתפסת ובלתי-נסבלת), אבל זה הרושם שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני סולד מצילום בדיוק בגלל סיוע התמונות בהיזכרות אח''כ. הזיכרון דינמי, משתנה - ואני מעדיף לזכור את העבר מבעד לעיוותים שהזמן יצר (פרטים שנשכחים, מוגזמים, משתנים או נוספים), מאשר מבעד לתמונה שמקבעת (חלקים) מהמציאות כפי שבאמת התרחשה. הרעיון צורם לאנשים רבים, אבל אני לא מוצא ערך חיובי אוביקטיבי ל-''אמת'', ומאמין (ומרגיש) שהסיבות הפסיכולוגיות (או הסוציולוגיות, במידה שהזיכרון משותף) לאותם עיוותי-זמן מצדיקות אותן ומשפרות, לא רק את חווית ההזכרות, אלא את ההווה בכלל, שתמיד נצפה ונחווה מבעד לפריזמה של זכרונות העבר. מאותה סיבה, אגב, מעולם לא ניהלתי יומן (אם כי שקלתי בעבר לנהל יומן, ולהכניס בו שקרים קטנים ומכוונים אותם לא אוכל לזהות בעתיד. אבל לא אזרתי את האומץ). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מזדהה מאוד. זה לא קורה לי עם תמונות - אני שונאת להצטלם, ולא יודעת לצלם - אבל זה קורה עם טקסטים מהעבר (לא יומן, את ז\ה אף פעם לא ניסיתי), ובד"כ אני לא קוראת אותם... חוץ מזה, הרעיון של יומן עם שקרים מכוונים הוא טוב, אבל בעייתי - כי גם השקרים הרי משתנים עם הזמן... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי להיכנס לשאלה האם הגישה שלך חיובית או לא (זה ממילא סובייקטיבי), אני בכל זאת מסתקרן: האם לשכוח את העבר לא פוגע בך? בסופו של דבר, לא מדובר כאן על פרטים ש"מתעוותים", אלא על המוני פרטים (ואפילו אפיזודות שלמות) שנעלמים לבלי שוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה עדיף, זכרון טוב או דמיון עשיר? ("הצטטן מחפה בזכרונו הטוב על חוסר יצירתיות") |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שניהם גם יחד, כמובן. אני חושב שגם עם כושר המצאה רחב, כמות הפרטים שתמציא לא תשתווה לכמות הפרטים שתאבד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה שאלה - בהנחה שהזכרון בונה את האני (היה דיון בנושא), איזה אני נבנה מזכרונות שקריים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל אני נבנה מזכרונות שקריים. זכור את המחקרים של כהנמן, למשל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שכחתי. יכול להיות שישנם זכרונות שגויים, קטועים או מעוותים אבל אף אחד לא מתאמץ לבנות לעצמו מלכתחילה זכרון שקרי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שהרבה מאוד אנשים מתאמצים לבנות לעצמם זכרונות שקריים. מתאמצים וגם מצליחים, לפעמים. סביר שאנדים שעברו את השואה, למשל, המציאו לעצמם כאלה (לפחות בפרטים מסוימים). בכלל, רוב בני האדם מנסים להגן על עצמם באמצעות מנגנון כזה: סרור שהרבה פעמים זה עניין של הדחקה, אבל במקרים אחרים - זה פשוט שינוי פוקוס, שינוי בתפיסה העצמית... כמובן גם שינוי בעתיד שאתה רוצה לבנות לעצמך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צ''ל ''אנשים'' ו''סביר'', כמובן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהנחה שהבניית המציאות השקרית שנעשית במכוון עושה סלקציה לפרטים האמיתיים המוצלחים יותר, ומחליפה את הפרטים הפחות מוצלחים בשקרים יפים - אני מניח שנוצר ''אני'' שמח יותר, בעל הערכה עצמית גבוהה יותר. השאלה היא איך נלחמים בקיזוז - אתה זוכר שאתה משקר לעצמך, ולכן עושה ''תיקון'' אוטומטי כשאתה קורא את היומן - אולי לא על כל אחד מהשקרים, אך יכול להיות שגם על חלק מהאמת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הגישה שלך נראת לי קצרת רואי בעליל ויש לי תחושה חזקה שבערוב ימיך תצטער עליה כמו שלא תצטער על הרבה דברים. יבוא יום ועיקר הדברים שיהיו לך יהיו הזיכרונות שלך. אם הצלחת לשמר את הרגשות הטובים שהיו לך בזמן החוויות שאספת במהלך חייך באמצעות אי אילו כלים- סרטי וידאו, תמונות, הקלטות, מכתבים, יומן, או מה שלא יהיה, אחרית חייך תהייה נעימה הרבה יותר, במיוחד אם תוכל לחלוק את הרגשות האלו עם עוד אנשים. תתפלא כמה מעט אנחנו באמת זוכרים. למעשה אנחנו כמעט ולא זוכרים רגשות בכלל. אולי מילה של זוכה פרס נובל תעזור לך להשתכנע http://www.tau.ac.il/video/Lectures/Bekur_Hamahapech... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
די בטוח. לפחות ברעיון שמוצג בהרצאה וגם התייחסתי אליו במקום אחר בדיון הזה תחת המונח "הווה פסיכולוגי"- אותה תחושה שאנחנו חווים במשך חצי שנייה עד שלוש שניות ומתחלפת בתמידות. תחשוב רגע, אתה יכול לומר לי מה הרגשת בשלושה בינואר 1988,בשעה 15:34:01? וב 15:34:05? אם היית מצלם את החוייה הזאת וחוזר ומתסכל בה מדי פעם ונזכר באירוע היית יכול לשחזר את התחושה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש כשל לוגי בסיפא שלך. "בשלושה בינואר 1988,בשעה 15:34:01" לא שקול ל "החוויה". תשאל: אתה יכול לומר לי מה הרגשת "בשלושה בינואר 1988,בשעה 15:34:01" ? אם היית מצלם את אותו הרגע, שלא היה בו שום דבר מיוחד משום בחינה שהיא, אז מה היית אומר לי אם הייתי שואל אותך מה הרגשת כשצילמת את התמונה ההיא ? לחליפין אתה יכול לשאול "מה הרגשת באותו רגע אחרי שהוא נעלם אחרי עיקול הדרך ושמעת פתאום זעקת כאב ?". ואתה יכול לשאול את זה כששניכם מחזיקים תמונה שהוא צילם באותו הרגע. אני בטוח שגם בלי תמונה הוא יספר לך הרבה. אני מסכים שהתמונה תעזור, אבל אני לא רואה איך אתה מבטל את ההבדל בין חוויה לבין רגע שרירותי וחסר חשיבות בחיים ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכוונה הייתה כמובן לחוויה מסויימת. גם במהלך החוויה יש המון רגעים עם תחושות שונות, ומה שאנחנו זוכרים מהחוויה זה הרבה פחות בסופו של דבר. בגדול, אפשר לומר שאנחנו זוכרים רק את השיא ואת הסוף וזהו. כמה חבל. אני לא יודע איך אצלך, אבל דברים שלא תועדו אצלי נשכחים די מהר, כולל השיא והסוף שלהם. צב מעבדה מבטיח לחזור עוד שבוע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שקראת את הדיון על הזכרון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעייה העיקרית בצילום בטיולים היא, שהצילום תופס (וגם זה רק "בערך") רק את המראות. מצד שני, אילו הייתה מצלמת ריחות, בטח לא הייתי עוזבת אותה לרגע בטיולים... ---- Xslf, שחווה הרבה דרך האף, גם כשהיא רוצה וגם כשלא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שהוא אמר. ________ העלמה עפרונית,אי שם בניקרגואה,עם לומיקס דיגיטלית מעוררת גאווה,ודיסקים שכבר בדרך לארץ. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |