 |
|
 |
||
|
||||
 |
זו שאלה טובה, אני לא יודע. אבל לא נראה לי שלניסיון האמפירי יש פה תפקיד (האם הבחנו אמפירית שתמיד אם p וגם p->q אז q?) |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שכן. האם הבחנו אמפירית ש-2+3=6 (למרות דוגמת האמבות)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמפירית הבחנת קודם משהו. אח"כ ראית עוד משהו מאד דומה. בפעם הבאה החלטת שיש משהו זהה במשהו'ים והכללת אותם בשם "אייל." פעם אחרת כשראית "אייל" ולידו עוד "אייל" – קפיצה של כמה Xים שנות התפתחות – אמרת "שניים איילים." | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע. צריך לנסות להפריד פה בין דברים שהם באמת סתם הגדרות לבין טענות אמיתיות; דרך קלה לעשות זאת היא להביט, נגיד, באקסיומות של PA ולשאול למה בדיוק אנחנו חושבים שהן נכונות. אתה צודק שלנסיון יש חלק חשוב בזה, אבל זה נראה לי (אינטואיטיבית) סוג יותר אוניברסלי של נסיון מאשר תצפית בתפוח נופל; כלומר, גם ב"יקום אלטרנטיבי" עם פיזיקה אחרת, המתמטיקה תהיה זהה. ולגבי הלוגיקה - אפילו עוד יותר. אבל קשה לי להסביר למה, בדיוק, אני חושב כך, ומה זה בכלל אומר. טוב שאני לא פילוסוף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לזה דווקא יש לקוויין תשובה, שכתבתי קודם: התפתחנו באופן אבולוציוני, ואם כללי הלוגיקה שלנו (או הבסיס להם) לא היו מתיישבים עם העולם, הברירה הטבעית הייתה מחסלת אותנו. הניסיון האמפירי לא מתבטא בכך ש"הבחנו במשהו", אלא שהוא אחראי לתהליך הברירה. אם שמענו שאגת אריה, ולא נדע להסיק שיש אריה בסביבה וכדאי לנו לטפס על עץ, פשוט לא נשרוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, אבל זה לא לוגיקה - זה "פיזיקה". זו שוב בעייה של הדמיון המוגבל שלי, אני מודה, אבל אני מרגיש שלוגיקה (וגם אריתמטיקה) הן יותר אלמנטריות במובן ששום עולם אלטרנטיבי לא היה מעדיף-אבולוציונית יצורים שחושבים שמודוס-פוננס עובד הפוך. עולם שבו קול של שאגה דווקא מבשר על עץ תותים טעים לא קשה לדמיין; עולם שבו A=A איננו תקף זה סיפור אחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת נקודה מעניינת שאני לא יודע כיצד להגיב עליה. מאז לייבניץ יש לא מעט מאמרים שעושים ניסיונות בעולמות אפשריים אחרים, אבל אני לא ממש נתקלתי בהם. בכל מקרה, בנוגע לקוויין אני לא חושב שהוא צריך להניח שיש אפשרות ללוגיקה אלטרנטיבית. הוא הרי שואף להצדיק את הלוגיקה כפי שאנו מכירים אותה. אם אין אפשרות ללוגיקה אחרת - מה טוב. אם יש אפשרות כזאת - הוא מציע הצדקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וזה הזכיר לי עולם בו כללי ההיסק קצת שונים מאלה המוכרים לנו. כלל ההיסק הבסיסי בעולם הפוליטיקה: 1. אנחנו חייבים לעשות משהו. 2. זה משהו. ______________ לכן: אנחנו חייבים לעשות את זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
- למה טיפסת על האוורסט? - כי הוא היה שם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
- אם כך, למה ירדת, והרי הוא עדיין שם? - נגמר לי החמצן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"נגמר לי החמצן" זה ציטוט שמתאים לכדורגלן ישראלי רהוט במיוחד (כשהוא מסביר מה קרה לו החל מהדקה ה-20), לא לסר הילרי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה ציטוט שמתאים למישהו שסובל ממחסור בחמצן | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''כי אני הייתי שם''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה זמן ייקח, אצל האדם, לתכונה מוטבעת גנטית להשתנות? נאמר שבמשך כמה מיליוני שנים כל בני האדם היו חייבים להריח בזיליקום לפני ארוחת הבוקר. לפני כמה עשרות אלפי שנים התחילו שינויים שגרמו לדלדול הבזיליקום, ובעקבותיהם חלק הריחו וחלק לא. ואילו ב-300 השנים האחרונות כמעט נגמר הבזיליקום בעולם, וכמעט איש לא יכול היה עוד להריח אותו לפני ארוחת הבוקר. האם אפשר לומר שהתכונה/נטייה הגנטית עברה מן העולם? או שהיא שמורה עדיין אי שם בדנ"א? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולחידוד השאלה - כמובן שהתכונה כבר לא מיושמת, אבל האם נשארים אצלנו: 1. הידיעה כיצד להריח בזיליקום לפני ארוחת הבוקר. 2. השאיפה/נטייה, אף הבלתי מודעת, לעשות זאת (נאמר, אדם יושב לארוחת הבוקר, מרגיש שחסר לו משהו, ולא יודע מה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסבירו פה פעם תגובה 138600 איך שעמידות ללקטוז אצל מבוגרים התפתחה יחסית מהר (300 שנה) באירופה כתוצאה מלחץ אבולוציוני (המגיפה השחורה). הרגישות לסכרת בפולינזיה ירדה בצורה משמעותית תוך 40(!) שנה (תגובה 150758. לצערי הקישור כבר לא נפתח, קישור חלופי: http://teacherweb.com/ny/stbarnabas/endocrine/HTMLPa... ). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היית אמור לענות ''צודק, תודה.'' כדי שאיזי יוכל לענות לך ''על לא דבר.'' | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודק, תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. ממשיכה ומהרהרת - האם ייתכן מצב שבו תכונה/נטייה נדחקה לשוליים, אבל עדיין נמצאת איפשהו, כמו שמתואר בשאלה 2 שלי? (כלומר, מעשית אפשר להסתדר בלעדיה, אבל היה יכול להיות יותר נחמד עם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שקוראים לזה גנים ניטרליים ויש חשבונות שמתארים את קצב האיבוד של גנים כאלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש אילו ניסויים שגרמו לאפרוחים לגדל שיניים, ועל פיהם ישנם גנים שפשוט אינם זוכים להתבטא אבל טרם נעלמו מהגנום. בניגוד למה שקרה עם הסבתא שלי בשנותיה האחרונות, אני מסופק מאד אם האפרוח מסתובב עם השאלה "איפה השיניים שלי". הגנים לשיניים, אגב, הם מהימים שהאפרוח והקרוקוזאור1 מ דיון 2506 היו בני אותה משפחה. הרבה זמן. _______________ 1- או שמא "מפלץ" על משקל "מפלץ הכינרת". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה גם לך (גורם לי להרהר אפילו עוד יותר, אבל זה ייקח קצת זמן). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מזכיר את סדרת ''מגונן'' של לארי ניבן... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מכירה. הריחו שם בזיליקום? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בערך. ה"עולם" שם הוא כזה שכדוה"א הוא אזור התיישבות של גזע "מגוננים", שיש שלושה שלבים בחייו: ילדות, פריון, מגונן. המעבר מהשלב השני לשלישי מעשה לאחר אכילת צמח מסוים; אלא שההתיישבות כאן נכשלה, כי הצמח לא נקלט בקרקע בכדוה"א. בני אדם הם "מגוננים" ש"נתקעים" בשלב הפריון (למרות שהתפתחו מעט אבולוציונית מאז ההתישבות המקורית). אחרי כמה מליוני שנים, בן-אדם נתקל לראשונה בריחו של הצמח האמור, ומתברר שהגנים עדיין שם - הוא מפתח תאווה בלתי-נשלטת לאכילת הצמח (ואף הופך בהמשך למגונן). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |