 |
|
 |
||
|
||||
 |
בינתיים נראה שהכי פחות חביב הוא הארנב. מפתיע בהתחשב במספר הרב של קרובים וידידים שיש לו ושהיינו מצפים שיצביעו עבורו. מצד שני זה לא כל כך מפתיע אם מתחשבים באופי המתנשא שלו ובכך שניסה לפגוע בשתי דמויות אחרות (קנגה ונמיר). גם קנגה ורו לא זוכים בתואר חביבי הקהל, וגם זה לא מפתיע, תפקידם בספר הוא קטן למדי (בעיקר של קנגה) ורו הוא בכלל קטין. ינשוף ונמרון הם הבאים בתור, שניהם אגואיסטים חסרי התחשבות בזולת, פטפטנים, שחצנים ומתגאים ביכולות שאין להם (אחד יודע לכתוב את שמו ויום רביעי ולקרוא כשאין אתה מסתכל מעבר לכתפו ואומר "ובכן?", והשני יודע לטפס אבל שכח שלרדת זה קשה). כריסטופר רובין וחזרזיר הן הדמויות האהובות עלי (בחרתי בכ.ר). הן מלאות אמפטיה לזולתן ומנסות תמיד לעזור (גם אם לחזרזיר לא תמיד ברור לגמרי מה צריך לעשות). פו ואיה הם לחלוטין מוערכים יתר על המידה. פו הוא אויל שרק טוב ליבו מפצה על כך ואיה הוא כל כך מלנכולי ורע לב שלמעשה אחרי ינשוף וארנב, הוא הפחות חביב עלי מכולם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
איך אפשר לשנוא אותם בגלל שהם מעצבנים? אני אוהב אותם בגלל שהם כל כך מעצבנים. אצלי דווקא התכונות השליליות ו/או המוקצנות של הדמויות, גורמות לי לחבב אותן (לכן כל הדמויות, חוץ מכריסטופר רובין, מאוד התחבבו עלי). כשמקלפים את הקיצוניות של התכונות של כל דמות, אפשר למצוא יותר אנושיות בחיות היער השונות, מאשר שאפשר למצוא בכריסטופר רובין. ובכלל - הארנב, נמרון, פו, חזרזיר וכן אפילו איה, פשוט מצחיקים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הם אולי מצחיקים, אבל זה לא עושה אותם חביבים. דרך אגב, ארנב של הספר ''פו הדב'' הוא הרבה יותר נחמד מאשר ארנב של הספר ''הבית בקרן פו''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תלוי למה אתה מתכוון ב"חביב". אם אנחנו מדברים על דמויות שחביבות לסביבה ושהיינו באמת רוצים לפגוש אז באמת איה, הארנב ונמרון1 לא חביבים. מצד שני, תכונות שליליות *אנושיות* של דמויות ספרותיות, יכולות לגרום לדמויות הללו להתחבב עלינו, לא? (או שזה רק אני שמחבב גם דמויות של לא יוצלחים ורשעים בספרות?). ____________ 1 אוף, כואב לי כל פעם כשאני כותב את זה. בשבילי הוא תמיד יהיה Tigger. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Wile e. Coyote תמיד היה הדמות המצוירת החביבה עלי ביותר, ולא סבלתי את הציפור.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הציפור הרבה יותר מרושעות מוייל המסכן שבסך הכל מנסה לא לגווע ברעב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הציפור לא מרושעת. היא סתם קוקו (Pun intended). אולי, סוף סוף, אחרי דיון 2399, זאב הערבות המסכן יוכל להזמין מ-ACME איזה גידול תאי של בשר Geococcyx איכותי, במקום בליסטרה ושני טון TNT. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הציפור גם בד"כ לא מצדיקה את ההישרדות שלה. בעוד הקויוטי מתכנן ובונה דברים בגיוניים, היא סתם בורחת (ואפילו אין לה שכל לא לאכול מתחת לסלעים ענקיים). מרגיז במיוחד הוא פרק אחד בו הם מגיעים למצב שהקויוטי עומד על אדמה והציפור על מדף סלע, לאחר הפיצוץ האדמה נופלת ומדף הסלע נשאר, איך מצפים ממנו לנצח כשאפילו חוקי הפיזיקה נגדו ? מסקנה : הקויוטי הוא סזיפוס, עליו לשאת צרותיו בגאווה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ה"מיתוס של סיזיפוס" (של קאמי) הקסים גם אותי בעבר הרחוק. עבר לי. מסקנה אחרת: הקויוטי הוא מסוג האידיוטים שהורסים את חייהם בחתירה אינסופית אחר אידאלים תפלים ו/או בלתי אפשריים1 והוא עושה זאת שוב ושוב באמצעות כלים שמשפדים אותו או מתפוצצים לו בפרצוף. עם המשאבים שלו והקשרים שיש לו ב-ACME, הוא בטוח יכול לסדר איזו ארוחה במסעדה טובה ואולי אפילו להזמין את הציפור (Pun Intended). ____________ 1 אני לא אומר את זה לגמרי בצחוק (אלא רק בעיקר). החתרנות של WB בימיה העליזים, כנגד ערכים אמריקניים, די בולטת לעין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתך "חתירה אינסופית אחר אידאלים תפלים ו/או בלתי אפשריים" היא "ערך אמריקני"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא. בקרב הערכים האמריקנים יש גם חתירה אינסופית אחר אידאלים תפלים ו/או בלתי אפשריים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא בדיוק מה שאמרתי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"X הוא Y" זה קצת שונה מ"יש בקרב ה-Xים גם כמה Yים". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנסה להבהיר: "חתירה אחר אידאלים תפלים" זה לא ערך אמריקני (ערך לא יכול להכיל בתוכו תאור שלילי שכזה - ערכים תמיד רואים את עצמם באופן חיובי). יש בקרב הערכים האמריקנים ערכים הנראים *לי* (ואולי גם לאחרים) כמו חתירה אחר אידאלים תפלים. יותר ברור? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנסה להבהיר: לא שאלתי אם "חתירה אחר אידאלים תפלים" זה ערך אמריקני. שאלתי אם לדעתך יש "ערכים אמריקניים" שהם "חתירה אחר אידאלים תפלים". במחשבה שנייה זו הייתה שאלה די טיפשית. ברור שתחשוב שיש בקרב הערכים האמריקניים אידאלים תפלים. אנסה לנסח שוב את השאלה: באיזו חברה אתה לא רואה ערכים שבתוכם יש אידאלים תפלים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עזוב. יש פה דיון חביב על פו הדוב. לא מתחשק לי להרוס אותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הציפור גם בד"כ לא מצדיקה את ההישרדות שלה"- יש בזה הרבה אמת. אני אישית הרגשתי הרבה יותר סימפטיה לקויוטי, בעיקר משום שהוא בסה"כ מנסה להשיג לעצמו ארוחת צהריים (תמיד הרגשתי שהציפור מתעללת בו בכוונה, מכיוון שלא יכול להיות שדרכיהם נפגשות בתדירות כ"כ גבוהה). "איך מצפים ממנו לנצח כשאפילו חוקי הפיזיקה נגדו?"- אני חושב שכל הקטע הוא ש*לא* מצפים ממנו לנצח, ועל זה בנויה הסדרה (ע"ע טרילוגיית אדיפוס המלך ודרמות יווניות בכלל- הגורל בלתי נמנע וכו', מי שמתנגד לו- רק יגביר את סבלו...). אגב, אני חושב שהסדרה הזאת מאוד מאוד דומה, ואפילו זהה במהותה (ואפילו בכמה מרכיבי תוכן משמעותיים) ל"באגס באני ואלמר הצייד". אגב, את השפן הזה אני מתעב מסיבות ברורות. ישנו דמיון משמעותי גם ל"אנימניאקס" ודומיהם. מעניין אם יש משהו בנפש האמיריקנית שכל כך כמה לתכנים כאלה. "מסקנה : הקויוטי הוא סזיפוס, עליו לשאת צרותיו בגאווה"- לא חושב. גאווה זה הדבר האחרון שתראה בסדרה הזאת. בסה"כ, מהות הסדרה היא (לדעתי) בהמצאת דרכים חדשות ומשונות כדי לאפשר לציפור בריחה מהקויוטי. אינני חושב שהקויוטי עצמו מודע למהותו ולמצבו (קל וחומר הציפור). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא פעם ווילי, אחרי פישול נוסף, ובטרם יפעל עליו כח המשיכה שכבר הפיל את הצוק עליו הוא עמד, מישיר מבט לצופים ובפרצוף נכאים מנופף שלום קטן. הוא מודע למצבו בכל פעם שהוא נכשל, ובכל זאת, עם כל פרויקט חדש הוא מתמלא שוב עזוז. אני מסכים עם מי שטען לחתרנות של WB כנגד ערכי המיינסטרים האמריקאי. ישנה אמרה כל כך אמריקאית .If you once don't succeed, try, try again ווילי הטראגי מישם את הסיסמה הזו אד אבסורדום ובכך מראה אותה ככלי ריק.הוא לא סיזיפוס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האליל שלי היה תמיד באגס Aint Ia stinker באני בכבודו ובעצמו. ביחוד כשהוא עשה משהו מרושע עם סיבה פחות מוצדקת מבד"כ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היתה תקופה קצרה שבאגס היה האהוב עלי ביותר, אבל עד שגליתי את ווילי בדרך כלל היה זה הברוז השחור והמשפתת, נו מה שמו. הוא היה יותר אנושי. בכלל, הדמויות של האחים ורנר היו הרבה יותר מוצלחות מאלו של דיסני. את דונלד, עם התקפי הזעם שלו, אף פעם לא סבלתי, וגם לא את מיקי הסכריני (חוץ מאשר בשוליית הקוסם הזכור לטוב) ופלוטו האדיוט. מכל הדמויות של דיסני מצא חן בעיני רק גופי (מה הוחלט בסוף - הוא כלב או לא?) וגם הוא נמאס עם הזמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גופי הוא פר, ואין על דונלד דאק. דרך אגב, דבר מעניין לגבי סיינפלד - כל אחת מהדמויות שם מזכירה אחת מהדמויות של דיסני: סיינפלד הוא בעל בית כמו מיקי מאוס, קונסטנזה רגזן, רתחן ושלומיאל כמו דונאלד דאק וקריימר מטורלל כמו גופי. (איליין מתפקדת לסירוגין כמו מיני, דייזי וקלרה בהתאם לדמות שהיא עימה במגע.) במקרה הזה אני מעדיף את דמוי גופי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גופי הוא כלב ודונלד דק הוא המופרע ביותר מהדמויות של דיסני, מה שלא מביא אותו לקרסוליים של דאפי דק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפי שציינתי, בשבילי הוא תמיד יהיה נמיר. בספר הראשון, ארנב (שבשבילי הוא בכלל שפן) הוא מארח למופת שאפילו מקריא לפו סיפורים כשהוא תקוע לו במאורה ויוזם מסע חיפושים אחרי חרגול זוט מאוד שהלך לאיבוד. בספר השני הוא רשע שרוצה לסלק את קנגה מהיער ע''י חטיפה של רו ולאקפץ את נמיר ע''י הולכתו לאיבוד. הוא גם טורח להשפיל את איה, שבתורו משפיל את חזרזיר. אני באופן כללי לא מחבב רשעים ספרותיים, אם כי אומללים ולא יוצלחים עשויים להיות חביבים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דיון מאוד חביב על הרשעים הכי מרושעים, כבר היה לנו :) דיון 2222 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו טוב, אני לא חושב שמישהי מהדמויות בספרי פו הדב מתקרבת לרשעות של הרשעים הנ''ל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו בדיוק הנקודה שלי. ה''רשעות'' שלהם זה לא ''רשע'' כמו שזה לקיחת תכונות אנושיות שיש בכולנו לכדי הקצנה (אין שם דמות שלא הצלחתי להזדהות איתה, לטוב ולרע, במידה מסוימת - גם אם אני לא מחבב במיוחד את התכונה הרלבנטית). כולנו לפעמים קצת פו, לפעמים קצת איה, לפעמים קצת חזרזיר, לפעמים קצת טיגר, לפעמים קצת... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני עוד מסתובב באקדמיה, מידי פעם. יש שם די והותר ינשופים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם שמץ מני שמץ דבר לי ידוע, הרי מאורה זו פרושה שפן- אמר- ושפן פרושו חברה - אמר... ...אז גחן ארצה, שרבב ראשו לתוך פתח המאורה וקרא: - היש מישהו בבית? קול רשרוש נשמע מתוך המאורה, ואחר היתה דומיה. - הן שאלתי: "שיש מישהו בבית?" קרא פו בקול רם. - לא! - השיב קול מן המאורה, ואחר הוסיף - מה לך צורח ככה? שמעתיך היטב בפעם הראשונה. - עסק ביש! - אמר פו - האמנם אין איש בבית? -אין איש. ויני פו החזיר ראשו מפתח המאורה, הרהר שעה קלה ואמר בלבו: - ודאי יש מישהו שם, שהרי מישהו אמר "אין איש". שרבב שנית ראשו לתוך פתח המאורה וקרא: - שמע נא שפן, האין זה אתה? - לא - השיב השפן, והפעם בקול שונה לגמרי. - אך האין זה קולו של השפן? - מסופקני - השיב השפן. - על כל פנים לא נתכונתי לזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יו... עכשיו עם הציטוט הזה, ממש החזרת לי את הכיף של הספר החמוד הזה... איזה קטע מתוק! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודק. מצד שני הוא סיפק לפו גם דבש וגם שמנת מתוקה ללחם (רק שפו ויתר על הלחם). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני אבירמה גולן היו שתי גרסאות ל-Tigger: נמיר, שזה איכשהו דומה (וגם דרך בת"א), וגם נמרור (על משקל תמרור). לדעתי נמרור זה מעולה, הרבה יתור טוב מנמרון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדמות שאני אוהבת הכי הכי הכי בעולם זה פו הדוב כייש לי המון ספרים בבית ובעיקר פו הדוב הוא הכי מצחיק גם איה מצחיק אותי אבל הדוב בעל המוח הקטן הוא ללא ספק החביב והמיוחד מכולם. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |