בתשובה למתנחל, מעשיהו, 29/06/05 16:31
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"צד אלים וצד שאולץ להגיב". איזה צד הוא איזה? כיבוש איננו מעשה אלימות שנאלצים להגיב עליו? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מדובר בשרשרת של אלימות ותגובות לאלימות שנמשכת כבר יותר ממאה שנה. אבל הערבים היו הראשונים שנקטו אלימות, ולכן הם הצד התוקפן, והיהודים הם הצד המגיב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין ספק. מי שכופה על עצמו עיוורון ימשיך להיות עיוור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוא נניח שאני הולך ברחוב, בא אלי בריון ומתחיל להחטיף לי מכות. אני איכשהו מצליח למצוא את השוקר החשמלי שלי ומחשמל לו את הצורה. עד כאן הכל בסדר. עכשיו אני לוקח את הבריון, גורר אותו לבית שלי, מכניס אותו למרתף העינויים שלי ומבצע בו את זממי במשך עשרים שנים. כשהמשטרה באה אלי אני אומר "אבל הוא התחיל!" ואני צודק, הוא באמת התחיל. האם המשטרה צריכה לעזוב אותי בשקט? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן אבל נניח שהכנסת אותו למרתף רק עד שיירגע ויבטיח שיותר הוא לא מתנפל עליך ברחוב. אבל הוא מסרב להבטיח, ואחרי שעתיים אתה כבר מת שיעוף לך מהבית, ופותח רק קצת את הדלת בשביל לנסות לשחרר אותו. ואז הוא מביא לך ראסיה אדירה ושובר לך את האף. וצוחק ומודיע שעכשיו הוא מזעיק לכאן את בן דודו מוריס, ההוא שיש לו בית חרושת עם מאה וחמישים פועל ופועלת אלימים. מה תעשה אז, תשחרר אותו, או תסגור אותו לעוד כמה שעות, שיירגע? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, במקרה הזה ברור שאני אסגור אותו לעוד כמה שעות, אבל כשהמשטרה תבוא אני אראה להם את האף השבור שלי ואספר להם על מוריס, לא אגיד משהו בסגנון ''הוא התחיל''. מה שחשוב הוא לא מי התחיל, אלא מי לא מוכן להפסיק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצד שני אם היתה לנו משטרה המצב היה יותר פשוט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לנו משטרה, היא פשוט לא רוצה להתעסק עם הבריון ועם מוריס, וכדי להראות שהיא בכל זאת עושה משהו היא כנראה תתעסק איתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממש לא משנה מי התחיל. יש ארבע גישות שישומן: 1. צריך לדבר (שמאל אידיאולוגי) 2. אין עם מי לדבר (שמאל מאוכזב, מרכז) 3. לא צריך לדבר (ימין) 4. אין על מה לדבר (ימין אידיאולוגי) 1. "צריך לדבר" החיפוש אחר צדק אוניברסלי או פשרה מכובדת הוא בעיקר נחלתו של המחנה המכונה "שמאל". ביסודה של גישה זו האמונה שהמחלוקת עם הערבים ניתנת לפתרון בהדברות ועל ידי ויתורים טריטוריאלים ואחרים. לדעתי זאת תפיסת עולם תלושה המתעלמת מרצונות לגיטימיים של הערבים ומדרכי התנהלותם, ומהעובדה שמערכות יחסים בין עמים מבוססות על אינטרסים. לפעמים האינטרסים מאפשרים חיים שלווים בשלום וכבוד הדדי עם מראית של צדק (אירופה כיום) ולפעמים לא. דוגמא לתלישות של ראיית עולם זו שמאפיינת במיוחד את ד"ר ביילין היא בראיית סימטריה בין ויתורים ישראליים בפועל להצהרות של הערבים. ישראל תיסוג משטחים מסוימים ובתמורה הערבים יצהירו שהם תומכים בהסכם מסוים. ע"ע יוזמת ז'נווה. 2. אין עם מי לדבר גישה שונה בתכלית של "אין עם מי לדבר" מאפיינת את השמאל המאוכזב מהסכמי אוסלו,וכן מתונים במרכז המפה הפוליטית שעייפו מהבטחות למיגור הטירור, ומוטרדים מהעדר מחנה שמאל אידאולוגי אצל הערבים. גישה זו עשויה /עלולה להוביל לשתי דרכי פעולה: א. פעולה חד צדדית- זאת הגישה הרווחת כיום ומוביל אותה שרון ב. שמירת הסטטוס קוו עד שהמצב יאפשר פעולה. 3. "לא צריך לדבר" הגישה המסורתית של ישראל שעיקרה "לא חשוב מה יגידו הגויים אלא "מה יעשו היהודים". בעבר החזיקו בה בן-גוריון, משה דיין, גולדה מאיר, שמעון פרס יצחק רבין, יצחק שמיר. חלקם כמובן שינו את דעתם. בודדים מחזיקים בגישה זו כיום והבולט בהם הוא עוזי לנדאו. בעידן הגלובליזציה והכלכלה החופשית זאת גישה בעייתית משום שלעמידה האיתנה יש מחיר כלכלי. קובה היא דוגמא טובה. 4. אין על מה לדבר "כי זאת הארץ שלנו", והערבים הם אורחים במקרה המקל, או פולשים במקרה המחמיר. וכאן יש קשת של פתרונות מ"מוות לערבים" בסגנון הכהניסטי ועד הגישה הפרגמטית של ש"ס (נכון זה שלנו אבל עדיף לוותר). להבנתי, הגישה העניינית היחידה היא השלישית משום שהיא מעמידה את העשייה הציונית בראש סדר היום הציבורי. ואם נבחן באוביקטיביות את ההיסטוריה היהודית מסוף המאה ה-19 ועד ימנו, רוב ההישגים של הציונות נבעו ממנה. אלא שהציבור הישראלי עייף ממאבקים ממושכים ומחפש פתרונות בזק. אם לא שלום עכשיו שלפחות יהיה משהוא עכשיו לפי מיטב המסורת המתהווה של "קידוש הרגע" מבית היוצר של ערוץ 2. אחרת קשה להבין את הבהילות לביצוע תוכנית ההתנתקות ללא בחינה מעמיקה של משמעויות חלופות וארגון כ"כ לקוי. שרון ברוב טיפשותו הגאונית ניתב את המדינה למצב של אין מוצא כמו שעשה ביעילות רבה בלבנון לפני 23 שנה. כעת אנחנו נשאבים אל עוד מהלך לא מתוכנן של שרון שיש בו יותר הימור מחושב מתכנון מעמיק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(רק מציין לעצמי שזו הפעם הראשונה שראיתי את נעם שם את עצמו במחנה אחד עם יצחק רבין) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טעות . לא שמתי עצמי במחנה זה. ציינתי שפעם רבין היה ''כמו שמיר'' אבל הוא השתנה. אגב שמעון פרס שיכול לנצח כל אחד בתחרות חתירה, אפילו בתוך חצץ, היה שותף לממשלת גולדה ולבניית התנחלויות רבות. היחידים שהתבטאו בעקביות נגד התנחלויות היו אנשי שלום (עם או בלי מרכאות, כרצונך), כמו אורי אבנרי ואייבי נתן שגם שבת רעב מול הכנסת בשנות השבעים כנגד ההתנחלויות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שכל סעיף 3 הוא חסר שחר: "הגישה המסורתית של ישראל שעיקרה "לא חשוב מה יגידו הגויים אלא "מה יעשו היהודים". בעבר החזיקו בה בן-גוריון, ..." - להגיד את זה על בן גוריון? אתה צריך להשלים הרבה חומר קריאה. ... משה דיין, גולדה מאיר, שמעון פרס יצחק רבין, יצחק שמיר. " - פרס? רבין? שמיר? (על ועידת מדריד שמעת? האם ישנתי בזמן ששמיר נפנף את בוש האב ושגר את חיל האויר להפציץ את האם-אמא של סאדאם?) " ... חלקם כמובן שינו את דעתם. בודדים מחזיקים בגישה זו כיום והבולט בהם הוא עוזי לנדאו..." על החישוקאים לוי-מודעי-שרון שמעת? הנ"ל נראה כעוד ח"כ אפור המנסה לבנות עצמו ע"י יריקה על מכנסיו של רוה"מ. "... בעידן הגלובליזציה והכלכלה החופשית זאת גישה בעייתית משום שלעמידה האיתנה יש מחיר כלכלי. קובה היא דוגמא טובה." - צפון קוריאה היא דוגמה עוד יותר טובה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור שנעם טועה בגדול, אבל לגבי בן גוריון - הרי זה הוא שאמר "אום-שמום", לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. בן גוריון הסכים לוותר על שתי שלישים מארץ ישראל על מנת לקבל את תכנית החלוקה של האו"ם. ב. בן גוריון לא הסכים לצאת למבצע קדש ללא המטריה של בריטניה-צרפת ונסוג בסופו מחצי האי סיני ללא שום הישג בר קימא בגלל לחץ אמריקאי-רוסי. ג. בן גוריון צעק על רבין, לפני מלחמת ששת הימים שהוא עשוי לגרום לחורבן בית השלישי אם יצא למלחמה בנאצר ללא תמיכה של אחת המעצמות? טוב שהוא לא הכניס גם את אבא אבן לרשימה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. כל האנשים שמניתי בסעיף זה העדיפו להשפיע על המציאות ע"י קביעת עובדות בשטח יותר מאשר ע"י הדברותעם הערבים וחיפוש הסכמות. לדוגמא מרבית ההתנחלויות נעשו בתקופת האישים שמניתי, כדי לקבוע עובדות בשטח. 2. על מה ויתר שמיר? הוא אפילו רב עם ארה"ב וויתר על ערבויות בגלל התעקשותו להמשיך בהתנחלויות. הישיבה שלו במדריד אינה סותרת את היותו הדוגמה המובהקת ביותר לדבקות בגישה שתארתי. 3. אין סתירה בין פעולה ע"פ הגישה שתארתי להפעלת שיקול דעת ועשיית דברים בהסכמה או שימוש בסחבת , פגישות עקרות וכו'. 4. פרס, רבין - נכון שקשה להאמין שהשניים התנגדו לשיחות עם אש"פ שלא לדבר על "מדינה פלסטינית" ערב בחירות 1992 אמר רבין שלא תהיה מדינה פלסטינית, שמעון פרס ומפלגת העבודה התנגדו לחוק המפגשים עם אשף שסיעת מרץ העלתה כאשר אייבי נתן הלך לכלא. אני מסכים אתך אכן קשה להאמין. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |