 |
שלה. הכיבוש הוא ע"י זרים כולה שלנו.
זהו גם הסיפור האקזיסטנציאלי של הציונות, מימיה הראשונים.
הבשלתו הגלויה והנוראה של תהליך אוסלו זה של ויתור מרצון על ארץ ישראל הגיע לשיאו במימוש הסכם זה. המפעל הציוני כולו עמד על הבסיס המוצק של 'ארץ ישראל ההיסטורית', בין אם היתה או לא היתה בידינו למעשה. מקור כוחה המוסרי והצלחתה הגשמית של הציונות החילונית היה ברציפות התודעה ההיסטורית של בסיס זה: החל מהכרזתו של שמעון החשמונאי "לא ארץ נוכרייה לקחנו ולא ברכוש נוכרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו אשר בידי אויבינו, בעת מן העתים בלא משפט נכבשה" - ועד להצהרתו של בן-גוריון כי "התנ"ך הוא המנדט שלנו" – הצהרה שאינה מטפיזית-דתית אלא קביעה היסטורית-מוסרית על "זכות העם היהודי בארצו". וכך היא מסקנתה: "אין זה מסמכותו של העם היהודי כולו החי איתנו היום לוותר על איזה חלק שהוא בארץ; זוהי זכות האומה היהודית לדורותיה, זכות שאינה ניתנת להפקעה בשום תנאי. שום ויתור ממין זה אינו מחייב ואינו קושר את העם היהודי". נשיא מדינת ישראל לשעבר, עזר וייצמן, כשהיה מפקד חיל-האוויר, היה מראה לחניכיו ממרומים את יהודה ושומרון ומזהירם שלא ישכחו חבלי מולדת אלה, שעוד יחזרו אלינו. אין המדובר בעמדה פוליטית הניתנת לשינוי, כמו אצל בן-גוריון עצמו, כי אם בהשקפת יסוד של הציונות, שהיא המתחסלת עתה. השבר המהותי אינו בהחלטה מדינית של ממשלה מסוימת, אלא בשינוי התודעה הלאומית שהוביל אליה - התזוזה הנמשכת של מה שהיה בשולי-השוליים האידיאולוגיים - אל מרכז החשיבה; הדה-לגיטימציה של המימד העל-פוליטי של הציונות כנחלת 'פנטיים', 'אויבי השלום', 'מטורפים משיחיים', והפיכת מילים כמו מילות בן-גוריון "זכותנו על הארץ, על הארץ כולה, קיימת ועומדת לעד", למילים גסות.
באוסלו החל הוויתור מרצון על לב-לבה של ארץ ישראל. אם התחלת חיי עם ישראל בארצו בעבר הרחוק היתה ביריחו, הרי סופם אף הוא מתחיל ביריחו. אמר דובר אחר של מצפון תנועת העבודה, י. ח. ברנר בתגובה להצעת איש 'שלום עכשיו' בזמנו, ר' בנימין, לבנות 'היכל שלום' לאחווה יהודית-ערבית: "ביחס אידיאלי כזה אל העולם, בחלומות ילדוּת ויפי-נפש אלו, שאין להם יסוד באינסטינקטים הכי עמוקים של האדם, יש איזו אי-מוסריות, כן! אי-מוסריות. ארורים הרכים והאוהבים".
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש