בתשובה לHadar Aviram, 09/06/05 0:53
 |
|
 |
||
|
||||
 |
You haven't been mugged yet, huh?
|
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
"דמוקרט הוא רפובליקני שטרם אנסו את ביתו"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן אני מכיר וריאציה די קרובה, ואליה כיוונתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
I'm sorry to shatter the stereotypes, but yes, I actually have been a victim of crime. I just make a distinction between my personal experiences and my professional opinion, which is based on sound research and not on my private case. Naturally, when this happens to you personally you are shocked; but policies made based on such personal reactions tend toward the unmeasured and perhaps draconic. When folks launch into policy discussions based on emotional anecdotes, it makes me concerned.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם יש מחקרים שהראו תועלת כלשהי לאורגיית השיקום שתיאר אסף במאמר, או שפשוט לא מצאו נזק ניכר בשיקום? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה לי להשיב, כי אני לא מקבלת כנתון את קיומו של מה שקראת לו "אורגיית שיקום". בניגוד להתרשמותו של אסף, תקציבי מערכות ענישה בכל העולם המערבי הולכים וקטנים, ויש פחות ופחות תכניות שיקומיות. בשנות השבעים פורסם מטא-מחקר של מרטינסון תחת הכותרת "What Works?". המחקר בדק מחקרי הערכה של תכניות שיקום מסוגים שונים בבתי כלא. חרף בעיות מתודולוגיות בעריכתו (ולשם ההגינות, קשה מאוד לבצע מטא-מחקר מושלם מבחינה מתודולוגית) הוא חשף שהתכניות אינן מועילות במידה מובהקת. תוצאות המחקר הביאו את הימין השמרני בארה"ב להעלות על סדר היום אג'נדה של "חוק וסדר" ולהחמיר בענישה תוך קיצוץ בחלופות ענישה ובתכניות שיקום. מאז התפרסמו מטא-מחקרים חדשים בעלי ממצאים אופטימיים יותר לגבי תכניות שיקום. המסקנה: שיקום עובד, בחלק מהמקרים, לגבי חלק מהאנשים. ראיתי מחקרי הערכה חיוביים לתכניות כמו Boot Camps לנוער, ולתכניות טיפול באלימות במשפחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היכן בדיוק מצאת שזו ההתרשמות שלי? אם אכן קראת את המאמר היטב כפי שטענת היית מוצאת אזכור שסכום של 300,000 ש"ח, אשר המדינה לא מוכנה לשחרר, מונע אפשרות שיקום חלקי לעברייני מין. גם לדעתי יש פחות ופחות שיקום ויותר אילתורים ומחדלים של המדינה אשר נושאים את התואר 'תכניות שיקום' רק על מנת לשחרר את הלחץ בבתי הסוהר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראיתי גם מחקרים אופטימיים במיוחד לגבי מודלים של הפגשת נאשמים עם קורבנות, בקשת מחילה, החלטות משותפות על פיצוי וכפרה: למודלים האלה קוראים בספרות המקצועית reintegrative shaming או restorative justice. המודלים האלה מצליחים במיוחד במקומות שיש בהם מסגרת קהילתית חזקה, ולו יושמו בישראל, הם קרוב לוודאי לא היו מצליחים באותה מידה בכל מקום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשמחה. המודלים האלה מבוססים במידה מסויימת על עבודה של קרימינולוג אוסטרלי, John Braithwaite, שמבקר את השימוש של מערכת הענישה הפורמלית ב"ביוש" - הצמדת סטיגמה לעבריינים והכנסתם למסגרת המכוסה על ידי הרשת המדינית - בלא שנלווית לכך משמעות קהילתית. הרעיון הוא לבייש, אבל אז לבצע הליכים שיובילו לראינטגרציה ולתחושת מחוייבות של העבריין. מאז שהרעיון נהגה, נעשו מספר נסיונות ב"צדק מאחה" - שבינתיים גם התקרבו, מבחינת טכניקה, לגישור בהליכים אזרחיים. בפעם האחרונה שטיפלתי בתיק פלילי בישראל, זכור לי שהתחילו לדבר על האפשרות להפגיש קורבנות עם עבריינים - הלקוח שלי ואני בדקנו את האפשרות הזו ברצינות באותה עת, אבל בסופו של דבר החלטנו לחכות עם זה. ישנם מקומות בעולם שבהם השיטה הזו מתנהלת בנוסף לשיטה הפלילית הרגילה, ולפעמים היא ממירה חלקים מהשיטה הרגילה. למשל, בניו זילנד, כל מערכת בתי המשפט לנוער לא נכנסת לפעולה למעט אם הצדדים מסרבים לפתרון ברוח "צדק מאחה". איך זה עובד? הרעיון הוא לבטל את המבנה המכאני והאדברסרי של השיטה המשפטית וליצור מצב שבו הדיון בעבירה הוא דיון בין הצדדים שהושפעו ממנה, לאו דווקא הצדדים הפורמליים להליך (התביעה והנאשם). בהליך כזה יהיו, כמובן, נציגי משטרה ותביעה, אבל גם הקורבנות ומשפחותיהם, הנאשמים ומשפחותיהם, נציגי קהילה שונים שהושפעו מהעניין ויש להם מה להגיד, וכדומה. בניו זילנד, שהיא בחלקה חברה מאורית מסורתית, התהליך גם מנוהל כך שהוא נפתח ומסתיים בטקס קהילתי כזה או אחר. אחרי הפתיחה, נציגי החוק מסבירים מה קרה: תנאי להשתתפות בעניין הוא שהעבריין "לוקח אחריות" על מעשיו (= מודה באשמה: ועל זה ארחיב עוד מעט) כך שאין ויכוח על העובדות, או לפחות לא ויכוח משמעותי. בהמשך, הקורבן ומשפחתו/ה מסבירים את ההשפעה שהיתה לעבירה עליהם, ונציגי קהילה שונים מציעים להם, ולמשפחת העבריין, את תמיכתם. בהמשך, המגשר/ת משוחח/ת עם הצדדים לחוד, ואז כולם נפגשים ומסכימים על התנצלות ומעשי כפרה שהנאשם יבצע - התנדבות במוסדות שונים, טיפול וכדומה. במחקרים שבוצעו במקומות שמיישמים את השיטה הזו, כל הצדדים הביעו שביעות רצון מכך שניתן להם להישמע בהליך, ומהתוצאה, שלפיה העבריין חוזר להיות חבר מלא בקהילה לאחר שהוא מכפר כפרה מלאה על מעשיו. יש כאן, כמובן, שתי אבני נגף רציניות שעלולות לשלול את האפקטיביות של המודל הזה בחברה ישראלית עירונית. קודם כל, עניין ההודאה באשמה. העסק הזה לא עובד אלא אם כן העבריין לוקח אחריות על המעשה. במשפטים "כבדים", מערכת עסקאות הטיעון בהליך הפלילי הפורמלי כמובן מאפשרת לקבל הקלה בעונש אם אדם מודה, כך שיש "תמריץ" להודאה. החמשבה על הודאה באשמה כ"קבלת אחריות" וכפתיחה להליך מאחה במקום כחולשה היא משהו שיצטרך להשתנות. אבן הנגף השנייה היא העובדה שהעסק הזה עובד יותר טוב בקהילות מגובשות ומסורתיות, שבהן לנציגי הקהילה יש סמכות לנהל דבר כזה וליצור אווירה של מחוייבות הדדית (כמו "סולחות" בין חמולות, שלעתים נתמכות על ידי מערכת המשפט הישראלית ונלקחות בחשבון כחלק מתהליך סיום התיק/ים). קשה לי קצת לראות דבר כזה עובד בחברות רב-תרבותיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי אצל חרדים (למרות שנראה שהם מסתדרים לבד מהבחינה הזו). אולי בישובים קטנים או שכונות מגובשות? אם תהיה עבירת רכוש או אלימות בקרית-גת, לדוגמה, התהליך הזה יכול להיות רלבנטי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו אבחנה מעניינת - בין הודאה באשמה לבין קבלת אחריות. אני זוכרת ראיון עם נהג ישראלי שהואשם בביצוע תאונת פגע וברח, ובטשטוש מסיבי של הראיות (כולל סחיבת הגופה באמצע הלילה). רוב הראיון הוא יילל על הצער והכאב שהוא חש, על חייו שנהרסו ועוד ועוד. לא היה שם שמץ של קבלת אחריות על המעשה, של הבנה שהוא לא המסכן בסיפור הזה, אלא ההרוג ומשפחתו. באותו אופן, נדמה לי (וזה אנקדוטלי, על סמך סיפורים שהגיעו לתקשורת) שאסירים מורשעים רבים תופסים את הפשע שלהם כמעידה, כבעיה טרגית שנקלעו אליה, כחלק מתלאות הגורל שפקד אותם - ככל דבר, חוץ מאשר כמעשה שהם גרמו לו במודע ובצורה אקטיבית. התפיסה הרומנטית הזו של הפשע מתקשרת בעיני לחוסר אמפתיה קיצוני לזולת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק עכשיו שמעתי ב"יומן" ראיון עם דוד אטיאס, הרוצח השכיר שהפליל את האחים קקון (ולא הצליח להפליל את רוזנשטיין). הוא הודה באשמה בפה מלא, אבל הכחיש כל אחריות. אני חייבת לציין שהרעיון היה מדהים: בן אדם מספר בנינוחות ואף בסיפוק מסוים על הרציחות שביצע, מסביר שהרוויח עליהן יפה והיה זקוק לרווחים האלה כתשלום לנערות הליווי שהזמין בחופשותיו מהכלא (אותן חופשות שבהן גם המשיך לרצוח), ומגיע לטונים עצבניים יותר רק כשהוא מדבר על העוול שגרם לו בית המשפט - משום שדווקא עם האחים קקון, ששלחו אותו לרצוח, הגיעו לעסקת טיעון (מבישה באמת - 16 שנות מאסר), בעוד הוא עצמו מרצה מאסר עולם. לא ייאמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה גם קשור אולי לעידן חוסר האחריות האישית בו אנו חיים, בו אדם נחשב כתוצר הסביבה וקורבן הנסיבות - כפי שאומרים בחו''ל על מעשי טבח הערביים ''מעניין מה גרם לשנאה כזו''... וגם כמו שמכרה ציטטה לי פעם את בנה (המופרע) שצרח עליה באופן מידי לאחר שנתפס בקלקלתו ''תראי מה גרמת לי לעשות''. כמובן, ככל שמצבו של אדם רע יותר או שמעשיו נוראים יותר, יש לו יותר סיכוי להיחשב כקורבן האמיתי בעיני חוגים רחבים - ולהפנים זאת לבסוף (או מלכתחילה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי אומר שבדיוק להפך: אמפתיה לסבל האחר היא מותרות שלעולם אינן מצויות בידו של מי שחש מאוים. ואין קשר למציאות הפיסית. כתבתי "חש מאוים" ולכך התכוונתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכימה איתך. מה ש"מצחיק" הוא שאמפתיה לסבל האחר מקלה גם על תחושת הפחד\שנאה כלפיו. כי מה יותר מפחיד ממה שלא מבינים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון... אבל רק מרגע שכבר יש אמפתיה. דרושה נכונות התחלתית, לפחות. לוותר על ההתגוננות. זה כבר יותר ממה שאני מוכן לדרוש ממי שאיום כלא ממשי תלוי מעל ראשו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל יכולה להיות קשת רגשות אחרת ולא זו חסרת האמפתיה והנרקיסיסטית. למשל, נקמה - הרוצח 1 היה יכול לטעון "אני שמח שהרגתי את X, הגיע לו, ואין לי בעיה לשבת בכלא על זה כי עשיתי את הדבר הנכון". או כעס ושנאה - "X היה מנוול של ממש, ועד עכשיו הוא הורס לי את החיים, כי בגללו אני יושב בכלא". במקום זאת, הוא מסכים של-X לא הגיע כלל וכלל להירצח, אבל ממקד את הסבל במקום הלא נכון - אצלו ולא אצל הקורבן. 1 וכאן אנחנו לא מדברים על מקרי כרמלה בוחבוט/שוקי בסו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא מה שמבינים עלול להיות הרבה, הרבה יותר מפחיד. אם מישהו רודף אחרייך ומנסה לרצוח אותך, אולי עדיף לא לדעת למה זה ולקוות שהוא יפסיק לרדוף אחרייך אחרי זמן כלשהו או אם תברח רחוק מספיק, מאשר לדעת שזה מישהו שיש לו משהו אישי נגדך וירדוף אחרייך עד לקצוות תבל (ושאין לך סיכוי לעצור אותו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זה אומר? קרבן האונס צריכה לשבת עם האנס ולהחליט ביחד על פיצוי, כפרה וסליחה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
I stand corrected. Please receive my apology.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משעשע, לפני כמה ימים ראיתי הערה על דיון טלוויזיוני שהיה בארה''ב בין שני פוליטיקאים בסוגיית המחקר על תאי גזע. הדיון היה בין רפובליקני קיצוני שהתנגד למחקר, ורפובליקני מתון, שתומך בהם. המתון, כצפוי, הוא בעצמו חולה סרטן. ההערה הייתה ש''רפובליקני מתון הוא רפובליקני קיצוני שהוא או אחד מבני משפחתו חלה במשהו''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שננסי רייגן התבטאה בנושא. משהו שקשור לאלצהיימר של רונלד רייגן המנוח. או שאולי אני מבלבל עם מישהו אחר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מבלבל: |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |