בתשובה לגילית, 01/08/01 12:22
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בואי נבחן שניה את הלימודים באוניברסיטה: כשאני כותב עבודה, אני לא יכול להגיד פיפס בלי לספק מראה מקום. מדוע באוניברסיטה אין מצפים ממני לצטט מהראש? אני אישית מוצא שבמבחנים עם חומר פתוח, אני מצליח הרבה יותר. אין לי זכרון טוב. יותר נכון - יש לי זכרון דרעק. למה לעזאזל שאני אזכור דברים בעל-פה? מה זה מוכיח? למי זה עוזר? רמת הדיון עולה כשמבינים את החומר. רמת המבחנים עולה כשזוכרים אותו בעל-פה. תלוי מה המבחן, כמובן. לצרכי השוואה: בתיכון למדתי מדעי המדינה. בתיכון נכשלתי במדעי המדינה, כי, מה לעשות, אני לא זוכר חומר בע"פ, והבנה כללית שלו לא עוזרת. באוניברסיטה אני גם לומד מדעי המדינה. באוניברסיטה אני עומד על ממוצע של 90 במדעי המדינה (טפו טפו טפו), כי אף אחד לא מצפה ממני לזכור דברים בעל-פה, אלא להבין גישות ורעיונות באופן כללי. לכן - ירידת התכנים היא דווקא בכך שכיום צריך יותר מתמיד רק לזכור חומר בעל-פה (גם אם פחות חומר...), במקום להוריד את כמות הזכירה-בעל-פה, ולהעלות את כמות ההבנה של החומר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
האמנם בית הספר מלמד לזכור ולשנן ולא להבין? יכול להיות דבר מוזר כזה?! אהה... כן. תשאל כל תלמיד תיכון ממוצע שלומד למבחנים בתנ"ך איך הוא עושה את זה. התשובה היא פשוטה מאד- אין צורך לשבת בכיתה ולסכם, אין צורך אפילו לצלם את המחברת של החרשן התורן שכן טרח לשבת בכיתה ולסכם. שלושה ימים לפני המבחן פותחים את אחת מהחוברות המופלאות של ישראל חגי (וכל מי שלא יודע מי זה , פשוט שיפנה לתיכוניסט הקרוב לאזור מגוריו) משננים אותה ושוכחים אותה למחרת המבחן. כשכל המורים מלמדים מאותם מקורות, לרוב מקור אחד ויחיד, אין שום ערך ללמידה ולהבנה. אני מניחה שאני זכיתי, ובטעות למדתי אצל מורה שאהבתה והבנתה את הנושא היתה רבה. אי לכך ובהתאם לזאת, בשיעורים שמענו ניתוחים ממקורות ברמה קצת יותר גבוהה, ובהתאם- מי שהקשיב לה אפילו נהנה. (או שזאת רק אני?) אבל מה, במבחנים עצמם לא היה שום קשר בין זה לבין החומר הנשאל. מסקנה? לימודים זה קקה. בשיעורים עדיף להשלים שעות שינה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה בשיעורי הלימוד כיום היא שהתלמיד היחיד לו הם נותנים ערך מוסף הוא התלמיד החלש. רק תלמיד מתקשה במיוחד זקוק להסבריה של המורה לתנ''ך, ספרות או הסטוריה על מנת ''לדעת'' את החומר. ''לדעת'' משמעו לזכור בע''פ, לא ''להבין''. דוגמא מצויינת סיפקה העלמה עפרונית באשר לשיעורי התנ''ך, בהם גם אני למדתי מחוברותיו של ישראל חגי ישתבח שמו, מבלי להזדקק לשירותיה של המורה כלל וכלל (לא נהגתי להגיע לשיעורים, ובאלו שכן הופעתי לא הרביתי להקשיב. רוב הכיתה, ד''א, נהגה כמותי). רבותי, לבחינת המגן (מתכונת) בתנ''ך למדתי בדיוק שלושה ימים, שזה יום אחד יותר ממה שלמדתי לבגרות עצמה. אני מניח שבעלי זיכרון חלש או כאלו שהולכים ''על בטוח'' יזדקקו לעוד מס' ימים, אבל העקרון ברור - על מנת לעבור את בחינות הבגרות במקצועות העיוניים כיום אין צורך בזמן הארוך שמקדיש להם משרד החינוך. דרך אגב - כפי שאמרתי, דברי נכונים לכל המקצועות העיוניים, אך ישנם מקרים בהם המורה משכילה להפוך את המקצוע עצמו למעניין יותר מסתם חומר ''יבש'', כמו מורתי לשעבר להסטוריה. מובן שיכולתי לקרוא את החומר לבגרות מספרים בביתי (מה שבכל מקרה עשיתי), אבל לא הייתה חוויה דומה לישיבה בכיתת ההסטוריה ולהקשיב לסיפוריה הפיקנטיים של המורה שנדמה כאילו ממש הייתה שם, אז כשההסטוריה נוצרה לה. וזו מורה טובה, בסופו של דבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה הנוצרת היא, כפי שכבר ציינתי, ואתה הוספת, שגם כשהמורה מוסיפה פרטים מעניינים וחשובים, או סתם ראייה ביקורתית על אי אילו אירועים, בסופו של דבר אין בכך ולא כלום. כלומר, פרט לעניין שיש או אין לך כתלמיד. ומהיכרות מעמיקה עם תלמידים (בעוונותי, עד לא מזמן הייתי כזו) אני חושבת שזאת לא תהיה הגזמה לומר שמרבית התלמידים _לא_ מתעניינים. העובדה שרוב בתי הספר נמצאים במירוץ אחר מספר הזכאים הגבוה ביותר האפשרי, גורמת לכך שבסופו של דבר לא יהיה הבדל בין תלמיד שהבין, לבין תלמיד שזכר. כנ"ל לגבי מורים. אחד הדברים העצובים ביותר כיום לדעתי, בכל מה שקשור לבתי ספר, זאת העובדה שביה"ס פשוט מנטרל לחלוטין כל מימד של סקרנות, רצון לחקור ואהבת הידע באשר הוא. הכל נכנס לתוך שבלונות קטנות ומרגיזות שיש להתאים אליהם, אחרת... וכהמצב הוא כזה, אין מה להתפלא על הבורות והשטחיות הנפוצות כל כך אצלנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוגמא טובה לכך שבתי הספר כיום הם לא יותר מ"בית חרושת לציונים" היא לימודי הפיסיקה שלי בתיכון. למורתי לפיסיקה הייתה מטרה אחת - להעביר אותנו את הבגרות בציון טוב. על מנת להגיע למטרה הזו, היא הרשתה לעצמה ללמד אותנו הרבה יותר טכניקה מאשר תיאוריה. התוצאה: כולנו ידענו את החומר על מנת לעבור את הבגרות. כולנו הוצאנו ציונים טובים מאוד. כולנו לא ידענו תיאוריה פיסיקלית. מזלי שלמדתי בכיתה כל כך אינטיליגנטית, שהיינו יושבים ומבינים את התיאוריה מאחורי הנוסחה בעצמנו. ולא שיש לי טענות למורה - המורה את התיאוריה יודעת טוב מאוד, ואין לה בעיה להעביר אותה - היא פשוט לא צריכה לעשות זאת. היא צריכה להעביר אותנו את הבגרות. רק מאוחר יותר, כשגיליתי את הפיסיקה ברמה האוניברסיטאית, למדתי שפיסיקה זה יותר מ"להציב בנוסחה ולראות מה קורה". רק מאוחר יותר, גיליתי שכל הפרקים שהיינו מדלגים עליהם בספר הלימוד היו פרקי התיאוריה שעסקו בהוכחה דיפרנציאלית ואינטגרלית של החומר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, נו? מה את רוצה ממני? למה את מדברת כאילו מה שאמרתי מנוגד כהוא זה למה שאת כותבת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מ ה ? ? ? בדיוק להפך. אולי זה בגלל שציניות לא עוברת מסך טוב,אבל... התכוונתי שאני מסכימה עם כל מילה שכתבת, ורציתי לחזק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוזר. גם אני סטודנטית למדעי המדינה. אני מוצאת את זה נוח שכשאומרים לי ''אבל התיאוריה של מרקס וגו''' למשל, אני לא צריכה לצאת לפרסומות וללכת לבדוק מה הוא בעצם אמר- שיננתי את זה, אני זוכרת. כשאני עומדת מול מישהו ודנה איתו אם,נניח, תורת ישראל היא מוסרית (סתם דוגמה) אני מצפה שהוא יסביר לי איפה כתוב שכן,לדעתו, איפה לא. אם הוא שינן טוב בתיכון יש על מה לדון וזה מעניין ומפרה, אם הוא צריך ללכת לקרוא (הוא יודע, רק לא זוכר) אז תודה ושלום, זה כבר לא מעניין. אדם משכיל הוא אדם שזוכר דברים בבסיסם ויודע, זה נכון, לפתח אותם במקום לפי צורך השעה. עם זאת, ללמד כבר בתיכון שאין צורך לזכור מה כתוב במגילת העצמאות, למשל (אין הדבר דומה לביבליוגרפיה אקדמית בתוך עבודה, זו היתממות) זה בערך להציב יסודות פל-קל להמשך לימוד מעמיק. לאנשים חכמים ומשכילים אמור להיות מאגר מידע בזיכרון, יכולת היישום היא רק אבן אחת (ולא הראשונה) בדרך להצלחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש משהו בדברייך. מתמטיקאי שניגש לפתור בעיה כלשהי, בין אם היא בטופולוגיה, משוואות דיפרנציאליות, או סתם חדו"א, צריך לדעת בעל-פה כמה דברים בסיסיים. אם איננו זוכר בעל-פה מהי ההגדרה של מטריקה, כמה משפחות טובות של משוואות דיפרנציאליות, או את משפטי ערך הביניים לפונקציות במשתנה אחד, הרי הוא בצרה. וכך בכל תחום. לפני שהוספת לאוסף הפרימיטיבים שלך את יסודות המקצוע, כיצד תוכל להמשיך הלאה? במתמטיקה במיוחד, אתה עלול למצוא את עצמך מבזבז כמה ימים על בעיה, שחלקים ממנה כבר נפתרו כמשפטים שונים. מצד שני, אני מצאתי ששינון לא ממש עוזר לי. אם אשוב להשתמש בדוגמה של המתמטיקה, הדרך בה אני זוכר משפטים היא קריאה של ההוכחות שלהם - ברגע שהבנתי, ברמה כלשהי, למה המשפט נכון, אינני שוכח אותו. (מן הסתם, אם לא אשתמש במשפט זמן רב, לבסוף אשכח אותו.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, לאנשים רבים, הדרך לזכור משפט היא להשתמש בו, כאשר הם משתמשים בו לפתרון בעיות שונות, מבינים למה הוא טוב ומתי ניתן להעזר בו, הם יזכרו בו כאשר הם ייתקלו בבעיה דומה. מסיבה זו התירגולים האינסופיים יעילים עבור חלק מהסטודנטים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לרגע לא אמרתי שהשינון צריך לבוא על חשבון או במקום הבנת הרציונל. למידה נכונה= הבהרה, הבנה, שינון, זכרון,שימוש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוב - אני סנילי. לגמרי. לא זוכר כלום. הסיבה שכל-כך נוח לי לדון בנושאים שונים פה באייל ולא בעל-פה, היא בדיוק זה שאני יכול להניח רגע את הלפטופ, לגשת למדף, ולבדוק מה בדיוק אמר הוגה זה וזה על נושא זה וזה, ואז לחזור ולכתוב תשובה. אין לי ספק שאם הייתי זוכר הכל, זה היה הרבה יותר נוח. מה לעשות - יש לי את המוגבלות הזאת. האם מגיע לי עונש על זה? אני יודע דברים כלליים. אני מבין, בכלליות, את התורה של מרקס (משהו עם פרולטריון, נכון?) - אני לא זוכר פרטים. ואני בטח לא מסוגל לדבר באופן נרחב, כפי שנדרש בבחינות באוניברסיטה, בלי להסתכל קצת בחומר הנלמד. אין לך מושג כמה פעמים הורידו לי נקודות במבחנים בגלל שלא זכרתי את המונח הספציפי בו השתמש ההוגה (בעיקר בתקשורת, פחות במדעי המדינה) - והשתמשתי בתחליף פרי מוחי. לי לא ברור למה. מה יוצא מזה? לפי הגדרתך אני אדם טיפש (ולאסף עמית: "אני אדם לא חכם" :) . לדעתי האישית, אני לא *כזה* טיפש, אפילו שאני לא זוכר דברים. יכולת היישום, והבנה כללית, הם בהחלט מספיקים, גם אם לא זוכרים דברים בעל-פה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לא זוכר דברים בעל פה - מגיע לך להענש על זה? בוא נשאיר את זה פתוח בינתיים ונבחן מקרים דומים. --- לחבר שלי יש כתב יד גרוע - מגיע לו להיענש על זה? מגיע לו - כן. להיענש - לא. אם הבחור ילך להיות סופר סת"ם, מן הסתם לא יצליח בכך במיוחד. וכנראה בצדק. אך זה אינו עונש. --- --- לחבר אחר שלי יש כושר גופני על הקאנטים - מגיע לו להיענש על זה? שתי מילים: בוחן בראור. --- בחזרה לשאלתך: ה"עונש" שאתה מדבר עליו אינו "ענישה" במובן המקובל. עקב חוסר היכולת המסוים שיש לך לטענתך, יהיו תחומים בהם תוכל להצליח פחות מאחרים. עם זאת, אין בכך משום עונש. כפי שציינת בעצמך, במקצוע "מדע המדינה" בתיכון לא הצלחת כיוון שדרישותיו היו מעבר ליכולתך בעוד עם המקצוע "מדע המדינה" באוניברסיטה, היו לך הכלים להתמודד. השאלה היא האם יכולת לאחסון ואחזור של חומר היא בעלת משמעות או "חשובה" בהקשר של מבחני הבגרות. אני סבור שכן. אין בכך משום "ענישה" אלא התאמה של המדד (היינו ציון הבגרות) לגודל אותו הוא מודד (כלומר ידיעת החומר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז השאלה היא מה מטרת הבגרויות. אני, לתומי, חשבתי ש(חלק מ)מטרתן היא לקבוע אם אני מתאים ללימודים באוניברסיטה. מסתבר שטעיתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבוגר מגמת טכנולוגיות מידע (15 יחידות מחשבים) אני בהחלט יכול להבין את הגישה לפיה אין צורך לזכור בעל-פה כמויות עצומות של חומר. הדבר בולט מאוד במבחנים אשר עברתי בתיכון. היה לנו חומר פתוח וכל חומר עזר אפשרי שיכלנו להשיג פרט לפתרון המבחן. הדבר תרם לדבר אחד - אנשים ניסו להבין את מה שנאר בכיתה או להשלים זאת אחר-כך. האנשים הבינו את החומר ולא זכרו אותו בעל-פה. היום כשנתיים לאחר סיום התיכון איני זוכר את רוב הדברים אך במקרה מישהו הזכיר את אחד מהנושאים שלמדנו (ניתוח ועיצוב מערכות מידע) וכל החומר שלמדתי פשוט חזר. הדבר קרה גם לרבים אחרים שלמדו איתי במגמה. דבר המוכיח אחד משני דברים: 1. כל מי שמלומד מגמה זו הוא אדם מבריק בעל זיכרון מדהים. 2. אדם שמבין את חומר הלימוד יזכור אותו בהקשר המתאים. איני מחשיב את עצמי לאדם מבריק במיוחד ואני מאמין שרוב חברי למגמה יסכימו שאף אחד מאיתנו לא ניחן בזיכרון על (בהתחשב בעובדה שכדי להעביר מחברת אחד לשני היה צורך בתיאום של חצי-שעה לפני שהעברנו אותה אחרת שני הצדדים היו שוכחים מזה). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |