בתשובה לדובי קננגיסר, 27/07/01 10:47
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אם הייתי פירסומאי הייתי יודע לספר לך יותר, אבל תחשוב על זה שהתחום הזה מגלגל כל כך הרבה כסף, והחברות המפרסמות הן חברות פרטיות בעולם קפיטליסטי שמעוניינות להרוויח מכל דולר שהן משקיעות. אני נוטה להאמין שהושקעו משאבים רבים במחקר. למשל, לפני זמן מה עניתי לסקר טלפוני ששאל שאלות על פרסומות בטלויזיה, מה אני זוכר, וכדומה, אני חושב שהסקר הזה היה חלק ממחקר בפרסום, לפי מה ששאלתי והצלחתי להוציא מהמתשאל. שום דבר אינו מקרי בקליפ פרסומות, הצבעים, הקול של הקריין, המוזיקה. הכל משפיע עליך באופן מודע, ובאופן בלתי מודע(לכן אין טעם בשאלה מה אני קניתי כתוצאה מצפייה בפרסומת). מוזיקה מזרחית למשל, נועדה לשדר עממיות, קרי מחיר שווה לכל נפש. כשמראים בפרסומת לקפה, אנשים צעירים לבושים על פי צו האופנה, זה בא לשדר הצלחה וכדומה. כשאתה שומע בפרסומת את קולו של אדם מוכר, שאתה מעריך את דעתו (יעל דן או ירון לונדון למשל), את משתכנע ביתר קלות מהפרסומת, אפילו אם אתה לא מודע לכך. תהיה בטוח שנערך סקר שקבע שדווקא הקריין הזה ולא אחר הוא הפופולרי ביותר בקהל היעד של הפרסומת. בקורס סוציולוגיה חברתית שלמדתי, נאמר שאדם הנמצא במצב מאושר או מבודח, ניתן לשכנוע ביתר קלות. אין דבר ש"מרכך" אותך מהר יותר מסקס, ואין דבר שמרכך ליבן של נשים מהר יותר מתינוק תחול עיניים מחייך, ולכן מכניסים אותם לפרסומת של מרכך כביסה. תהיה בטוח שנערך מחקר שהעלה שרוב האנשים שקונים אבקות כביסה הם נשים, או שהן רושמות לך את זה בפתק לסופר-מרקט ומדגישות את המותג הנדרש(דוגמא מהחיים). כמעט את כל הפרסומות אפשר לסוות תחת אחת הקטגוריות: סקס,הומור,שמלץ(עם ילדים בדר"כ). לסיכום, אני לא יודע מה הרציונל, אני מאמין שזה נבדק. ולגבי התועלת שבפרסום, כמעט כל המותגים הנמכרים בסופר-מרקטים למניהם, מפוררסמים בטלויזיה. ייתכן שאם הם לא היו מתפרסמים הם לא היו שם. דוגמא ספציפית: הגבינות החדשות יחסית בקופסאות הסגולות של "מחלבון דן", הן בעצם כלל לא חדשות, הן עברו בחודשים האחרונים קמפיין פירסום וכך הגיעו למדפים. אגב, אני לא באמת יודע אבל לא יפתיע אותי אם הם ניקנו על ידי תנובה או משהו כזה, כמו שקרה ל"טרה". אני גולש פה לנושא חדש: האם מדע הפרסום מוריד את המוטיבציה של היצרנים להתחרות על איכות ומחיר המוצר? האם זה מונופול של מי שיש לו כסף לפרסם, ולכן מרשה לעצמו כמויות גדולות של סיליקון בחלב עמיד? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
היות שהמדיה נותנת למפרסמים אשליה שתמורת כספם היא משכירה להם חלקים במוחותיהם של הקוראים/מאזינים/צופים, מקובל לערוך סקרי "זכירה" הבודקים את ה""אפקטיביות"" של הפרסום. סקרים גם בודקים "עמדות" ביחס למותגים ולמוצרים (ממצא אופייני: "סלקום" נתפסת כזולה, "אורנג"' נתפסת כחדשנית, היאח הידד!). מה שקשה - קשה מאד - להראות או אפילו לבדוק הוא את ההשפעה של פרסום על התנהגותם של צרכנים, ובסופו של דבר על מכירות. פרסום הוא רק אחד המרכיבים בשיווק. מהלך כמו צביעה-מחדש של הקופסאות הוא מהלך שיווקי, שבהחלט מתקבל על דעתי שהוא תורם תרומה משמעותית למכירות (רמז: הוא מתרחש בנקודת-המכירה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם תחום האינטרנט גלגל הרבה מאוד כסף, והיה מדובר בחברות פרטיות בעולם קפיטליסטי. רק שבפרסום הרבה יותר קשה לחשוף את הבלוף, משום שתמיד קיימת הסכנה שאם תפסיק לפרסם, תהיה בעמדת נחיתות לכל שאר היצרנים, ותפסיד לקוחות. למעשה, הרעיון שפרסום אינו משפיע ישירות על המכירות (של מוצרים קיימים, להבדיל ממוצרים חדשים) הוא כל-כך נפוץ, עד כי תאוריות ביקורתיות רבות עושות שמיניות באוויר כדי להסביר איך הפרסום פוגע בנו - לא בכך שהוא גורם לנו לקנות את המוצר הספציפי, אלא בכך שהוא הופך אותנו לחברה צרכנית באופן כללי. המוח הביולוגיסטי שלי, כמובן, העלה מייד את השאלה כיצד קרה שלא התפתחו מיני מותגים-טפילים, שאינם מפרסמים, ומסתכמים על החברה הצרכנית שיוצרים אחרים, כדי להרוויח יותר. האמת היא, שהם קיימים, אז אולי יש בזה משהו... זה ששום דבר אינו מקרי בפרסומת זה אולי נכון, אבל זה נכון גם לגבי קליפ בMTV, וזה נכון גם לגבי הרבה סרטים - זה לא מוכיח שאתה תלך לקנות את מה שמפורסם שם. על השפעות תת-מודעות אני בכלל לא סומך. אני יכול לקבל את זה שבמוצרים קטנים - יהיה לזה השפעה. אם אני מחפש איזה משהו מתוק להחזיק במקרר, ואני זוכר את הפרסומת של מילקי, יתכן ואעדיף לקחת מילקי על פני מותג אחר כלשהו. אבל קח לדוגמא פרסומת למזגן - אפילו אם הייתי זוכר את השם של המזגן מהפרסומת עם אלי ומריאנו, האם זה היה משפיע עלי? האם הייתי קונה מזגן (הוצאה כלכלית מכובדה) בלי לבדוק אותו בעצמי, בלי להשוות בעצמי למזגנים אחרים? בלי להתייעץ בחברים ובאנשים שאני סומך עליהם? קשה לי להאמין שאנשים יקנו מזגן רק כי הם חשבו שהפרסומת מצחיקה. קשה לי להאמין שאנשים יקנו מיטה בגלל שהם מאמינים שבאה איתה בילט-אין כוסית בלונדינית. קשה לי להאמין שאנשים שותים קולה בגלל שהם מאמינים שבזכות זה הם יתחילו להיות קלאברים מאגניבים, וקשה לי להאמין שבחורות קונות טמפון מסוג מסויים כי הן באמת מאמינות שאיתו הן יתחילו לרכב על סוסים בזמן המחזור במקום למרר לחבריהן את החיים. אצלך זה אחרת? אני יודע מה הקודים שמשמשים את המפרסמים. כולם יודעים. יש פה מרוץ חימוש - ולמפרסמים די נגמרו כלי הנשק. הציבור נעשה מאוד ציני. זה כמו שנות ה-50 שאנשים ראו בטלוויזיה ורצו לקנות כי זה מה-זה מדהים. ואם נתעלם לרגע מהאחוז המסויים שקונה בערוץ הקניות (נושא למחקר בפני עצמו, כמובן), אזי אנשים נורמלים לא ממש מושפעים מפרסומות למוצרים מוכרים. במקרה של מוצרים חדשים, אז יש לפרסומת מקום - היא נועדה לחשוף את הצרכן הפוטנציאלי למוצר חדש שעשוי לעניין אותו, אבל גם כאן העסק נהיה די פאתטי כשכל יומיים יוצאת אבקת כביסה חדשה (עם הנוסחא שנבדקה מדעית!) ומבטיחה לעשות את כל הדברים שכל אבקות הכביסה האחרות (ברנד X, שגם הן הבטיחו בדיוק אותו דבר) לא עושות. אז גם לזה לא מי יודע מה מתייחסים. ובכל מקרה - במקרה יש רכישה רב-פעמים מתמשכת, הרי אין לצרכן בעיה לגלות בעצמו שהמוצר לא מקיים מה שהפרסומת מבטיחה, ולהחליף מותג בפעם הבאה. עם כל הכבוד לכוחו של ילדון תכול עיניים לרכך את ליבה של אישה, אני נוטה להאמין שאפילו(!) נשים אינן מטומטמות גמורות, והן יכולות להבין בעצמן איזה טריקים מנסים להפעיל עליהן. לסיכום, אני ממליץ לך לא להפעיל את השיטה של בילינסקי גם על מפרסמים (אם זה לא היה פועל לא היו עושים את זה). זה לא תמיד תופס. מדע הפרסום לא מוריד שום מוטיביציה. זאת, כמובן, להבדיל ממדע השיווק, שביל גייטס כבר הראה לנו מה הוא יכול לעשות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רק שאתה לא זוכר את השם של המזגן, אתה גם לא זוכר את שמות כוכבי הפרסומת - לא אלי ומריאנו, אלא אסי וגורי (והיית מקבל נקודות גם על ''דוד ותקווה''). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוד ותקווה דווקא זכרתי. מה ההבדל בין כל צמדי הקומיקאים האלה, בכל מקרה? ממשה עד משה לא היה כעלילות משה בעיר הגדולה. טוב, אולי ילדים סורגים לאלוהים, אבל זהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם נתמקד לרגע בפרסומות בטלוויזיה, אני מרגיש בתחילתו של טרנד מאד מדאיג בתחום הזה. הפרסום בטלוויזיה התבצע בחלונות זמן מוגדרים מראש ("הפסקת פרסומות") כבר כמה עשרות שנים, אך המצאות טכנולוגיות מסוימות (בהתחלה השלט רחוק, ולפני כשלוש שנים גם הטלוויזיות עם ההארד-דיסק הצמוד של Tivo ו-ReplayTV) גורמות בהדרגה לירידת האפקטיביות של הפרסום במתכונת הזאת. אולי אני לא מייצג ציבור גדול, אבל למרות שאני צופה בערוץ 2 אין ביכולתי להביא דוגמא אפילו לפרסומת אחת שרצה שם בימים אלה. השתקת הטלוויזיה ו/או זפזופ לערוץ אחר מתבצעים אצלי כבר כמעט באופן בלתי מודע בשניה הראשונה של הפסקת הפרסומות, ולמעשה במקרה שלי כל הכסף של המפרסמים הולך לטמיון. הפתרון - החלקי בינתיים - שהמפרסמים מצאו לבעיה הזאת הוא מעין קאמבק ל"שקופיות החסות" של פעם, שאמנם אין בהן יכולת לפרסם עם דוגמניות בביקיני או בעזרת סרטי אנימציה מושקעים, אבל מצד שני לי כצופה אין יכולת להמלט מהן כי הן מופיעות כחלק אינטגרלי מהתוכניות בהן שובצו. בהתחלה היו כללים קשוחים למדי לחסויות שלמעשה הגבילו את הטקסט לשם החברה המפרסמת ותו לא ("הפרס בסך 64000 שקלים ניתן באדיבות חברת שטראוס"), אך אט אט התגנבו לשם גם הסלוגנים של החברות ("מיליון שקל ניתנים בחסות חברת הטלוויזיה בלווין - יס, החופש ללכת עד הסוף עם הבחירה שלך" וכו') ולא חסר הרבה כדי שזה ילווה במוסיקת רקע קליטה ולמעשה יהפוך למיקרו-קליפ פרסומי לכל דבר. בנוסף, רוב צופי הטלוויזיה כבר מכירים את הבאנר האינטרנטי שמציץ אליהם מדי פעם מתחתית המסך ועליו הלוגו והסיסמה של נותנת החסות, כך שהמסרים מועברים באמצעים ויזואליים הרבה יותר מעניינים משקופיות החסות האפרפרות של ערוץ 1. העתיד, כך מספרים לנו כבר איזה עשר שנים, הוא בטלוויזיה האינטראקטיבית. שם נוכל בלחיצת כפתור להזמין לנו את הג'ינס שסיינפלד לובש כרגע או את הפיצה שבולסים מולנו ב"חברים". העתיד הזה מתמהמה מסיבות שונות, אבל המגמה של העברת תקציבים מפרסום "סטנדרטי" באמצעות קליפ שמשודר בזמן שרוב הציבור לא צופה אל עבר החדרת מסרים פרסומיים אל תוך התוכן עצמו, קיימת. אני מאמין שבעוד מספר שנים יוכל כל מקלט טלוויזיה ביתי לסנן החוצה את הפרסומות מהפסקת הפרסומות באופן אוטומטי ולהציג משהו אחר במקומן, וזה יהיה למעשה הסוף של הפרסום במודל הזה. במקומו, נקבל תוכניות שבהן משובצים אלמנטים פרסומיים מתחילתן ועד סופן בלי שום הפרדה ברורה, ויהיה קשה מאד לדעת אם הבירה ששותה הומר סימפסון, למשל, היתה שם בתסריט המקורי או שגורמים בעלי עניין הוסיפו אותה בשלב ה"הכנה לשידור מסחרי". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקשר ל*תוכן* פרסומי המשובץ בעלילה (הבירה ששותה הומר סימפסון) יש על כך פיקוח, לפחות להלכה. לפני מספר שנים ראיתי "תשדיר שירות" (בסדר, פרסומת) בערוץ Sky News, שבו ניתנה בדיוק דוגמת הבירה בסרט עלילתי כדי להסביר מדוע אנו זקוקים לרשות לפיקוח על שידורי הטלויזיה, או משהו דומה (רואה? גם אני לא מפנים את שם המפרסם). בקשר לתוספות חיצוניות (דקות פרסום, באנרים) - כל זה נעשה כדי להוזיל את התוכן שאתה מעוניין לראות. המודל הנכון הוא זה שיאפשר לך לצפות בחינם בליווי פרסומת, או בתשלום ללא פרסומת. נראה לי גם שהמודל הזה מתקיים גם כיום (עם נקודות שהייתי משפר) ויהיה נפוץ יותר בעתיד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקיצור, הגיע הזמןשיפסיקו אץ הטירוף הזה של פרסומות בכל מקום. הקש ששבר את גב הגמל מבחינתי זה השלטים המזעזעים במסגר בתל אביב, שנותנים לך הרגשה כאילו ניידת משטרה נמצאת מאחוריך כל הזמן. בכלל הגיע הזמן, שיבינו שהון פרטי הוא לא התרופה להכל, ושמתן דריסת רגל להון פרטי בתחום מסויים, פירושו לעיתים קרובות לפחות הזניית התחום, ודרדורו לכדי מסחור מוחלט המתעלם מהשלכות ברורות אחרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הארץ" מפרסם היום (או מחר?) כתבה ארוכה על "פרסום סמוי" בתעשיית הקולנוע הישראלי. מה שמותר בקולנוע - אסור בטלוויזיה המסחרית בישראל. היות שתעשיית הקולנוע בארץ נסמכת על מימון ע"י הטלוויזיה, היא מנועה בד"כ מלמכור "פרסום סמוי". מה חושבים הפרסומאים על התרומה של "פרסום סמוי" בקולנוע הישראלי למוצר ומה חושבים ברשות השנייה על ה"בעיה" במצב הנוכחי - על כך בכתבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פתרונות נוספים שקיימים: מפענחי-השידורים הדיגיטליים של AT&T הופכים את השילטוט לחוויה מייגעת, באשר כל החלפת ערוץ כוללת הופעה של כרזת-פרסום ("באנר") על המסך למשך 3 השניות שלאחריה. תקן ה-DVD מאפשר לסמן קטעים ככאלה שלא ניתן לדלג עליהם בצפייה מהירה, ובארץ - הפרסומות מסומנות כך. אני בטוח שגם לעניין מכונות ההקלטה לדיסק יהיה לתעשייה פתרון (מתישהו הם יבטיחו שהמפענח לא יספק וידאו נקי אלא אם הוא זורם למכשיר המציג אותו בזמן אמיתי). בתחום הטכנולוגיה, סביר שימשיך להתקיים מאבק מחיקון-אנטימחיקון תמידי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד פרסום "תוך כדי": שטחי פרסום אינטגרליים כחלק מהתוכנית. כבר כיום קיימת הטכנולוגיה להצגת פרסומות על מגרש הדשא במהלך משחק כדורגל; אם אותו משחק מוצג בשתי מדינות שונות, בכל מדינה תראה פרסומת אחרת. כיוונים עתידיים: התמונה על הקיר בחדר של סיינפלד תהיה כרזת פרסומת; דקות של תסריט עם מוזיקה ללא דיבורים (נסיעה ברכב, למשל) כשהמוזיקה תוחלף למעשה בפרסומת; ועוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באחד האמשים האחרונים צפיתי באיזה קליפ ב"נדודי שירה" ב-33, ולפתע מה עיני רואות? בקבוק עם תווית "מי עדן"! רק לשניה, כמובן, נעלם מהר מאד - אבל, מספיק על-מנת שהמסר יקלט... כחלק אינטגרלי מהקליפ. כעת - בגלל השעה המאוחרת, קרוב לודאי שרוב הצופים לא יהיו ערניים, אולי כלל לא יקלטו זאת במודע... במקרה, אני הייתי ערני יחסית אותו לילה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניסיתי שוב ושוב אך לא הצלחתי להבין מה תפקידה של המלה "כעת" בהודעה שכתבת. התוכל להסביר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תרגום מילולי של Now המופיע ע"פ רוב בתחילת משפטים באנגלית במשלב נמוך, זאת ללא קשר למשמעותה המילולית של המילה. העברות לשוניות כאלו בתרגום הן נפוצות מאוד, ודעתי האישית היא כי במקרים מסוימים הן אף יקלטו בשפת היעד (עברית, במקרה זה) וישתרשו בה בטבעיות עם הזמן. למשל: אני מחבב מאוד את הביטוי "חרא קדוש", וקורא לכל מי שיכול להשתמש בו בתדירות גבוהה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המדקדקין אומרין [בפרהסיה] פרה קדושה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל עוד ואין לה כנפיים והמבין יבין |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין מה חושבים על הביטוי בני הדת ההינדית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשדתי שבזה מדובר. נתקלתי בשימוש ''עכשיו, מה שמענין בכל העסק...'' אבל ההגבהה הלשונית שבשימוש ב''כעת'' במקום ב''עכשיו'' כשמדובר בעצם בשאילה לא-מוצלחת במיוחד מאנגלית נראתה לי כה אבסורדית, עד שתהיתי אם החמצתי משהו בכוונת הכותב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רק במשלב נמוך. זה בהחלט גם מקובל בסוג מסויים של הצגת טיעונים, כשהתרגום המקובל לעברית הוא ''עתה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקובל עליי, אך הדבר נפוץ בעיקר במשלב נמוך יותר (המקרים המשעשעים ביותר הם במעבר ממשלב נמוך לגבוה). ולמי שהעניין צורם, את "עכשיו" ניתן להמיר ב-"ולהמשך הרעיון או פיתוחו, אציג כעת את הטיעון הבא:" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שהוא, כמובן, התרגום של Jolts and bolts. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין הוכחות להשפעת תמונות מהירות על הצופה. אתה יכול לישון בשקט :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למעשה, מה שמדובר עליו בד''כ הוא תמונות כ''כ מהירות, שאי אפשר לראות אותן באמת (פריים אחד), ובטח לא להבחין בצורה מודעת בשם המותג. המקרה המפורסם ביותר הוא סרט שבו שולבו פריימים בודדים של שמש, מדבר ושאר מסרים של חום וצמא. במהלך ההפסקה דיווח הקיוסק בקולנוע על דרישה מופרזת לשתייה (קוקה-קולה, למעשה). אבל זה מזכרון, אז אני לא יכול להפנות למראה מקום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשנה מאוחר יותר התברר שלא ניתן לשחזר את הניסוי. יש שני הסברים נפוצים לכך: 1) בעקבות החשיפה התקשורתית של הניסוי הציבור פיתח מודעות ולכן מעין חסינות לתופעה 2) המחקר הראשון נערך ברשלנות ולכן נפל קורבן לשגיאה סטטיסטית (אולי המיזוג באולם לא פעל במקרה?) בכל מקרה, התופעה לא שוחזרה מאז. אך עובדה זו לא הופיעה בכותרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה על הכותרת הבוטה, אבל יש לה פואנטה. פרסום, כמו הרבה דברים אחרים, הם מרוץ חימוש בין הצופה לבין המפרסם. יש סלוטים ברורים של פרסומות, שפחות מפריעים לצפייה מאשר פרסומות שתקועות לך באמצע התוכנית? אז נעביר ערוץ! המפרסמים, בתגובה, מבינים את המסר, ומחפשים דרכים אחרים להכניס את המוצרים שלהם למוח שלנו, בדרכים יותר ויותר מתוחכמות ופחות ופחות ניתנות לסינון - לא רק סינון פיזי (להעביר ערוץ), אלא גם סינון מנטלי (צ'נדלר שותה את הבירה הזאת. זה בגלל שהוא אוהב אותה, או בגלל ששילמו לתוכנית על זה?). דעתי האישית היא שמירוצים כאלה צריך לעצור שהם קטנים. מה זה אומר? זה אומר שאני צופה בפרסומות. אני מעדיף "לשלם" את המחיר הזה (כשהחלופה היא גם לא משמעותית - מה עוזר לי לראות שלוש דקות של תוכנית בערוץ אחר?) על פני המחיר שאדרש לשלם כשהמפרסמים יבינו שאף אחד לא צופה. בגלל זה אני מתנגד לטלוויזיות עם מנגנון סינון, בדיוק כמו שאני מתנגד לאד-באסטרז ברשת. בסופו של דבר, אנחנו אלו שנפגעים. אז אם הפרסומות ישתלטו לך פתאום על התוכן, דע שזו אשמתך, ואשמת הדומים לך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב. לפני שמוציאים מהבוידעם את האבנים לסקילה, יש לי כמה דברים להגיד להגנתי: ראשית, הבהרה. העובדה שאני אינני צופה בפרסומות היא, כפי שכבר כתבתי, אקט שהפך לרפלקס מותנה. אני לא מתלבט כל פעם מחדש אם להישאר ולצפות בפרסומות או לא (ואני גם לא ממש מבין את האקט המזוכיסטי של צפייה בהן מתוך אידיאל), אלא משתיק אותן באופן מיידי בלי לחשוב ורק אז מחליט אם להעביר ערוץ או לעשות משהו אחר בזמן הזה. אגב, לא מדובר בשלוש דקות אלא בחמש או שש דקות אם כוללים בזה גם את הפרומואים שאחרי הפרסומות. אם החלטתי בזמן הזה להעביר ערוץ, אגב, אין כל בעיה לתפוס בזמן הפרסומות איזה קליפ או שניים בערוץ M2 או כמה דקות של נשיונל ג'יאוגרפיק ולחזור אחרי חמש דקות לערוץ המקורי. ברוב הפעמים אני פשוט מוצא משהו אחר לעשות בבית בזמן הפרסומות (המושתקות) וזהו. שנית, אני מקבל ברצון ובהבנה את המודל של "תוכן בתוספת פרסומת בחינם, או תוכן בתשלום". מה שאני לא מקבל הוא את העובדה שאין לי אפשרות בחירה. כפי שאני משלם היום סכום כסף מסוים עבור ערוצי טלוויזיה שאני מקבל מחברת "יס" (או מהכבלים, לא משנה) שרובם משודר ללא פרסומות, הייתי מסכים מן הסתם לשלם עוד כמה שקלים ולקבל גם את ערוץ 2 ללא פרסומות, רק שאף אחד לא מציע לי את האלטרנטיבה הזאת ולכן זו חוצפה לבוא אלי בטענות. אבל שיא החוצפה, לדעתי, הוא מה שקורה כשהולכים לקולנוע. שם קודם קונים כרטיס במחיר הנקוב, אח"כ יושבים כמו בני-ערובה מול רצף של פרסומות שיכולות להימשך גם רבע שעה ויותר, ורק אז מקבלים את התוכן שהזכות לצפות בו נרכשה במחיר מלא. לא סביר לפטור את זה בטענה שמחיר הכרטיס בעצם מסובסד ע"י הפרסומות, שכן במדינות אחרות (למשל בארה"ב) נמוך מחיר כרטיס קולנוע ממחירו בישראל ואין שם פרסומות בכלל. זו אחת הסיבות ש(למעט הזדמנויות נדירות כמו פסטיבלים והקרנות מאד מיוחדות) אני לא הולך לקולנוע כבר הרבה שנים וגם לא מתכנן לעשות זאת בקרוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה כנ"ל? איזה כנ"ל? נראה לך שהמחיר שאתה משלם על העיתון מכסה משהו? הוא אפילו לא מכסה על הנייר, שלא לדבר על משכורות לכתבים, עורכים וכו'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא ממלא מצוין את כיסם של מו"ליו. ואם לא היה רווח (ישיר, בכסף; ועקיף, בהשפעה), היה סמוך ובטוח שהם היו מוצאים תחום עיסוק אחר, רווחי יותר. סחר בנשק, למשל. הטענה שלי היא נגד המודל המשולב של פרסומות + דמי מנוי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וודאי שיש רווח בסופו של דבר, לא טענתי אחרת. רק טענתי שהאפשרות שתממן את העיתון אך ורק מהתשלום על העיתון היומי היא קצת מופרכת, אלא אם יש לך כמה מאות דולרים מיותרים ליום. ראית פעם עיתון שמחולק חינם? קראת אותו? אני לא. יש סיבה למחירו של העיתון. הסיבה היא שהוא מבטיח שאנשים באמת יקראו אותו. אם תבוא למפרסם ותגיד - חילקנו שני מיליון עותקים של המקומון "עין עפולה התחתית", הוא לא ממש יתרשם. אם תגיד לו ש*מכרת* את הכמות הזאת, הוא יתחיל לזרוק עליך כסף ולהבטיח לך בתולות בגן-עדן אם רק תתן לו לפרסם אצלך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בנקודה מסויימת, זה כל מה שאתם הגברים חושבים עליו. ''בתולות בגן-עדן''... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אישית דווקא מעדיף אותן בעולם הזה, ואם אפשר במהרה בימינו אמן סלה. אגב, היום במקרה נודע לי שהרעיון של "לסביאניזם פמיניסטי" (הבחירה מרצון בדרך חיים לסבית רק כדי להתרחק מגברים... מה ההפך ממיזוגניה?) הוא זרם מוכר בפמיניזם הראדיקלי. ואני חשבתי שאת מיוחדת... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל המלה כבר מקושרת עם שנאת *כל* המין האנושי, בגלל ההסטוריה הפאלוצנטרית הבוטה של המין האנושי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז אולי מיזופאליה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה בתולות? אחרי שכל השהידים כבר עברו עליהן? רובן כבר פרשו לגן העדן שלהן אחרי האינתיפאדה הראשונה. ואלה שנשארו כבר לא צעירות - מ72 נשארו רק 9 פעילות וגם הן כבר לא נותנות שירות מלא. מה יעשה גבר מצוי אחרי שגם הן מתעייפות? בעייה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דמיין עיתון שרווחיו אינם הולכים לכיסו של המוציא לאור (הבעלים בפועל) אלא ליוצריו, באופן ישיר ויחסי לתרומתם ליצירתו. כלומר, הפנה את כל המשאבים הכספיים הנקראים רווח לתשלום עצם קיום העיתון (נייר, משכורות וכן הלאה), האם גם אז יעלה מחירו מאות דולרים ביום? בהנחה שזה עיתון נפוץ, יחסית? אשמח אם תשתף אותי בנתונים כספיים בעניין, אשמח מאוד לקרוא אותם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה מצויינת. כמה אתה רוצה לשלם לכתבי-עורכי-ושאר-עובדי העיתון הזה? אגב, ראוי לציין, מבדיקה חוזרת, שחלק גדול מאוד מהוצאותיו של עיתון מוקדש לנייר, מה שאומר שהתשלום שאתה משלם אפילו לא מתיימר לשלם עבור תשומות היצור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה מאוד. אם כך, הוסף למודל שהצעתי את המונח: "אינטרנט". משהו בסגנון האתר של הארץ (+) גישה מלאה לארכיונים (-) הפרסומות (-) הגרסה המודפסת |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע. תלוי בכמה אתה משלם לעובדים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ישנם כמה עיתונים אינטרנטיים שבחרו בגישה של פרסומות או דמי מנוי. כלומר, אם אתה לא רוצה להיות מנוי, תצטרך לסבול פרסומות (banners). אם כן, אז לא יהיו פרסומות. יש גם אתרים, הנותנים שירותים נוספים למשלמים. למשל, בכל הקומיקסי-אינטרנט של Keenspot, אם אני לא טועה, יש את האפשרות הזו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |