 |
א-לוהים שאין זה בידו להחליט ברגע היסטורי מסוים להגביל את עצם קיומו בקיומם של ברואיו הנבחרים על ידו – אינו א-לוהי ישראל. בדיוק כשם שא-לוהים שאין לו מילה של גבר – אינו א-לוהים.
וכדאי גם שתשים לב לניסוח שנקטתי בו: "*לא יהיה עוד כל מקום לדבר על* נצחיות קיומו של הא-ל", מה שלא בהכרח אומר שא-לוהים יעלם, שכן ייצטרך להיעלם אז כל מה שברא בעולמנו הנוכחי ובכל העולמות כולם.
==> האם אין משהו עקרוני שיכול למנוע מכל בני העם היהודי להפר את הברית בינם לבין הא-ל?
כמו מה, למשל? אפילו לא שואה, כי הרב ישראל מאיר לאו ואחיו, ניצולי אושוויץ, היו ונותרו מאמינים ואילו אלכסנדר דונט, ניצול הגטאות וארשה מיידאנק ודאכאו, לא היה ולא נותר מאמין בא-לוהים.
-------------------------
ובהקשר זה, אל תגיד לי שאני הולך להתחרט על ההפניה הבאה, כי לאברום בורג חסרה לא מעט הבנה במושג "השגחה פרטית" (ההולמת את ההגדרה: "א-לוהים שמשאיר מרחב מחיה לאנושות כדי ליצור, לברוא, לתקן ולהיות שותפה, בבריאה וביצירה". הלא היא "בחירה חופשית" שניתנה לכל אדם). והכי מעניין זה שהיהדות המוגדרת כאן כ"הדת המסתגרת הישנה", הצליחה משום מה לשרוד כחיה וקיימת בניגוד לכל הציפיות מהנאורות האנושית-התבונית של עידן קאנט ותלמידיו. ואני גם לא מאלה שרואים את הנסים: מהשואה קמה מדינת ישראל; פחות מחצי מאה אחרי המשרפות והעם היהודי חזק משהיה אי-פעם. זה הכול אשליות מתוקות שאינן מכסות על ערוות המציאות. רק אחרי שאתה משרת בצה"ל, אתה מבין עד כמה שכל המדינה הזאת והצלחות הצבא שלה הם חסד א-לוהי אחד גדול, המתקיימים בניגוד לכל היגיון שכלי, בשעה שיחס העולם כמעט ולא השתנה כלפי היהודים בעקבות הקמת המדינה ועוצמתה הצבאית והשנאה התהומית כלפינו ממשיכה לבעבע.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש