 |
|
 |
||
|
||||
 |
הפואנטה (אם יש כזו) היא בכותרת. זו לא אשמתי שהאפשרות של בעלים למדרכה שמול הבית שלי מזכירה לי דיסטופיות שבהן ממילא אומרים לי מה לעשות כל הזמן. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הרי כבר עכשיו יש בעלים למדרכה הזו - הממשלה. והממשלה בהחלט יכולה להגיד לך מה לעשות (ובפרט ברוב הדיסטופיות זה בדיוק מה שהיא עושה). דווקא אם יש ריבוי בעלים, הסיכוי שמישהו מסויים יוכל להגיד לך מה לעשות הוא יותר קטן, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעלים של המדרכה היא לא הממשלה אלא הציבור. הוא אמנם העניק לממשלה סמכות לנהל את הרכוש המשותף, אבל לא העביר לה בעלות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שאני מבין איך ההבדל בא לידי ביטוי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פשוט, אם נגיד הממשלה מועלת בתפקידה ולא מפנה את הקקי של הכלבים מהמדרכות, אתה רשאי לא להצביע עבורה בבחירות הבאות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודעת מי בעלי המדרכה, אבל מי שממונה על הניקיון הוא העירייה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת: אחרי שכתבתי את זה חשבתי שגם אני לא. אני מניח שהממשלה לא יכולה למכור את המדרכה מול הבית של עוזי לאחים עופר, אבל אני לא בטוח שזה נכון שהרי את מפעלי ים המלח דווקא מכרו. מכל מקום, לעניין האמיתי: כשהבעלות או הסמכות בידי הממשלה יש לאזרח הקטן אי אילו אמצעי הגנה מפני שרירות לב, בין ע"י פניה לבג"ץ ובין ע"י החלפת השלטון. כשהמדרכה בידי שרי אריסון, כל שאפשר לעשות הוא לחכות שלושה-ארבעה דורות עד שההון הזה יעבור למישהו אחר ולהתפלל שהמישהו האחר הזה יהיה בעל-בית נחמד. עד אז אין מנוס מלקפוץ על רגל אחת על המרצפות הסגולות בלבד ("מסלול מוזל זה נבנה בחסות אקרשטיין"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא ד''ר בר ביצוע ויכול לכתוש את הטיעונים שלך, אבל הטיעון של ''כל שאפשר לעשות הוא לחכות שלושה-ארבעה דורות'' נשמע לי די חלש, וגם הטיעון של ''שרירות לב'' נשמע לי די חלש. נכון שבאופן היפוטתי אפשר לדמיין שכזה דבר מתרחש, אבל בפועל אני לא חושב שיש הרבה בעלי הון ששרירות הלב שלהם תגרום להם למנוע מאנשים ללכת על מדרכה כי בא להם, ולכל היותר הם יגבו על ההליכה עליה כסף - ומכאן, שיש להם אינטרס כלכלי שאנשים ילכו על המדרכה, ואז יש מה לעשות - להתאגד ולסרב ללכת על המדרכה שלהם אלא ללכת בדרך העוקפת, הארוכה יותר. מהר מאוד יראה בעל ההון שלא יוצא לו כלום מהמדרכה והוא יפסיק לגבות כסף עבורה ויעבור להתקנת שלטי פרסומת לידה. תרחיש אפשרי אחד. כמובן שאז יש את הבעיה שבה כל הדרכים כולל הדרך העוקפת נמצאות בידי אותו בעל הון. לכזה מצב אפשר קוראים ''מונופול'', ואני מניח שגם בעולם שוקחופשיסטי טיפוסי אפשר יהיה ללכת לבג''ץ ולהתלונן עליו (ואולי הטענה היא שבעולם שוקחופשיסטי טיפוסי מצב כזה לא יתקיים בכלל). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע כמה מדרכות יש מול הבית שלך, אבל הדרך הארוכה והמתפתלת לבית שלי מכוסה כולה במדרכה אחת בלבד. האלטרנטיבה לשימוש במדרכה הזאת היא קניית הליקופטר (דוקא מומלץ, כי זה פותר בבת אחת גם את בעיית הכביש שמוליך אלי הביתה, אותו כביש ארור שלב לבייב בעליו סוגר בשבת, וגם את בעיית הכביש הראשי שמוליך ממקום העבודה שלי לעיר מגורי, ואשר מושכר שלוש פעמים בשבוע לחברת "מרוצי סוסים בע"מ", נחש למה). ומה רע, אם כך, בקניית הליקופטר? כלום לא רע, חוץ מזה שאיזה יזם זריז מחשבה קנה גם את המרחב האוירי עד גובה 100 מ' בעיר מגורי, והוא אוסר עלי להשתמש בו עד שלא אסדיר את עניין החוב הקטן שצברתי בגין חלון פתוח שינק אויר אל תוך המרחב הפרטי שלי (להלן "הדירה") ללא תאום מוקדם עם אותו יזם, ובלי לשלם לו עבור קניינו החוקי. העניין מתברר כרגע בבית משפט, כי אני טוען שהאויר חדר לתחומי הפרט שלי ללא אישור כך שבעליו הוא זה שחייב לשפות אותי על זיהום הואקום שלי בחלקיקי חנקן וחמצן שלא ביקשתי. על עניין הזיהום שהתלווה אליהם כבר הגענו לפשרה, ואנחנו תובעים ביחד את חברת חשמל, אגד, דן, כל בעלי הרכב הפרטי בארץ וכמה ציפורים חסרות אחריות ששרידי לשלשת שלהן נמצאו אף הם באותו אויר. מכל מקום, כפי שאתה בטח מבין, המערכת המשפטית די עמוסה במדינת "ישראקו" שלנו, ויש חשש שעד שהמשפט יגיע לסיומו המוצלח, חברת "אוירקו" (לעיל: התובע) תממש את איומה למנוע ממני כל שימוש באויר הפסגות שהיא מעמידה לרשות לקוחותיה, ו/או תיירט כל כלי טיס שיעשה שימוש במרחב האוירי שמעל ביתי. (מה שהם לא יודעים זה שבינתיים הצטיידתי בכמה וכמה מיכלי חמצן וגם קניתי זכות שימוש בצינורות הביוב התת קרקעיים שיאפשרו לי להגיע בבטחה למדרכה ממול, ועם בעליה של זאת אני דוקא מיודד כך שאני לא ממש פוחד מהם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברכותי, הצלחת לשכנע אותי שאיסור על שימוש במדרכה פוגע לך בחופש התנועה (למעשה, שולל אותו לחלוטין) ולכן אני בטוח שגם במדינה השוקחופשית הנפוצה בית המשפט העליון יאסור על בעלי מדרכות הסמוכות לבתים פרטיים לאסור על אנשים ללכת עליהן ללא תשלום (יותר נכון, מערכת החוק לא תראה הליכה כזו כ''הפרת חוזה'' ולכן לא תנקוט בצעדים כנגד מי שמפר אותו). עדיין לא שכנעת אותי שזה מונע מהמדרכות להיות בבעלות פרטית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקום להתנצח כאן לשווא, מספיק לדעתי להצביע על העיקר: הבעלים של המדרכה מול ביתי הוא *בהכרח* מונופול. נכון שאני יכול לעבור דירה אם קצב פינוי הקקי של הכלבים אינו לרוחי, אבל זה לא ממש פתרון נוח, ובטח שלא נוח לעבור דירה כל פעם שאיזה זכיין שאני לא אוהב רכש את המדרכה הרלבנטית מול הדירה החדשה, או את הכביש שמוליך אליה, או את הרמזור בצומת הקרוב (והעניק אור ירוק ארוך דווקא לתושבי הבלוק הנגדי שמוכנים לשלם יותר) ואו את זכויות החניה או את זכיון פינוי האשפה וכו'. עכשיו עלי לפנות לענייני הזכיין שקנה את הזכות לארח אותי בליל הסדר (אל תשאל איזה מכרז הלך שם). אני מאחל לך חג שמח (בחסות חברת "מצות לעם"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו פחות או יותר שכנעת אותי. וחג שמח וטעים, או כשר (איך שאתה מעדיף, לדעתי אפשר את שניהם גם יחד) גם לך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"כשהבעלות או הסמכות בידי הממשלה יש לאזרח הקטן אי אילו אמצעי הגנה מפני שרירות לב, בין ע"י פניה לבג"ץ ובין ע"י החלפת השלטון." יש כאן כמה בעיות. ראשית, המקרה הטיפוסי, באופן כללי, הוא הפוך. אם הממשלה, למשל, הייתה המשווקת והייצרנית הבלעדית של מוצר מסויים והמוצר הזה לא היה מוצא חן בעיניך מטעם זה או אחר אפשרויות הפעולה שלך היו הרבה יותר מוגבלות מבמקרה של שוק חופשי בו היית יכול, מיידית, לקנות מוצר אחר. זה אולי לא היה מזיז שערה בישבנו של היצרן של המוצר המקורי אבל ככל הנוגע לך זה לא משנה משום שאתה כבר משתמש במוצר המתחרה*1*. ברור שהגנה מסוג זה עדיפה בהרבה על ההוצאות הכבדות הכרוכות בפניה לבג"ץ ובוודאי שעדיפות על הסיכויים האפסיים להשיג את רצונך באמצעות מאבק פוליטי. מכאן שהצגת הדברים היא קצת רחבה מדי, ברוב המקרים, אמצעי ההגנה של האזרח הפשוט עדיפים מול הייצרן הפרטי מאשר מול הממשלה. שנית, הסבירות לשרירות לב במקרה הממשלתי גבוהה בהרבה. סביר להניח שאותו גורם פרטי שקנה את המדרכה התכוון להפיק ממנה רווחים. הנכס עלה לו ככה וככה ומכאן סביר שהוא ירצה ליצר מן הנכס ככה וככה ומכאן שיש עליו במידה רבה לחץ פנימי לאפשר לאנשים להשתמש בנכס (שהרי אחרת לא יוכל להפיק רווחים). הממשלה, לעומת זאת, איננה מוטרדת בשאלות של רווח והפסד (משום שכל פעולה ממשלתית היא הפסד) ומכאן שיותר סביר שהממשלה תתקין תקנות "בלתי כלכליות" כמו איסור מוחלט על שימוש בנכס או סגירתו לצרכים צבאיים או ממשלתיים מאשר גורם פרטי. מאחר והשגתו של הנכס לא עלתה לממשלה במאום (בוודאי שלא עלתה *אישית* במאום לאלו המופקדים על השליטה) הרי שההפסד שנגרם לה באמת לא יכול להטריד אותה יותר מדי. שלישית, ומעשית, אילו היה המצב כזה שהמדרכות היו בבעלות פרטית, ובוודאי אילו הסיכון של השתלטות "לב לבייבית" על נכסים מעין אלו היה סביר. יש להניח שהבטחת זכות התנועה שלך על אותו נכס הייתה מובטחת *מראש*. אפשר לדמיין למשל מערכת בה הדרכים הן בבעלות משותפת של בעלי הבתים לצידי אותן דרכים (כל בית מקבל מעין מניה) כאשר בחוזה מובטח, גם במקרה של רכישת רוב הבתים על ידי גורם אחד, שלכל אחד מבעלי הבתים תהיה זכות שימוש בדרך. אפשרות אחרת היא הסכם בינך לבין הבעלים של הדרך (הסכם שבלעדיו לא תקנה את הדירה, כמו שבודקים עיקולים על מכונית משומשת לפני שקונים). רביעית, יש כאן הצגה לא מלא של הסיטואציה. אנחנו משווים שני מצבים: א. האזרח הקטן מול הרשות הממשלתית ב. האזרח הקטן מול התאגיד (או הבעלים הפרטי) במקרה א', לדבריך, יכול האזרח הקטן לעשות שני דברים, לפנות לבג"ץ או להצביע בבחירות. במקרה ב' יכול האזרח (לטענתך) רק לחכות משום שהוא לא יכול להצביע בבחירות והוא לא יכול לפנות לבג"ץ. מסקנה - מקרה א' עדיף. אבל, חסר כאן משהו. הפניה לבג"ץ אפשרית רק כאשר המעשה של הרשות הממשלתית נוגד את החוק (או חוקי יסוד) ואם כך הרי שהפניה הזאת מקבילה לפניה לבית דין אזרחי מול תאגיד שביצע עברה על החוק (ואם אין כאן עבירה על החוק הרי שבשני המקרים אין לך קייס). זה משאיר לנו רק את "יתרון" הבחירות. זה אמנם נכון שאין לך יכולת משפטית לפעול נגד אדם או תאגיד העושה שימוש *חוקי* בנכסיו מבלי לגרום לפגיעה בנכסיהם של אחרים*2* - כמו במקרה לב לבייב ומרכז הקניות שלו - בעוד שנגד הממשלה אתה יכול, כביכול, להצביע בעוד ארבע שנים גם אם מעשיה חוקיים - כלומר - בכל הנוגע לאותם מקרים בהם זה "כשר אבל מסריח" יש יתרון מול הממשלה. אבל יש כאן איזושהיא השמטה שהרי מה שכשר בשביל הממשלה חובק אופק רחב הרבה יותר ממה שכשר עבור האדם הפרטי או התאגיד. בניגוד לתאגידים, יש בידי הממשלה את הסמכות המלאה לעשות שימוש חוקי גם *בנכסיך*, כולל האפשרות לאסור עליך (ובצורה אפקטיבית הרבה יותר) לפתוח את החנות שלך ביום שבת. *1*כדי להפסיק לצרוך יופלה אני לא צריך לשכנע 50 אחוזים מהאוכלוסיה שצריך לשנות אותו אלא פשוט להתחיל לקנות דנונה או להחליף בקוטג' (תיכף גיל יסביר לנו על זה) *2*מה שלדעתי, אגב, היה הופך את מקרה המדרכה למאוד בעייתי מבחינתו. גם ללא חוזה מפורש ביניכם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בג"ץ נועד בדיוק למקרים שבהם המעשה של רשות ממשלתית *אינו צודק*, ולאו דוקא עומד בניגוד ישיר לחוק (למטה יש ציטוט של החוק). אם יש חוק מפורש בעניין, אין שום בעיה לפנות לבית משפט רגיל. עתירה המעוגנת בחוק יסוד זה בפועל עתירה בנושא שאין בו חוק, שמתבססת על עקרונות של צודק/לא צודק. אגב, אין שום מניעה שסמכותו של בג"ץ תורחב גם לגבי גופים פרטיים, במידה ויהיו להם סמכויות דומות לאלו שיש לגופים ממלכתיים היום. כך שבנושא זה אני לא רואה הבדל בין שני המצבים. אתה כותב על כך שהרבה יותר סביר שהממשלה תתקין תקנות "בלתי כלכליות" לשימוש במדרכה, מאשר גורם פרטי. ובכן, זהו בדיוק העניין. אנחנו (מי זה אנחנו יפורט בהמשך) *מעוניינים* שהשימוש במדרכה יהיה על בסיס תקנות בלתי כלכליות: אנחנו רוצים שכברירת מחדל השימוש במדרכה יהיה חופשי לגמרי ולא כרוך בתשלום - לא לדיירי המקום ולא לאף אחד אחר; אנחנו רוצים שכאשר יש תרגיל הג"א, הפגנת ענק, או ביקור של האפיפיור - ניתן יהיה להקצות את המדרכה לשימוש מסויים ולהגבילה לשימוש אחר. ואנחנו גם רוצים שההגבלה הזו תהיה לפרק זמן סביר. ובניגוד למצב עם יופלה, אנחנו לא רוצים שימכרו לנו זכות מעבר במדרכה, ואנחנו לא רוצים לעבור למדרכה של המתחרים כאשר החלופה לא מוצאת חן בעיננו. ולמעשה זה כלל לא עניין של רצון, אלא עניין של חופש התנועה, חופש הבעת דעה, וכך הלאה. אז מי זה אנחנו? אנחנו זה בעיקר תושבי העיר, אבל גם אזרחי המדינה. המדרכה שייכת לכולנו. הזכות שלנו על המדרכה היא קודמת לזכותו של כל יזם פרטי, זריז ככל שיהיה. אנחנו יכולים להחליט למכור אותה או להחכיר אותה לגוף פרטי, אבל רק אם זה יענה על צרכינו (כפי שפורט לעיל) בצורה יותר טובה. ידוע שלתחזק מדרכה עולה כסף, וגם ידוע שעיריית ת"א עושה זאת בצורה בינונית וגם פוגעת בחלק מהצרכים (חופש החניה). אז אם יש דרך טובה יותר לעשות זאת ע"י הפרטת המדרכות, אדרבא. אבל חשוב לזכור, שהמטרה פה היא *לא* לאפשר תחרות חופשית או להמעיט בקניין של המדינה. זהו רק האמצעי. המטרה היא מה שפורט לעיל. ______ "בית המשפט העליון ישב גם כבית משפט גבוה לצדק; בשבתו כאמור ידון בעניינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר." (סעיף 15) במדינה הדמוקרטית המודרנית גדל היקף הפעילות של רשויות השלטון, ובמגעים הרבים בינן לבין האזרחים נוצרים לא אחת עימותים ומחלוקות. אם המחלוקת היא בנושא שבו יש חוק מפורש, יפנה האזרח אל בית המשפט בתביעה נגד המדינה. אולם כאשר אין העניין בסמכותו של בית משפט או בית דין כלשהו, יעתור האזרח לבית המשפט הגבוה לצדק. החוק מסר לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ) סמכויות נרחבות, שמטרתן לתת סעד משפטי לאדם או לגוף המבקש להתגונן מפני רשות כלשהי מרשויות השלטון - כאשר זאת פעלה שלא במסגרת סמכותה על פי חוק. בכך פועל בג"ץ כגורם המבטיח את שלטון החוק ומגן על זכויות האזרח מפני השלטון. בית המשפט יתן סעד משפטי לפונה אליו אם הוא סבור שהרשות השלטונית: פעלה שלא על פי חוק, חרגה מסמכותה, השתמשה בסמכותה שלא כראוי, פעלה שלא על פי הצדק, נהגה בשרירות, החליטה באופן לא סביר, הפלתה לרעה או לטובה שלא על פי חוק, פעלה שלא מתוך תום לב או הביאה בחשבון שיקולים זרים. במקרים כאלה יתן בג"ץ סעד למען הצדק." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השוטה טען שמול הרשות הממשלתית יש בידי האזרח כלים רבים וטובים יותר מאשר מול התאגיד/האדם הפרטי ולכן עדיפה בעלות ממשלתית מונופוליסטית על פני בעלות פרטית מונופוליסטי. אני הבאתי את הטיעונים שלי כנגד הטענה הזאת במונחים של סבירות ומנגנונים אפשריים להתמודדות. באורח לא מפתיע, התגובה שלך לא התייחסה בכלל לשאלה הזאת אלא לשאלה אחרת: "אנחנו *מעוניינים* שהשימוש במדרכה יהיה על בסיס תקנות בלתי כלכליות:..." אני בטוח שלא תהיה מופתע אם אספר לך ש*המטרות* "שלכם" בהעדפת כבישים ממשלתיים אינן נסתרות מעיני אבל זה עדיין לא עוזר לשאלה האמיתית שהיא: האם זה בכלל אפשרי? או: האם מצבנו טוב יותר או רע יותר בהנתן הדבר בידים פרטיות או ממשלתית? למרות שזאת הייתה מטרתם העיקרית של דברי, דומה שבחרת להתעלם לחלוטין מכך. לעצם העניין שאתה מעלה: כביש "חינם" ופתוח לכל הוא אולי דבר רצוי ויפה אבל בלתי אפשרי בעליל שהרי אם בונים כביש, מישהו צריך לשלם על זה, בסופו של דבר. באופן כללי, *ניסיון* לניתוק דבר מה מהמציאות הכלכלית יוביל, במידה רבה של וודאות, למחסור וחלוקה לא הוגנת של הנטל. "אז מי זה אנחנו? אנחנו זה בעיקר תושבי העיר, אבל גם אזרחי המדינה." ואני? אני לא תושב העיר? אני לא אזרח המדינה? אני נתת לך רשות מתישהו לדבר בשמי? זאת פנטזיה - כאילו לך הידע הברור מה אזרחי המדינה רוצים ושתוכניותך אכן יגשימו את המטרות הללו בעוד שאינך יודע לא את זה ולא את זה. "אנחנו יכולים להחליט למכור אותה או להחכיר אותה לגוף פרטי, אבל רק אם זה יענה על צרכינו (כפי שפורט לעיל) בצורה יותר טובה." האם מי שהחליט למכור לאחים עופר את מפעלי ים המלח התייעץ איתך? איתי? עם השוטה על הגבעה? עם מישהו מה"אנחנו" הזה? איך פתאום זה הפך ל"החלטנו"? ממתי "צרכינו" זה דבר אחד? ומתי ואיפה בדיוק נעשתה הבדיקה כדי לוודא שזה אכן הדבר הטוב ביותר? כמו שראינו במקרה ה"כביש חינם". אנחנו כביכול מקיימים דיון על שתי חלופות אבל החלופה שבאה מצדך היא *מה שאתה רוצה* בעוד שאני עוסק ב*מה אפשרי*. אני אולי טועה בהערכות שלי לגבי מה אפשרי וסביר אבל זה שתחזור ותסביר לי למה ה*מטרות* הן דבר רצוי עדיין לא עוזר להבין *איך* בדיוק תתגשם הפנטזיה הזאת. באשר לבג"ץ. אתה נאחז כאן בחצי משפט "שלא על פי הצדק" שלא ברור לי איך הוא מוסיף להבהרת העניין (שאר הסעיפים מסוייגים במפורש "על פי החוק"). הנקודה היסודית היא שבג"ץ הוא: א. המקום בו האזרח תובע את הרשות (למיטב ידיעתי, מלבד הסדרים ספציפיים כמו בית המשפט לעניינים מוניציפליים אין מקום אחר) ב. הביסוס הוא החוק. למשל, העתירה נגד האיסור לעבודה בשבת על בסיס "חופש העיסוק" לא הייתה יכולה לבוא לעולם אלמלא חקקו בכנסת את הגבינה השוויצרית בדמות "חוק יסוד חופש העיסוק". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"החלופה שבאה מצדך היא *מה שאתה רוצה* בעוד שאני עוסק ב*מה אפשרי*" האמנם? הרי בעלות ציבורית על מדרכות היא בוודאי *אפשרית* - היא מה שקיים היום, ודי בדיוק לפי המודל של מולד(ר)1. וגם אם יש חריקות כאלה ואחרות, נראה שאנו מצליחים לחיות לא רע עם התוצאה. דווקא נראה שאתה מדבר על רצון (למשהו אחר, שלא קיים), והשוטה הציג טיעון (שלי נראה משכנע למדי) שמטיל ספק בכך שהחלופה שלך אפשרית (כלומר, יכולה להתקיים באופן סביר). 1 מולד(ר), אולי תספר לנו פעם איך אמורים להגות את הניק שלך, אם אמורים? חלקנו אוהבים "לדבר" בראש את מה שקוראים, וכשלא יודעים לעשות זאת עבור מילה נתונה זה די מציק. תודה וסליחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טול קורה מבין שמות המשפחה שלך. לשלי שתי גרסאות: גרסת בית הלל - מולד (כמו חג המולד) גרסת בית שמאי - מולדר (כמו special agent fox mulder מתיקים באפלה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"האמנם? הרי בעלות ציבורית על מדרכות היא בוודאי *אפשרית* - היא מה שקיים היום" כן. אבל מולדר רוצה "חינם ופתוח לכל" וזה בוודאי שלא מה שקיים היום... "והשוטה הציג טיעון (שלי נראה משכנע למדי) שמטיל ספק בכך שהחלופה שלך אפשרית (כלומר, יכולה להתקיים באופן סביר)." בעיני הטיעון היה לא משכנע, והבאתי את טיעוני בנושא, אשמח לשמוע התיחסות לעצם העניין. שים לב שמבחינתי "עצם העניין" איננו "האם מדרכות ציבוריות זה טוב או רע" משום שלטובת או נגד המדרכות הציבוריות יכולים לבוא גם טיעונים אחרים, מהותיים יותר. בעיני השאלה המעניינת יותר היא האם יש בידי האזרחים יותר כלים להתמודדות מול הממשלה מאשר מול תאגידים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני שאני קופץ לדיון, אני רוצה להבין את האידיאל שלך בנוגע לכבישים. את מערכת הכבישים ה"חינם"ים, כלומר ממומנת ע"י המדינה, אתה רואה מן הסתם כאגרה שבניגוד לאידיאל הקפיטליסטי מוטלת על כלל המדינה באמצעות מיסים, ולא רק על מי שמשתמש בכביש ("חלוקה לא הוגנת של הנטל"). אם כך, שתי שאלות: א. האם כביש חוצה ישראל (כביש 6), הוא מימוש טוב של אידיאל הכבישים הלא-חופשיים. ב. האם יש מקום לכבישים שאינם כבישי אגרה? אם כן, מה הקריטריון? אם לא, האם זה לא מתנגש בחובתה של המדינה לתת שירותים לכלל האזרחים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באופן כללי, אין לי "אידאל" בנוגע לכבישים ואפילו אין לי בעיה מיוחדת עם התארגנות מוניציפלית לסלילה ותחזוקה. הדבר היחידי שיש לי בעיה איתו הוא האיסור המוטל על בניית כבישים ביוזמה חופשית והשימוש בכספי המיסים לבניית כבישים על ידי המדינה. לשאלותיך: א. לא. כביש 6 נבנה למעשה בכספי משלם המיסים. ב. יש מקום לכל צורה של כביש שתראה ראויה בעיני מי שבונה אותו ובלבד שהדבר לא נעשה על ידי אילוץ אנשים אחרים לשלם עבור הבניה. למדינה אין חובה לתת שירותים לכל האזרחים מלבד הגנה על זכויות הרכוש שלהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פיספסת לחלוטין את כוונתי. ברור לי שהשאלה היא האם מצבנו יהיה רע יותר או טוב יותר אם הכביש יהיה בידיים פרטיות. ברור לי גם שלא ניתן לעשות כביש חינם. הנקודה היא מהם הקריטריונים לרע יותר או טוב יותר. כל מה שרציתי לומר הוא שאותם קריטריונים לא מתחילים ונגמרים ביעילות הכלכלית 1 - אלא דווקא אותן מטרות של חופש תנועה, חופש הפגנה וכו', חשובות הרבה יותר. לכן זה באמת לא צריך להפתיע אותך שלא התייחסתי לרמת הפיזיביליות הכלכלית של המנגנונים שהצעת. לגבי זה שלא נתת לי רשות לדבר בשמך, אני חושב שדעתי בנושא זה ידועה. אתה חושב שזה שגביית מס לתחזוקת מדרכה היא כפייה, ושגביית תעריף למעבר במדרכה אינה כפייה. אני חושב ששניהם הם כפייה. יש דרך אחת טובה שאני מכיר להכריע בנושא זה. מעבר לכך אין טעם להרחיב. 1 במובן הרחב של המילה, של אי-מיסוי על שירותים שבהם אתה לא משתמש. --------- ובכלל, הסיבה העיקרית שהגבתי היא דווקא בג"ץ. הופתעתי מנחישותך בנושא זה. אני אשמח אם מישהוא שהוא יותר עורך דין ממני יתקן אותי אם טעיתי. בכל מקרה, עד כמה שזכור לי משעורי האזרחות, בהגדרה הכי בסיסית, הוא נועד לתת סעד למען הצדק. מבין המקרים שבהם הוא יכול לתת סעד משפטי לפונה אליו, 6 אינם מסוייגים בדין (השתמשה בסמכותה שלא כראוי, פעלה שלא על פי הצדק, נהגה בשרירות, החליטה באופן לא סביר, פעלה שלא מתוך תום לב או הביאה בחשבון שיקולים זרים), ו-3 כן מסוייגים (פעלה שלא על פי חוק, חרגה מסמכותה, הפלתה לרעה או לטובה שלא על פי חוק). יתרה על כך, מי שפונה לא מסתמך על סתירה של חוקים כלשהם: "פונה לבג"ץ אזרח שנפגע מפעולת רשות שלטונית או עותר המצביע על פגיעה באינטרס של קבוצה שהוא נמנה עליה". זהו תנאי מספיק לעתירה. חוקי היסוד (אלו שרלבנטים לעניינו, לא חוק יסוד הכנסת ודומיו) נחקקו בשנות התשעים (?) וסתירה שלהם אינה תנאי מספיק לעתירה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוב, אפנה את תשומת ליבך לאותם דברים שאתה מעמיד האחד מול השני: מצד אחד יש לנו *מטרות* של חופש תנועה, חופש הפגנה וכו. מצד שני יש לנו "מציאות" בה נגבה תעריף למעבר במדרכה. אבל מי אמר שיגבה תעריף למעבר במדרכה? ומי אמר שהבעלות הממשלתית *מבטיחה* לנו את חופש התנועה? שני הדברים אינם הכרחיים ומובנים מאליהם. נקודת היעילות הכלכלית, אגב, לא הועלתה על ידי. "לגבי זה שלא נתת לי רשות לדבר בשמך, אני חושב שדעתי בנושא זה ידועה." הנקודה שניסיתי להעביר היא שאתה מציג את הברירות בצורה מעוותת. אנחנו לא עוסקים כאן במציאות בה יש ביטוי *אמיתי* ל"רצון העם"*1* אלא בתוצאה של הליך פורמלי שבינו לבין הפיקציה הקרויה "רצון העם" אין כמעט קשר, אם בכלל. למרות זאת, ולמרות שהדבר ברור וידוע לך אתה עדיין בוחר להציג את הדברים כאילו מדובר כאן במציאות ממש "אנחנו רוצים כך וכך" וכן הלאה... *1*והרי זה בלתי אפשרי משום שאין דבר כזה "רצון העם" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כך, אתה מסכים שהמטרות שלנו הן של חופש תנועה, וחופש הפגנה וכו' ועניין הבעלות הוא רק אמצעי? ואם יתברר לך שהמטרות הללו מושגות בצורה יותר טובה בבעלות ממשלתית, האם תבכר אותה? אם לא, מדוע? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי מה אתה מעמיד מול מה. מה זה "עניין הבעלות"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מעמיד שום דבר מול שום דבר, אני שואל שאלה. עניין הבעלות זה אופן התחזוקה של המדרכה: ע"י בעלות פרטית (כמו שאתה מציע) או בעלות ציבורית (כמו שהיום). השאלה היא האם אתה מסכים שאופן התחזוקה הוא אמצעי כדי להגיע לתחזוקה טובה יותר, ואם כן, האם אתה מסכים שהקריטריונים שהצעתי הם אלו שקובעים את טיב התחזוקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אופן התחזוקה הוא אמצעי כדי להגיע לתחזוקה טובה יותר??! אני די בטוח שזה לא מה ששאלת, אבל ברור שכבישים פרטיים יתוחזקו הרבה יותר טוב מכבישים ממשלתיים. יש לי חשד עמום שאתה במידה רבה מניח את המבוקש (עדיף שטחים ציבוריים ולכן עדיף שטחים ציבוריים) אבל עדיין לא ברור לי לגמרי מה בדיוק הם הקריטריונים שהצבת... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלות ששאלתי הן מאוד פשוטות, וחזרתי עליהן בשתי נוסחים שונים בשתי תגובות שונות. הקריטריונים שהצבתי הם גם פשוטים וגם עליהם חזרתי בשתי תגובות (הראשונות שלי בפתיל). אם זה עדיין לא ברור, אין טעם להמשיך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יוצא כאן נגד רעיונות הש"ח באופן כללי, אלא כנגד מקרי קצה בהם לעניות דעתי הדברים מגיעים לכדי אבסורד ממש. הסברתי את עמדתי בהקצנה מסוימת ולכן אולי החטאתי קצת את המטרה. הנקודה העיקרית, כפי שהבהרתי לגדי, היא עניין המונופול. כביש, מדרכה, רמזור וגשר נופלים בדיוק בתחום הזה. אז בעל המדרכה לא יוכל לאסור עלי ללכת עליה, אבל הוא כן יוכל לא לתקן את המרצפת השבורה בזמן, ולא לנקות את הקקי של הכלבים כל יום שלישי, ולא לפנות פסולת שהצטברה שם, ולא לדאוג לניקוז ועוד אי אילו עניינים כאלה (על חלק מאלה אוכל אולי לתבוע אותו, אבל הבילוי האינסופי בבית המשפט לא יהפוך את חיי לנעימים יותר). בעל הכביש לא חייב לחסום אותו לגמרי כדי להפוך את חיי למרים יותר ממה שהם היום (וזה לא עניין קל): מספיק שהוא לא יתחזק אותו ברמה נאותה. אין יותר מדי אלטרנטיבות שעומדות לרשותי, והמחשבה שיזם אחר יבנה כביש מקביל כבר נדונה פעם ואני ממש לא השתכנעתי - אני מקוה שלא צריך לחזור על כל הדיון ההוא שוב. הרבה יותר קל להקים חברה שתייצר יוגורט מאשר כביש, לכן טוב בעיני שהיוגורט נשאר בתחום השוק החופשי והכביש לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הנקודה העיקרית, כפי שהבהרתי לגדי, היא עניין המונופול" אני הבנתי את זה. ללא ספק יש אפשרות *תיאורטית* שיקרה כל מה שאמרת אבל, כפי שניסיתי להראות: א. השתלשלות העניינים איננה סבירה ב. הכלים שעומדים לרשותך במקרה הממשלתי אינם טובים יותר ואולי טובים פחות |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנקודה השניה היא, במידה רבה, לב המחלוקת. הדמוקרטיה מעמידה לרשותנו מכניזם ברור ויעיל של החלפת "בעל הבית" בכל ארבע שנים לפחות, ולעומת זאת היד הנעלמה תגרום להחלפת האחים עופר ביזם ידידותי יותר לסביבה רק בעוד שבעים שנה, אחרי שכל מפעלי ים המלח יישאבו לאחד הבולענים וייעלמו מחיינו. אלה שתי המגרעות העיקריות של אותה יד בעיני: 1. במקרים שטובת היזם מתנגשת עם טובת הכלל1 היא פועלת לטובת היזם. מי שעקב אחרי כמה תוכניות "בולדוג" מבין את הטענה הזאת בלי שום בעיה ובלי לינקים ועדויות. לחברת פז מאד משתלם להמשיך לזהם את מי התהום שלנו, למפעלי ים המלח מאד משתלם לייבש אותו ולקיבוץ עין גדי ממש כדאי למכור את המים "שלו". כדי להיות הוגן, גם לרשות הגנים הממשלתית משתלם להשכיר את השמורות לארועים פרטיים, והיא עושה את זה, אלא שאם זה יעצבן מספיק אנשים, ראש הרשות הזאת יעוף מהר. זה ההבדל. 2. במקרים שיזם טועה בהבנת האינטרס האמיתי שלו (ההוא שגם עולה בקנה אחד עם אינטרסים של לקוחותיו), אין לנו שום ידיעה כמה זמן יעבור עד שהוא ישלם את המחיר ויקרוס. אולי יותר כדאי לגב' אריסון להוריד את הריבית שהיא גובה ממני, ואולי בנק תש"ח (בהקמה) שמבין את זה יקנה את בנק הפועלים הגוסס בעוד חמישים שנה. אני מקווה שתהיו נחמדים ותשימו פתק בכותל לדווח לי על כך. (כן, אני יכול לעבור בנק כבר היום, אבל משום מה האלטרנטיבות די דומות אחת לשניה) ________________ 1- אני יודע שזה ביטוי מוקצה מחמת מאוס אצל התש"חים, אבל בכל זאת יש דבר כזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה בוחר להסתכל על הבעיה בפרספקטיבה צרה ומתעלם מכמה דברים. למשל, אתה מניח שדרך ההתמודדות היחידה היא "סילוק" או "החלפה" (וזה נכון אולי במקרה של פוליטיקאים) ומכיוון שאי אפשר להחליף אנשים פרטיים או תאגידים*1* מסיק שהמצב טוב יותר כאשר האזרח עומד מול הממשלה. לי נדמה שישנן עוד דרכי התמודדות. אתה גם מיפה את המציאות הממשלתית מעבר לסביר. האם משרתו של ראש רשות הגנים תלויה בכמות האנשים שהוא מעצבן? אז איך מסבירים את ג'ו בראל? הניהול הכושל של משק המים ע"י מקורות ועוד מחדלים לרוב עליהם איש לא נושא באחריות? זה נכון, ב*תיאוריה*, הציבור מפקח על המוסדות הציבוריים באמצעות נבחריו, אבל נדמה לי שגם אתה שמת לב שבמציאות הדברים נראים מעט אחרת. לסיום, אתה מציג גישה מקובלת לפיה בעלות פרטית היא "בעיה" משום שאין לנו שליטה על גורמים פרטיים אבל הדוגמאות שאתה מביא רומזות דווקא על ההיפך. מאחר ו"טובת הכלל" היא פיקציה, אין כל פלא בכך ש"טובת היזם" עולה עליה תמיד. המסקנה המתבקשת בעיני היא דווקא וויתור על הפנטזיה של "טובת הכלל" והפיכתה לרכוש פרטי. אילו "פז" היו נדרשים לשלם עבור זיהום המיים של פלוני ואילו מייבשי ים המלח היו נדרשים לשלם עבור פגיעה באותו מקום כאטרקציה תיירותית היינו יכולים להגיע לאיזון טוב בהרבה בין השימושים השונים שיש לנו במשאבים הללו. אגב. א. את ים המלח יבשה הממשלה באמצעות שאיבה מהכינרת, למיטב ידיעתי זה לא קשור במפעלי ים המלח ובכל מקרה, מאחר ומפעלי ים המלח היו מפעלים ממשלתיים עד לפני כמה שנים ומאחר והיבוש הוא כבר עובדה שרירה כבר הרבה שנים, לא ברור לי מה אתה רוצה מהאחים עופר בעניין זה. ב. צריך הרבה חוצפה כדי להגדיר את ההיצע המחורבן בתחום הבנקאות בישראל כתולדה של מדיניות לסה פר. אני די בטוח שאתה יודע זאת בעצמך. מה שהופך את האזכור הזה לתמוה ביותר. *1*שלצורך הדיון צברו את רכושם כדין ואינם עוברים על החוק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוי, אני לא רוצה להגרר הנה. ראה את הודעתי מלמעלה כהצבעה על מה שנראה לי מוקד הויכוח, בלי כוונה ליטול בו חלק פעיל מדי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתוך ראיון עם עזריה אלון, מייסד החברה להגנת הטבע: מה הוא לדעתך האיום החמור ביותר על איכות הסביבה? תשובה: כסף. אנשים שלווים כסף או גונבים אותו באים עם רעיונות נשגבים והורסים כל חלקה טובה. המאבק נגד הפוגעים באיכות הסביבה הוא כמו נגד הידרה... תקח למשל את חברת הפוספטים שכבר הרסה שני שדות, את שדה אוריון ואת שדה צין, והם משתלטים על שטחים פתוחים בנגב והורסים הרס טוטלי... ווינט: אחד המאבקים הגדולים לשמירת טבע שמתחולל בימים אלו הוא המאבק בתוכנית 'שדה חצבה מערב' אותו מכנים הגופים הירוקים "המאבק להצלת 'ארץ בראשית"'. ביום ראשון הקרוב (12 בדצמבר) יקיימו שם המתנגדים לפתיחת מחצבה באיזור טיולים ללא תשלום ועצרת מחאה. "תוכנית "שדה חצבה מערב", העוסקת בהקמתו של אתר לכריית פוספטים באזור הנמצא דרומית למכתש הגדול, שגבולותיו הם נחל צין ושלוחת צלמון בצפון, נחל חווה במערב, נחל נקרות בדרום וציר המעיינות במזרח. זהו אזור בו השתמר עדיין בשלמותו נוף קדומים-פראי, מבותר בקניונים, משופע במצוקים גבוהים ועשיר בערכי טבע, נוף והיסטוריה. בלבו של אזור זה עוברת"דרב אל סולטן" (דרך שלוחת צלמון) - אחד מנתיבי הבשמים הנבאטיים, שהורחב ושופר על ידי הטורקים." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על אנשים כמוך אמר החכם באדם "אם הוא כל כך חכם מדוע הוא פרופסור - מדוע הוא לא כזה עשיר. הפרופסורים והכלכלנים כבודם במקומם מונח, אבל את הכלכלה עושים אנשי העסקים" http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסתפק בלהעיר שבניגוד לוסקו דה גמה וליאונרדו דה וינצ'י, "קמחא דה פסחא" זה בארמית. (אגב, "כפי שגיחכו עלי בעבר כשהזהרתי ב-95' שהאיסלאם הקיצוני עוד יפיל את מגדלי התאומים" - מישהו שמע על האזהרה הזו?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההערה שלך לא ברורה לי1, אבל יש תגובה של שמואל קניאלhttp://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?... שנראית לי1 עניינית למדי. 1 אני לא עשיר, לא דוקטור, לא פרופסור ואפילו לא שר אוצר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעות של פסח הן ''קמחא דפסחא''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה הקשר בן שמואל קנדל לשמואל קניאל? מה הקשר של האחרון לנועם קניאל? ושל נועם קניאל לנועם בן ברקת? ובין בן ברקת לבן-ברקה? ולמה "אזהרתי" ולא "הזהרתי"? אולי יש כאן איזו צורה דקדוקית חדשה של עתיד-עבר-מותנה? בשעתי גם אני אזהרתי מפני המגפה השחורה אבל צחקו ממני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''אזהרתי'' זה כאשר המזהיר הינו מחמוד א-זהאר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וכמו שאמרה אינטל לצ'יפ: ראה הוזערת! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אני מריח ריח קל של זלזול במשחק המלים החביב שלי? | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |