בתשובה לירדן ניר-בוכבינדר, 01/04/05 9:57
 |
|
 |
||
|
||||
 |
נראה לי שכל רציונליסט חובב יטען שבלי חוזים מחייבים, אנחנו נשקע בכאוס די מהר, ולכן לקיום חוזים יש חשיבות עליונה. עכשיו, נשאלת השאלה מה אם חתמת על חוזה עם מישהו שלמרבה הצער התפגר, ועוד יותר למרבה הצער, *אתה* זה שצריך לשלם לו, ולא ההפך - למשל, לווית כסף מטוני טנורו אבל אז בא מייקל קורלאונה ומילא אותו עופרת - האם אתה עדיין מחוייב לחוזה? ואם טוני חזה את הנולד ובחוזה כתוב במפורש שאם הוא הולך לישון עם הדגים, אתה משלם את הכסף לנכדים, האם, אחרי שטוני היקר כבר לא איתנו, אתה עדיין מחוייב לחוזה, ולילדים? אם מסכימים עם כל זה - ונראה לי שכן, כי אחרת אין לטוני סיבה לקיים את החוזה שהוא יודע שממילא לא ייאכף אחרי מותו - אין שום סיבה לא לראות צוואות בתור חוזים שהחברה מחוייבת לקיים, לא? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נקודה יפה. אבל נשאלת בעצם השאלה, מה בכלל התוקף *המוסרי* של חוזים, או: למה רע מוסרית להפר חוזה. הנימוק התועלתני "כי בלי חוזים נשקע באנרכיה" נראה, אהם, אולי תועלתני מדי. מצד שני, אני דווקא חושב שהוא מקבל תוקף לא רע בתפיסה מוסרית נוסח זו של גלעד ברזילי במאמרו (דיון 1966). האם באמת אפשר להציג צוואה כחוזה? נראה לי שזה לא כל כך ברור; מי הצדדים בו? אבל אולי לא צריך: אם העובדה שחוזים הם תנאי לתפקוד חברתי תקין מספיקה כדי לתת להם תוקף מוסרי, ייתכן שכך גם עבור צוואות-רכוש: אפשר לדמיין שחברה ללא צוואות אולי תתפקד, אבל עם חריקות קשות (אנשים יתחילו להעביר את רכושם ליקיריהם בעודם בחיים, ואז...). האם זה נכון גם עבור צוואות טיפול בגופות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להגיד לך מהו התוקף ה*מוסרי* של חוזה זה גדול עלי. אני לא מסוגל להגיד לך מהו התוקף ה*מוסרי* של "לא תרצח". אני גם לא בטוח שממש צריך כזה - לי נראה שמוסר הוא פשוט אוסף הכללים שאנחנו ממציאים כדי שהחברה שלנו תתנהג באופן שמוצא חן בעינינו. לכן כללים מוסריים הם תכלית עצמם, או לכל היותר נגזרים מערכים (ואז חוזה יכול להיגזר מ"הבטחות צריך לקיים" או "עשה למען אחרים מה שאתה מצפה שיעשו עבורך"). לי נראה שניתן לראות צוואה כחוזה בין כותב הצוואה ומי שאמור להוציא אותה לפועל. גם אם המוציא לפועל לא חותם עליה לפני שהכותב נפרד מאיתנו לשלום, אפשר לראות בכך שהאחריות על שלל הביזה (סליחה, העיזבון) עוברת אליו מעין הסכמה שלו לתנאי החוזה. ההסבר הזה די חלש, אני מסכים, כי אני לא בטוח בקשר לרעיון בסיסי - מי בעצם שומר על העיזבון שלא יבזז על ידי ההמונים? אם אלו קרובי המשפחה שעומדים עם רובים, זה דבר אחד. אם זו המדינה שתשלח את המשטרה לפרוע בבוזזים, זה דבר אחר - ובמקרה השני (שנראה לי המתבקש יותר) אפשר לראות את הצוואה כהסכם בין האדם למדינה - או אם תרצה, בין האדם לבין שאר הקולקטיב המקיף אותו. אני לא רואה את ההבדל בין צוואה רגילה לבין צוואת טיפול בגופו. אם לאדם מותר להחליט מה ייעשה עם פוחלץ הארנבון שלו לאחר מותו, למה שלא יוכל להחליט מה יעשה בגופו לאחר מותו (או אפילו לפני מותו?) הרי מוסכם (אני מקווה) שגופו של אדם הוא רכושו הבסיסי ביותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה רע להפר חוזה? אם כערך יסודי ואם כערך עזר שנועד למנוע אנרכיה כללית וחיים בחשש מתמיד שמא הצד השני לא יעמוד במה שהתחייב. דעתי בעניין רצון המת דומה (מבלי להתייחס למקרה שעל הפרק): ראוי בעיני לכבד את רצון המת, אלא אם ישנה סיבה מספקת שלא לעשות כן. התוקף המוסרי לכך יכול להיות כיבוד רצון המת כערך יסודי1 או כערך עזר2, בגלל השפעת הדבר על אושרם של רבים מן החיים, שאינם רציונליים כָּאיילים וברצונם לחיות בחברה שתכבד את הרצונות אותם הם הביעו טרם מותם, שכן אם הם יראו שנושא זה זוכה להתעלמות במקרים אחרים, הם יחיו בחשש מתמיד לגורל לאחר המוות של הגוף בו הם חיו והנכסים בהם הם החזיקו, עד כדי כך שהם יחליטו לדלג חלילה על שלב זה. מה גובר על רצון המת? בעיניי, לא מעט דברים. קודם כל חיי אדם – למשל גם מאדם שמת מוות קליני, יש לקצור איברים, אף אם התנגד הוא לדבר בחייו, אם יש בכך כדי להציל אנשים חיים או אף לשפר מאוד את איכותם. אפילו שיקולים כמו חיסכון כספי ציבור, טובת המחקר המדעי (כולל ארכיאולוגיה) עשויים לטעמי לגבור במקרים רבים על ערך כיבוד רצון המת. --------------------------------------------------------------- 1 כלומר ערך אותו אנו מקבלים על עצמנו (ומקורו הוא הישר מן הצרכים הרגשיים שלנו), מבלי צורך להראות כיצד הם משרתים ערכים אחרים אותם קיבלנו על עצמנו. 2 אותו אנו מקבלים על עצמנו כדי לשרת ערכים אחרים, אך נדבוק בו גם במקרים מסוימים בהם לדעתנו אין הוא עושה זאת, כחלק מן ההסכם החברתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חשבתי שרק אנשים חיים יכולים לבקש שלא יחברו אותם למערכות החייאה. צוואה רפואית כזו עושים אולי בעיקר מתוך הרגשת חרדה פנימית ופחות מתוך התחשבות בבני המשפחה שיצטרכו לטפל בצמח. כאדם בריא אנחנו חרדים ממצב בו נהייה חסרי אונים. אנחנו מדמיינים לעצמנו כיצד אנחנו עדיין בהכרה מסוימת אך חסרי יכולת לתקשר עם העולם החיצוני. כדי להקל על הרגשתינו הנוכחית אנחנו מפקידים צוואה או מצהירים על חוסר רצוננו במכשירי החייאה. החובה למלא את הצוואה הזו (עכש"י, צוואה רפואית, לפחות בארה"ב, איננה מחייבת אף אחד אלא יכולה רק לסייע בבימ"ש) היא חובה מוסרית כלפי האדם החי [והבריא] שחושב על עתידו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, הצדדים בצוואה יכולים בהחלט להיות המצווה והיורשים, כאשר למשל הנפטר מצווה את רכושו למי שטיפל בו בעודו בחיים, כתודה ידועה מראש על טיפולו. במקרים אחרים, זה יכול להיות חוזה בינו לבין החברה, שמורכבת מאנשים שגם הם רוצים שיכבדו את צוואותיהם טחרי מותם. לדוגמה, אדם שמוריש את רכושו לבית מוגן למפגרים, שבו חוסה בנו, יכול לעשות זאת כדי לוודא שאותו בן יזכה לטיפול נאות אחרי מותו. אם הוא חי בחברה שבה אין מכבדים צוואות, החשש לילד יכול להעיב על כל חייו - ולאנשים חיים, גם לטענתך, יש זכויות. אותו דבר לגבי בקשתו של אדם שלא להתחבר למכשירי החייאה בשעה שברור שזהו המשך חיים באמצעים מלאכותיים - כלומר, המשך של "קיום" מסוים, אבל לא של חיים ממש. דעתי היא, שקשה מאוד לבטוח בדעת הרופאים, שאותו חולה שממשיכים את חייו לא חש כל סבל או כאב, ושהוא אכן מחוסר כל הכרה. יותק מזה, הסבל הנגרם לאדם שחושש ממצב זה ללא יכולת להשפיע עליו (כלומר, כאשר נאסר על רופאים מכל וכל לקיים "צוואות בחיים" מסוג זה, יכול היות גדול מאוד. מסיבות אישיות, אני יכולה לומרר לך שזו בהחלט הרגשתי לגבי חיי. ודבר אחרון: הפרת חוזה היא דבר בעייתי גם בלי עניינים של אנרכייה: התנהגות כזאת מצד חלק ניכר של בני האדם, ללא התערבות חוקית, עלולה להעיב על חיי כולם כל הזמן: אם אינני האדם היחיד בעולם (ואני לא, לטוב או לרע), בשאלה אם אני יכולה לתת אמון בסיסי בזולתי משפיעה מאוד על כל חיי - וכיוון שכל מפגש בין אנשים נושא בחובו סוג של "חוזה", התחושה שלכל "חוזה" כזה אין משמעות היא הרסנית לחלוטין גם ברמת הפרט. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |