בתשובה לצחי ברזיק, 14/07/01 15:56
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כל אלא אינם אלא תירוצים שבדיעבד לריטואל דתי טהור וכל המביא טענת שיפור/ירידת חיי המין או הבריאות או תרומה ליפי/כיעור האיבר עושה שקר בנפשו בהתעלמו מהציווי הדתי ליהודים ולמוסלמים ואינו יכול להתנגד לכריתת הדגדגן או תפירת הפות מאותן סיבות בנות שלשת אלפי שנות הוכחה (למה בדיוק, חשבתי שהאל לא זקוק להוכחה מדעית) כפי שטען בדיון מקביל אסף שרעבי. אגב, בקשר לניתוח מילה בהרדמה. חישבו על גודל האיבר של תינוק בן יומו וגודל המחט. הרדמה בריסוס, כמו שהסביר לי רופא/מוהל לא עובד טוב ולכן משתמשים בשיטת הקשירה שגורמת להפסקת זרימת הדם לעורלה שנופלת תוך עזרת הסכין. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ובכן, מילת נשים אף פעם לא היתה חלק מהתרבות היהודית. הציווי הוא ציווי דתי. מי שאינו מאמין יחפש את ההסברים האנתרופולוגים שבגללם הפך המעשה לאקט מחייב. אני מניח שהדיון כאן הוא דיונם של אנשים לא מאמינים, כיוון שבין אנשים מאמינים אין כאן שאלה של רצון אלא של ציווי. מאחר ולא ניתן להוכיח שום דבר בצורה חד משמעית - לא כנגד ברית המילה ולא בעד ברית המילה, אזי כל הדיון הזה יסוב בינות לקשקושים והבלים. כל אחד ימשוך לטובת הצד בו הוא אחז עוד לפני שחשב על ברית המילה כנושא לדיון. (אני מניח שתתכן קורולציה חיובית בין חמץ בפסח לברית המילה נגיד) באומרי קשקושים אני מכליל כמובן כל מני מדעים או פסאודו מדעיים, פרויד ושות'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם בתשובתך למעלה לאלכסנדר וגם אלי אתה נוקט בשיטה שבה היהדות משמשת כקנה המידה היחידי שעל פיו יש לאמוד את האדם ופעילותו. ולא היא. אלכס, ואחרים, טוענים שהמילה הינה אקט של הטלת מום והשחתה על פי קנה מידה אנושי, לא על פי איזו דת כלשהי. מובן שהדת תציג ארגונמטים אם פרוזאיים אם פילו-תיאולוגיים להצדקת, להסבר ולהבנת מעשיה _שלה עצמה_ מקרה נוסף שבו, מעשה הברון מינכאהוזו, הדת מרימה עצמה בציציותיה. מתוכה היא מוכיחה את עצמה. מכאן הקביעה שלך שכל זה איננו אלא קישקוש - ואולי להפתעתך אני מסכים איתך. זהו קישקוש מן הטעם הפופריאני - הדת היא דיסציפלינה חובקת כל ששואבת את תקפותה מתוך עצמה וכשכזו היא הרמטית. יתרה מכך - הדת, במיוחד הגרסה היהודית שלה - מציגה עצמה, תופסת את עמצה כדבר מעבר לדיסציפלינה, מעבר לקטעגריה אנושית שניתנת לשינוי או ח"ח להפרכה - הדת היא הכל - מה שסובב אותנו והספרים והחוקים והמצוות הכל הכל איננו אלא תת-קבוצה (אם תרצה) של האמת הטוטאלית. אבל , אם נחזור למחוזותינו, כל אדם המוצא הצדקה למילה איננו יכול באותה נשימה להתנגד לכריתת הדגדגן, לתפירת הפות, לקשירת רגלי הילדות בסין, לשריפת אלמנות בהודו ושאר מרעין בישין. כל הפעילויות המרעננות הללו שואבות את תקפותם מרציונל דתי כלשהו. האין המילה שארית מתוחכמת לטקס הקרבת קורבנות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני הבנתי ממר מאן שהוא מדבר על איך שהיהדות תופסת את המילה. כאקט של הטלת מום. לא איך שצופה חיצוני רואה את המילה. איך שצופה חיצוני רואה את המילה? אין על כך ויכוח. אחד יטען שזהו מנהג ברברי. אחד יחשוב שמדובר במנהג הגייני. כל אחד ודעותיו הבאות, בדרך כלל, מהמישור הערכי הכולל של אותו אדם. מר מאן כתב -"דומה כי הן הרעיון היהודי והן הרעיון האמריקאי...רוצים ומשיגים - מבחינת האמונה - דבר ברור ויציב.." ובכן, מר מאן לא דיבר על הטלת מום מתוך ראיה אנושית, אלא איך שהיהדות תופסת את המילה. ועל כך התרעמתי. באומרי קשקושים התייחסתי לתאוריות פסיכולוגיות שהופרחו בחלל האוויר האיילי. גם אם יש בהם ממש, יש כל כך הרבה משתנים מפריעים שאי אפשר לחקור את אותם מנהגים ברצינות. ברית המילה נהגה בזמן בה הוקרבו הקורבנות. אין כאן שריד אבולוציוני. מקובלת עלי ההערה של יוסי גורביץ כי פדיון הבן הוא שריד למולך. או לפחות קרוב בצורה מחשידה למדי. הקרבת הקורבנות הם חלק או שריד מתהליך "החלוקה מחדש". טקסים בהם נערכו משתאות וסעודות המוניות בה המנהיג יכול "להיטיב" עם האנשים שהלכו איתו. ברית המילה, ככל הנראה, התפתחה כטקס בחלק מחברות אגן התיכון, בשעה שעברו מצורת חיים אחת לצורת חיים שניה. הליניאג'ים התפוררו והחברה מתחילה להשתנות ולהיות יותר גרעינית- משפחתית. במצב שכזה יש צורך לסמן מי האב. (מקודם, זה לא היה חשוב כל כך). על כן בברית המילה אנו מכריזים על דמות האב למען הסר ספק. כך על פי מארי דאגלס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא נשאלת שאלה ביהדות מדוע לא נולדו בנ''א נימולים (ההנחה שהם מושלמים יותר לאחר ברית מילה) ויש מסקנה שאני לא זוכרת | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המסקנה היא שזין להיות יהודי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ניסיתי להצדיק את המילה. גם לא ניסיתי לשכנע אף אחד נגדה. בניגוד למילת נשים שבאמת מזיקה, הברית לא ממש משנה לאף אחד, חוץ מסיבות חברתיות. אם וכאשר יגיע היום בו אחליט אם לימול את ילדי או לא ההחלטה תהיה עניין פשוט של היצע וביקוש - כאב היום (שיעבור) או מבוכה בטירונות בעוד 18 שנה (למרות שלא נראה לי שמישהו שם לב לדברים כאלה כשהוא מנסה לתפעל מקלחת צבאית בעמידה על כפכף אחד בנסיון לא ליפול לתוך הפיכסה)? בעולם מושלם לא הייתי מל אף אחד, אם זו השאלה. אבל ברומא... |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |