בתשובה לדובי קננגיסר, 13/07/01 15:27
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אם באמת הקונצרט הוא מוצר אז בוא נחשוב על הדוגמא הזו: קנית קופסת קורנפלקס והיה כתוב עליה שיש בה 777 פתיתים. באת הביתה, פתחת, טעמת, הקורנפלס פריך, יש שם מספר הפתיתים המדויק, הכל בסדר אלא מה! מצאת שם גם שפן אדום מפלסטיק, מתנה. אף אחד לא מכריח אותך לאכול אותו או לשחק איתו. אז אתה יכול לקרוא לזה שקר בפרסום? נראה לך סביר לתבוע את יצרנית הקורנפלקס בגלל שצירפה לקופסה שפן מתנה? אותו דבר עם הקונצרט של בירנבוים. אין שום הבדל בין המקרים אם מתייחסים לקונצרט כמו למוצר. יצרנית הקורנפלקס לא הכריחה אותך להשתמש בשפן ובירנבוים לא הכריח אף אחד בקהל לשמוע את ואגנר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה היא שבארנבוים לא הכניס שפן, הוא הכניס חזיר. אנאלוגיה שלמה יותר תהיה אדם שקונה מוצר שכתוב עליו "קורנפלקס בלי שפן!", ובכל זאת מגלה בפנים את השפן. אנשים רבים לא היו הולכים לקונצרט שמביע תמיכה במוזיקה של וגנר, וזו זכותם. היה ידוע ברבים שוגנר לא ינוגן בפסטיבל ישראל, ובארנבוים בחר להתעלם מכך, לפעול כנגד ההסכמה הברורה שהייתה לו עם הנהלת הפסטיבל, וכנגד ההסכמה המשתמעת שהייתה לו עם הקהל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מעלה נקודה חשובה ועדינה, אם כי לא רלוונטית למקרה זה. חשובה, כי אכן ההחלטה איזה מידע יש לספק לצרכן היא החלטה בעלת משמעות רבה; עדינה, כי ברור שיש אינטרסים למניפולציות שונות באינפורמציה הזו. כחלק מכך שהחברה שלנו לא פועלת רק במסגרת של כוחות שוק, מקובל בכל מדינות המערב שחלק ניכר מהמידע שאותו נדרשים משווקים לספק, מוגדר על ידי הרשויות ולא ישירות על-ידי הצרכנים. כך למשל, נתונים תזונתיים וכד'. עם זאת, מובן שחלק אחר מהמידע נקבע לפי כללי השוק. אם השפן הוא לא מזיק, יש להניח שלאיש לא אכפת. אבל אם נמשיך את דוגמת החזיר שהועלתה כאן, חשוב על תעודות כשרות, שם דרישות של ציבורים מסויימים גורמות לפרסום מידע וקניית הכשרים, שאינם נדרשים על-ידי הרשויות. למה כל זה לא רלוונטי למקרה שלנו? מהסיבה הפשוטה שברור שהמידע שהוסתר הוא בעל משמעות, שהרי ויכוח ער בנושא התעורר לפני קונצרט. מה שעוד יותר משמעותי הוא שכן פורסם מידע: פורסם שהוחלט לא לנגן את וגנר. ובכך הטעו את הציבור. המסקנה היא שמי שראוי לתואר שפן הוא מי ששמר את ההחלטה בסוד... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המצאתי את דוגמת השפן במידה רבה כדי להמחיש שקונצרט זה לא בדיוק מוצר כמו קורנפלקס. תאר לך שקו ההגנה שטטיאנה סוסקין שציירה את כרוז החזיר היתה בוחרת לה היה, שהציור שלה הוא מוצר, שמי שרוצה אפילו יכול לקנות אותו ממנה ומי שלא רוצה יכול להתעלם. מה שרציתי להדגיש זה שכשמגדירים כל דבר כמוצר ועומדים בתוקף על מסחר חופשי ללא הגבלות בתור זכות יסוד, אז מגיעים בדיוק לעמדה של בירנבוים. מה שעשית במאמר זה להפוך שאלה תרבותית לשאלה צרכנית טהורה. וכשמדובר בשאלה צרכנית אז נכנסת השאלה של מה רוב הצרכנים רוצים, ומסתבר שהם רצו וגנר, הם נשארו באולם ומחאו כפיים. כשבירנבוים הופיע באותו ערב ושאל את הקהל אם הוא רוצה לשמוע וגנר והרוב ענו שכן הוא כרת ברית אד הוק עם צרכניו. אם הרוב היה מסרב לשמוע הוא לא היה מנגן. כלומר, בירנבוים לא הפר שום הבטחה לשומעים, ההפך, הוא קיבל מהם עידוד לעשות מה שעשה. לקהל הצרכנים אין מחוייבות כמו להנהלת הפסטיבל שהיא גוף ציבורי והרי לך התוצאה. לסיכום, בירנבוים הפר אולי הבנות שהיו לו עם הנהלת הפסטיבל אבל לא עם צרכניו, מנקודת הראות הקפיטליסטית-דמוקרטית-צרכנית שהצדקת במאמר הוא דווקא היה בסדר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קו ההגנה של טטיאנה סוסקין היה לא רלוונטי, משום שהיא נענשה מסיבות פוליטיות. מה שסוסקין עשתה היה פגיעה מכוונת ברגשות ציבור דתי. היא לא השתמשה לשם כך בשום כלי ממלכתי, להבדיל מבארנבוים. השאלה היא באם מותר לפגוע במתכוון ברגשות הציבור. לדעתי - מותר בהחלט, וזה כן במסגרת החופש האמנותי של היוצר, ויהיה מטורלל ככל שיהיה (כמו שהתרשמתי מהגברת סוסקין). בנוגע ל"ברית אד הוק" שבין בארנבוים לבין הצרכנים - הנהלת הפסטיבל היא חלק מה"צרכנים". הצרכנים של פסטיבל ישראל הם מדינת ישראל, ובכלל זה אלה שלא נכחו בקונצרט. הצרכנים הישירים הם כל אלה שקנו כרטיסים. נניח שבארנבוים היה בוחר לספר בדיחה גזענית נגד ערבים (שזה מה שעשתה טטיאנה סוסקין), ולפני כן היה אומר לקהל שמי שזה לא מוצא חן בעיניו מוזמן לצאת. להגנתו היה אומר לאחר מכן שכמעט לא היו ערבים בקהל, הקהל נהנה, ועובדה שרק מעטים יצאו. האם זה היה בסדר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כדי לחדד דברים כדאי לא לערבב ביניהם. דוגמת סוסקין באה להדגים את האבסורד שאפשר להגיע אליו אם מגדירים כל דבר כמוצר. הצרכנים במקרה זה הם אך ורק רוכשי הכרטיסים שהיו יקרים מאוד. בעצם אלה ששמעו וגנר בכזו שמחה היו אלה שסיבסדו את הפסטיבל, ולא להפך. שמעתי בטלוויזיה את מנהל הפסטיבל מסביר שהקונצרטים היוקרתיים כמו זה של בירנבוים מסבסדים את המופעים שיש להם פחות ביקוש או קבוצות אוכלוסיה כמו סטודנטים ובני עיירות פיתוח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מצליח להשתכנע מהטענה שלך. השאלה היא לא מה רוב הצרכנים רוצים - השאלה היא האם רוכשי הכרטיסים ידעו מה הם רוכשים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הבדל בין קונרפלקס לקונצרט, גם בראיה הצרכנית שבה אני עסקתי ברשימה שלי. קונצרט הוא מוצר חד פעמי - ולכן, הנזק במצג שווא הוא גדול יותר מאשר במוצר המוני. בהנחה שיש מצג שווא לגבי מוצר המוני, כאשר לא מדובר על הסתרת מידע בעל משמעויות לא הפיכות (כמו נזק תמידי לבריאות), קיימת לצרכנים נפגעים אפשרות לחשוף את המידע שהוסתר, ואף לארגן מרד צרכנים. במקרה של הקונצרט בו עסקנו מדובר יהיה בסגירת האורווה אחרי שהסוס ברח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שמה שמבדיל קונצרט ממוצר אחר בהקשר זה הוא חד פעמיותו. תמיד אתה כצרכן לומד לקח רק אחרי שנפגעת, בין אם הקבלן שבחרת עשה עבודה גרועה, הקורנפלקס היה ממש לא טעים, הכיפה הסרוגה שלך נפרמה וכו'. תמיד הסוס בורח אבל אפשר להעניש אותו אחרי זה. זה העקרון של לחץ צרכני בחברה קפיטליסטית. במקרה של ברנבוים, אם הקהל רוצה אפשר לצרף אותו לרשימת החרם לוגנר ולהפסיק ללכת להופעות שלו ולא לקנות את התקליטים שלו וכו'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באופן כללי אין לי ויכוח אתך לגבי זה. ההבחנה שלי לגבי מוצר "חד-פעמי" לא באה לומר שהקונצרט אינו מוצר, אלא פשוט לנוסת להמשיך ולאפיין את סוג המוצר. כלכלנים עוסקים בסיווגים כאלה, על-מנת לאפיין התנגות של השוק במצבים שונים; למשל כאשר מבחינים שמוצר אחד מהווה תחליף (אולי חלקי) למוצר אחר. נדמה לי שכאשר עוסקים בסוגיית כוחו של הצרכן, חשוב להבחין בין קו-ייצור שמייצר נעליים זהות, לבין מוצרים "רגעיים" כמו קונצרטים, הצגות, ועוגות תוצרת בית. במקרה של המוצרים החד-פעמיים חשוב האמון ביצרן או במוכר, הרבה יותר מאשר האמון ברמת המוצר. במקרים מסוג זה, שיקולים כמו אבטחת איכות, רגולציה וכד', מתגמדים בהשוואה לאמון הבסיסי הנדרש בין הצרכן ליצרן. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |