בתשובה לאלמנה ויתום, 17/01/05 6:21
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כלומר, את שואלת איך המוח בונה מלכתחילה את רשימת האפשרויות שראויות להבחן בכל סיטואציה? Search me. אני מנחש שזה קורה אסוציאטיבית עפ"י הנוירונים שמתעוררים לפעולה ע"י אחד מהמרכזים שמטפלים בראיה, בהתאם לקשרים הסינפטיים של בעל המוח, אבל אם הייתי יודע איך המוח האנושי עובד לא הייתי שומר את זה לעצמי :-) השאלה האחרונה שלך, אני מניח, עוסקת בתודעה ובהרגשת הרציפות של ה"אני" שלנו. אולי רב"י (או מישהו אחר) יוכל לעזור לך כאן, אני לא ממש מבין את העניינים ההם באופן שמאפשר לי לכתוב עליהם משהו קוהרנטי יותר מ"אה, כן, מצד שני אולי, למרות ש, למה? למה לא?". |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שדווקא ניתן לנג'ס בעניין הרשימה. מתוך הסכמה כללית עם עניין אי החופש, נובע שבעצם קביעת רשימה כזו היא פיקטיבית. המוח אינו חופשי לבחור גם לא רשימה. הוא לא בורר אפשרויות, הוא קיים בו זמנית עם המצב מולו הוא ניצב והוא חלק מהמצב. למעשה אני חותר לומר, שבהשקפה זו של אי חופש, כל מתיחת גבול בין אדם לסביבה שלו היא פיקטיבית. אין מקום מסוים בו אתה נגמר והעולם מתחיל. אתה והאפשרויות - חד הוא. אם ממש מתעקשים על קיום אפשרויות כדי לראות משמעות (דבר שמסיבות כאלה ואחרות חביב עלינו מאוד) אז כל האפשרויות נגזרות מאופן תפקוד המוח שבתורו נגזר מגנטיקה, התפתחות, סביבה והיסטוריה. למידה היא יכולת של מוחות ספציפיים להביט על העבר ולקבוע שפעם הבאה הם ינסו משהו אחר... טוב, אני מושך את עצמי בלשון, ואין לי צורך בלשון כל כך ארוכה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאד סביר שאי פעם קראתי משהו שהוא אמר, או משהו שמישהו אמר עליו, או משהו שמישהו העתיק ממנו. לצערי הזכרון שלי לא עושה הבחנה טובה בין דברים שלמדתי לבין דברים שחשבתי עליהם בעצמי, מה שגורם לי לא פעם להרגיש אידיוט גמור. הכלל הוא שאם אני אומר דבר טעם, יש להניח ששמעתי אותו ממישהו אחר. השטויות, לעומת זאת, מקוריות ברובן. דוגמא אקטואלית: "הכל פוי והרשעות נתונה" נתפס אצלי כמשהו שהמצאתי אתמול, ובכלל לא אתפלא - אם כי ארגיש די זיפת - אם יתברר לי שזה הופיע ב"זו ארץ" או משהו כזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לא צריך להתפלא ואתה יכול להרגיש זיפת. אכן ''זוארצזו''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שיט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקריאה שניה (של המשפט שלך) אתה יכול להרגיש פחות זיפת. בזוארץ זה ''הכל פוי והרשות נתונה''. (את האיור הנלווה אתה יכול לנחש) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז לפני (?) שיגנבו לי גם את זה, שמעת על התוכנית הפורנוגרפית שמשודרת בערוץ 1? _______________ "חור וסדק" כמובן. או שמא זאת תוכנית לשיפוצניקים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תמיד חשבתי ששם טוב לביטאון הגניקולוגים יכול להיות popular misconceptions
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובטאון הלסביות: never say Gever . (שנפסיק כאן, לפני גערת העורכים?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת שאלה. אני מניח שאם כותב המאמר לא יתלונן אנחנו מוגנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נעמי וולף גנבה לך את התהילה: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וגם החבר'ה האלו: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא שמעתי. מצד שני מאז האולימפיאדה לא ראיתי שום דבר בערוץ 1. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ניסיתי לקחת לך את הקרדיט, רק להפנות אותך בכיוון שאולי יעניין אותך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם לא קיבלתי את זה כנסיון לקחת ממני את הקרדיט. אני באמת סובל מהתסמונת שהזכרתי, ואני מודה לך על האינפורמציה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבתי פעם בדיון 826 כדי להתמודד עם שאלת האני, נסיתי להסביר מושגים כמו בעלות, אחדות ורציפות, דוגמא על אישיות שסובלת מסכיזופרניה קיצונית - "כמה אנשים שונים הייתה כריסטין דושאן בין השנים 1893 ו-1904?" - ונגעתי קלות בדבר מהותי שגם המאמר שלך מתמודד איתו - תחושת הפרטיות, החוויה הפרטית האינטימית שלא נגישה למתבונן חיצוני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דיבורים אודות ה"אני" גורמים לי להזכר בתחושת הדפרסונליזציה+דריאליזציה אותה חוויתי, באופן כמעט רציף, במשך מספר חודשים. הדבר עדיין לא הרפה ממני לחלוטין, ואני בספק אם הדבר אי פעם יעבור באופן מוחלט. אחד הדברים המעניינים במצב תודעה זה (זהו מצב מסתורי למדי מבחינת הרפואה המודרנית, עלי לציין) נובע מהעובדה שגם כאשר מרגישים שהמצב לא יכול להדרדר יותר מכך - המצב עדיין מדרדר, באופן בלתי צפוי - ומתרחב לתחושות חדשות שמעולם לא ארצה לחוותן שוב. רגע השיא זכור לי היטב. עמדתי ליד תחנת האוטובוס, עם מספר חברים. דיברנו, צחקנו, אך מוחי היה הרחק משם. אין בפי מילים לתאר תחושה זו. התנתקתי לחלוטין מכל אשר היה מוכר לי. בצורה שלא חוויתי קודם - הכל נראה זר באופן כמעט מצחיק. העולם, האנשים, היקום - הכל איבד משמעות לנגד עיני, הכל נראה מגוכח בצורה מבחילה. הדבר לא נבע ממחשבה מודעת, אלא *חוויתי* זאת, בצורה פיסית לחלוטין. התחושה לא היתה זרה לי באופן מוחלט, שכן במהלך כל הדפרסונליזציה חוויתי מעין ניתוק מעצמי ומהסביבה (כך למשל - זכורה לי סצנה נוספת, בה ראיתי דבר מה ותהיה במשך מרבית היום אם באמת ראיתי זאת אותו הדבר, או שמא מדובר באשליה), אך היא היתה שונה מכל אשר חוויתי. מעולם לא אשכח זאת. הדבר גרם לי להבין עד כמה חיינו ספציפיים, אם כי לצערי מעולם לא אוכל להסביר מהי כוונתי בכך. ומהו הקשר לנושא השיחה? ובכן, כל עניין ה"אני" הוא מוזר למדי עבורי. מישהו כאן, מלבדי, חווה אי-פעם דפרסונליזציה לטווח ארוך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי היה למשך כמה ימים. כשהצלחתי לבסוף להתבדח עם עצמי, חשבתי ''עכשיו אני יודע איך מרגישים מחשבים''. נראה לי ש''זן ואמנות'' יכול להעביר את התחושה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת היתה סכיזופרניה או פיצול אישיות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פיצול אישיות (שוב סליחה), אלא שהביטוי שווילקס משתמשת בו הוא ריבוי אישיות, דבר שמרמז על אחדות ורציפות. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |