בתשובה לאורי פז, 09/12/04 0:35
 |
|
 |
||
|
||||
 |
""דרגתו של אדם שבוחר במודע למסור ולהקריב את נפשו על מזבח אמונתו האידיאולוגית – נעלה יותר מאדם שנפטר סתם כך בשיבה טובה כדרך העולם" אני חושבת שכבר דנתי איתך בשאלה, אבל אני לא זוכרת מה היו התוצאות, אז הנה היא שוב: למה אדם שהקדיש את כל חייו לאמונה מסוימת, תרם, עשה, חי חיים למופת ומת בשיבה טובה הוא פחות ערך מאדם שהקדיש את חייו לאותה האמונה ומת בגללה? למה אתה חושב שדרגת המסירות נמדדת על פי מותו של האדם? אולי זה שמת בשיבה טובה הצליח לעשות הרבה יותר במהלך חייו למען קידום אותה אמונה? זה שמת, נו, הוא מת. הוא כבר לא יכול לעשות שום דבר למען אמונתו האידיאולוגית. אולי זה לא כל כך חכם להקריב את נפשך למען האמונה, אלא כדאי להמשיך לחיות, ולהילחם עבורה בדרכים אחרות? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
''לא המתים יהללו יה'' | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטער שלא דייקתי בלשוני. כבר לימדונו חכמינו ז"ל כי מרכיב קדום, ואולי עיקרי, במשמעות המושג "קידוש השם" היה דווקא הרעיון שהתנהגותו של אדם בחייו בחינת "יהא שם שמים מתאהב על ידך" היא המביאה את הבריות לומר: "ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו" (יומא פו, ע"א). ומתוך מעשים שכאלה אף מגיעות הבריות לידי הכרה כי "ברוך א-לוהיהם של היהודים", כמעשהו של שמעון בן שטח שהחזיר אבֵדה לבעליה (ירושלמי, בבא מציעא, פרק ב, דף ח, טור ג). חז"ל הבחינו כי יש שזכותו של אדם באה לו על סמך התנהגותו המופתית במהלך כל חייו, מראשיתם ועד אחריתם, ויש קונה עולמו בשעה אחת, כאותו חייל רומי שהֵקל על רבי חנינה בן תרדיון את מותו ובשעת מעשה אף הטיל עצמו לתוך האוּר (עבודה זרה יח, ע"א), או ככל אותם היהודים שנפלו על קידוש השם בכל תולדות עמנו בשל היותם יהודים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |