|
ההסבר, בעצם, זה שפירטתי. הוא לא שם. לא תלוי על הקיר ליד העבודה עצמה, למיטב ידיעתי, כל הסבר מלבד שמה. את ההסבר שנתתי כאן יכולתי לתת היות שלמדתי על האמן הזה ואחר כך קראתי עליו עוד.
ואיך בכל אופן אמור הקהל המזדמן למוזיאון להבין את היצירה של גונזלס-טורז?
אולי כאן הבעיה האמיתית. ההסבר אמור לבוא מהיכרות מוקדמת שלך עם עבודתו של האמן, או מקריאת הקטלוג. בתערוכות מסוימות תלוי גם מעין דף אינטרודוקציה בכניסה אליהן.
הבעיה האמיתית של האמנות העכשווית, לדעתי, היא לא העובדה שהיא נזקקת כיום לפרשנות מבחוץ כדי שההנאה ממנה תהיה שלמה (ויזואלית ואינטלקטואלית, אם לפשט משהו לא פשוט). אני לא רואה פסול בכך שאמנות תהיה תובענית, שלא תהיה מיידית אלא תדרוש ממך השקעה מוקדמת בקריאה אודותיה, הבעיה האמיתית נעוצה באנשים שבידיהם הופקדה המלאכה החשובה הזו של תיקשור האמנות לקהל: הפרשנים1. אוצרים, מבקרי אמנות, פילוסופים של אמנות, כל אותם אנשים שהכתבים שלהם היו אמורים להביא אותנו להבין אמנות, רובם ככולם נגועים בשיח הפוסט מודרני, זה שבמכוון אינו בהיר ואינו פונה אל הקורא הממוצע אלא אל קבוצת עלית קטנה שדוברת את השפה הזו. השיח הזה גלש באורח מתסכל ביותר מן הפילוסופיה אל ביקורת האמנות, ומהווה חיץ שמסכל ביעילות את כוונות ההתקרבות של חלק נכבד מהקהל. ועד שלא יבינו האמנים עצמם שהברית הזו אינה משרתת את מטרותיהם אלא מביאה אותם קרוב לכדי הכחדה, לא תקום האינתיפאדה שתקרא להחזיר את ההמונים אל המוזיאון, ואני לא חושבת שהיא תבוא מבחוץ, מן הקהל, זה - אדיש הוא, אם לא אמנות פלסטית, יש לו ריגושים ופיתויים אחרים, חייו לא ידמו לו ריקים בלעדיה. אני חושבת שהאמנים עצמם הם אלה שצריכים להתעורר ולהבין שנסחפו רחוק מדי על גלי האינטלקט, ואיבדו את אחד הדברים היותר בסיסיים מבחינת הצורך, את הקהל.
1 לפני שבוע ראיתי ווידאו ארט של אמן בשם דוגלס גורדון, שנקרא "feature film". הסרט כולו הוא 81 דקות בהן המצלמה מתמקדת בידיו ובפניו של מנצח, (שמנצח על תזמורת המנגנת את פסקול הסרט "וורטיגו" להיצ'קוק. משך כל 81 הדקות, איננו רואים לא את הסרט, לא את התזמורת, לא את הקהל. המנצח, הלא הוא הפרשן, הוא הגיבור, ידיו ופניו הם הדימויים היחידים בסרט, ומעבר לדברים שללא ספק מוסר הסרט הזה על קולנוע, מוזיקה, אמנות והיחסים ביניהם, יש פה קודם כל, בעיני, ביקורת חריפה על כך שכיום הפרשן הוא הוא הכוכב של סצנת האמנות.
|
|