בתשובה לנח שמיר, 31/10/04 18:33
 |
|
 |
||
|
||||
 |
נח, ירדתי מסוס התקציבים. הנקודה המהותית בעיני, כפי שכתבתי (ואולי התפספס) היא פתרון סוגיית היחס לבדואים. בנקודות שהעלית קיימת אותה "דיכוטומיה" ביחס אליהם: מצד אחד בסעיף 1 אתה מציע לשתף אותם בתכנון עתידם. מצד שני, בסעיף 2 הם הופכים בחזרה למושא דומם ("בעיה") ויש איזו רשות עלומה שרוצה "לרכז אותם." אם הם שותפים לתכנון עתידם, שותפות כזו אינה יכולה להיות במעמד משקיף כי אם של שותף שווה זכויות ובכלל זה גם בעל זכות וטו על פתרונות מסוימים או לפחות על כיווני פתרון מסוימים. אם הם שותפים נחותי-זכויות, שיתופם לצורכי "תחושה טובה" לא ישיג תחושה טובה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים לחלוטין עם הקביעה שלך. הדיכוטומיה, לדעתי, היא בין הרצוי והמצוי. חלק מהבעיה היא שמתייחסים אליהם כאל ''מושא דומם'', מחליטים עבורם ולא משתפים אותם מספיק (אולי קצת כן ואני לא מודע לזה). אני מניח שאם ניתן להם את הקיצוניות ההפוכה, כלומר, החלטה חופשית הם פשוט יעדיפו את המצב הקיים. לכן אני מציע להתייחס אליהם כמו אל תושבי גוש קטיף, למשל. ההחלטה לפנות אותם ממרבית הקרקעות שתפסו היא חיונית ולא ניתנת לויכוח. מכאן והלאה הם חייבים להיות שותפים מלאים בכל פיתרון. שוב, אני מניח שזה לא קל כמו שזה נשמע, אבל, לטעמי, זה הכיוון הנכון ובטווח הארוך אפילו החסכוני ביותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי כדאי להתחיל קצת קודם: ראשית, לא להתייחס לבדואים כאל מכלול אלא כאל פרטים שלכל אחד מהם רצונות והעדפות משלו. במלים אחרות, לא להתייחס אליהם כאל שבט או חמולה אלא כאל אזרחים פרטיים. שנית, ההשוואה לתושבי גוש קטיף מופרכת, גם מצד המצע שבגללו התיישבו במקום בו הם יושבים, גם בגלל ה(אין) תמיכה בהם ביושבם שם וגם בגלל היעדר מרכיב פיצוי ראוי לשמו. אילו היו מציעים מאה אלף דולר לכל בדואי, אני מניח שהיקף הבעיה היה קטן במידה משמעותית מאליו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאנחנו מתבנסים להסכמה. יהיה קשה אמנם להתייחס לכל פרט, בעיקר כשהגישה שלהם היא שבטית, אבל ודאי שרצוי להכניס מרכיב פרטני, אם יהיה בו צורך ויוכלו לעמוד בו. באשר להשוואה למתנחלים, כמובן שלא התכוונתי להשוואה מלאה (וודאי שלא בגובה ההשקעה לנפש). הכוונה היתה שכמו במקרה גוש קטיף, המדיניות הכוללת (והלא מוסכמת בהכרח ע''י התושבים) צריכה להיות מוכתבת מלמעלה, לפי האינטרס של המדינה. מכאן והלאה צריך להשתדל ללכת לקראת התושבים ככל האפשר במגבלות התקציב והתכנון. לצערי, המציאות רחוקה מאד מזה. אין תקציב ראוי ןהתכנון(המאד חלקי) הוא כולו הכתבה מלמעלה ומכיל את כל שגיאות העבר שהוכחו כלא פותרות שום בעיה וברוב המקרים יוצרות בעיות חדשות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מרגיש שאנחנו דווקא מתרחקים מהסכמה. ראשית, איני מסכים לכך שצריך להתייחס אל הבדואים כחמולה או כשבט, גם אם אתה מניח ש"הגישה שלהם היא שבטית." זו מעין ציפיה המגשימה את עצמה: ככל שתתייחס אליהם כשבט ותנסה להגיע לפתרונות המבוססים על שבטיות (לשון אחר, סגירת "דילים" עם הראיסים המקומיים), כך תתחזק אותה שבטיות כביכול. כלומר, יתחזקו הראיסים המקומיים. שנות החמישים חלפו להן ועמם הגישה המפא"יניקית של סגירת עסקאות מתחת לשולחן עם ראשי חמולת אבו-גוש. פתרונות אמיתיים חייבים להתייחס לפרטים ולבעיותיהם הפרטניות, לא לאיזה ראיס מטעם עצמו או מטעם חבריו. הדברים רלוונטיים במיוחד בהתייחס לדיכוי החמור והרווח של נשים. הסדר שמניח ש"הגישה שלהם היא שבטית." הוא למעשה קרט בלאנש להמשך רמיסת זכויותיהן. באותו מטבע שבו מדינת ישראל צריכה לעלות ברכב אש ובפרשים נגד מנהגים ברבריים ומסלידים כמו כריתת דגדגנים, כך גם הפתרונות צריכים להבנות קודם כל סביב הרוב המדוכא והמושפל של הנשים והילדים אצל הבדואים. שנית, אתה מניח שהפתרון לבעייתם של הבדואים הוא בראש ובראשונה תקציבי. בעיני, זו התייחסות שגויה לבעיה. הבעיה היא קודם כל של זכויות. לבדואים מגיעות זכויות שוות לאלו של כל אזרח אחר. כל "הקצאות התקציבים" אינן יותר ממסלול נוח (לפוליטיקאים) והרסני (לבדואים) להמשך שיעבודם לראיסים ולפוליטיקאים המשליכים להם פת נדבה. מה שנדרש אינו בניית ירוחם ב', ג' וד' לבדואים אלא מתן אפשרות להם להתיישב ביישובים יהודיים קיימים או בקרבתם או, לכל הפחות, לפתוח אפשרות זו באופן עקרוני. אני סבור שכתושב עומר (כמדומני) בוודאי תשמח על שניתן היה לך להעלות תרומה לפתרון בעייתם כאשר רבע מאוכלוסיית עומר תהיה בדווית, הלא כן? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע, אורי, כמה אתה מכיר את הבדואים, הכרות שלאורה כתבת מה שכתבת. כאחד שהתנדב בעבר לכל מיני פעולות סיוע להם וכשכן שבא איתם במגע, אני מניח שאני מכיר קצת יותר. תקופת הראיסים וראשי השבטים, איתם היה אפשר לסגור דילים על חשבון השבט נגמרה בדור הקודם. הדבר האחרון שהם רוצים זה את הגישה הפטרונית שלך שתעזור לנשיהם וילדיהם לפי השקפתך (הדומה לפתרון המפא''יניקי של ''בעיות'' העולים מתימן או מצפון אפריקה). הם רוצים פתרון קולקטיבי ואוטונומיה (אותה אנחנו צריכים לכבד במסגרת החוק) בתוך הקולקטיב, בדיוק כמו האתיופים. באשר לשוויון זכויות, כאן אני בהחלט מסכים. פרנסה, לפי עניות דעתי תוכל להיות מושגת עבורם רק בהשקעה כספית משמעותית. באשר לעומר, אם כתבת מה שכתבת בציניות, פיספסת. עומר הוא ישוב פתוח לבדואים ולכל אדם, ובלבד שיוכל לעמוד במחיר הרכישה (נמוך למדי, בכל זאת רק נגב) או השכירות של בית. יש כמה בדואים, בעיקר קבלנים וסוחרים הגרים בעומר. עומר מספקת גם שירותי בנקאות, דואר, קניות ותחבורה לכל הבדואים של הסביבה, כך שתמיד יש לא מעט בדואים במרכז, וגם עובדי מועצה, גננים וכו'. לא אהיה צבוע ואומר שאני שואף מעבר לזה שהיישוב יהפוך מעורב לחלוטין. יש הבדלי מנטליות, התנהגות ודפוסי חיים. הרצון לעזור במציאת פתרון לא מחייב בהכרח להתערבב לחלוטין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם תקופת הראיסים נגמרה איך זה ש"הם" עדיין רוצים "פתרון קולקטיבי"? מדוע מדוע יש לעסוק בפתרון בעייתם של הבדואים ברמה השבטית? מדוע לא להתייחס אליהם כפרטים ופרטים בלבד? הנקודה שביקשתי להעלות כאן היא שההתייחסות לאנשים כפרטים בעלי זכויות תורמת לחיזוקם ככאלו, ואילו ההתייחסות אליהם כקולקטיב תורמת לחיזוקם של השולטים בקולקטיב. אין "הם" – יש אנשים השולטים באנשים אחרים ומייצגים אותם "הם." כל עוד אתה ממשיך להתייחס לבדואים כקולקטיב. זה כמובן מחמיר כשאתה רוצה "לדאוג להם לפרנסה." זו הדרך לתקוע אותם, לא לחלצם. ההסכמה שלך עם זכותם לשוויון זכויות מקיימת את הדואליות, משום שבכך אתה בו זמנית מסכים ושולל מהם חלק חשוב מזכויותיהם. אגב, אותו כנ"ל לגבי האתיופים. נקודת המפתח הקריטית כאן היא באיזה ערוץ מוזרמות הזכויות. אם הן ניתנות לכל אדם כפרט, הרי הוא אזרח שווה זכויות בחברה. אם הן ניתנות כחבילה המחולקת כראות עיניו של השייך או הקייס, הרי שלמעשה שללת מהם את עיקר זכויותיהם והעברת אותן לידיו של השייך/קייס לחלוקה כראות עיניו. בקשר לעומר: לא כתבתי בציניות. אם זכויות שוות ימומשו לכל, זה התהליך הטבעי שיתרחש. הבדואים יגורו בעומר, כמו שיגורו בבאר שבע, דימונה, או כל מקום אחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אידיאות יפות, אבל במציאות שבה אנו חיים, אפליה מבנית אינה מתחשבת בפרטים. בעיית הבדואים אינה בעייתם של פרטים שבמקרה יש להם מספר מכנים משותפים (לא זכו לחינוך נאות, לא מוצאים עבודה ומקבלים יחס קשה מהרשויות). כל הבעיות שבסוגריים נובעות ישירות מעצם היותם בדואים ומהעובדה שגדלו והתחנכו בתנאים מסוימים בגלל היותם בדואים, ולא קיבלו יחס של פרטים. נכון שיש כאן ביצה ותרנגולת, אבל אתה מבקש לשבור את המעגל דווקא בנקודה שמסירה את האחריות מהגורמים שהביאו לאותה אפליה מבנית. בנוסף, כשבדואי הולך לחפש עבודה ונתקל באפליית או בסירוב, אין זה מפני שהמעסיק בדק ומצא שאישיותו הפרטית של אותו בדואי אינה מתאימה לאותה עבודה - לא, הוא מופלה על רקע היותו בדואי, בגלל עובדה זו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים עם ברקת. ובתשובה לך אורי, לא יודע למה נדבקת לנושא הראיסים. אין כבר אופציה כזו. זה לא במקרה שהנציג הקודם של הבדואים היה שיך אבו-רביע , מקורב לשלטון, והנציג הנוכחי הוא ע"וד אנטי ממסדי. ובכלל, מי מציע לתת כסף לכל בדואי כפתרון? זה לא ייצור אף מקום עבודה. רובם (לפי מה שקראתי ושמעתי) אינם רוצים לגור בין היהודים. הפתרון של עיירות בדואיות מקובל עליהם, בתנאי שלא יחזרו על שגיאות העבר,יחזקו את העיירות הקיימות ויכירו בכמה כפרים גדולים לא מוכרים. בזה אני תומך ועל כך כבר כתבתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע למה בדיוק אתה מסכים עם ברקת, כיוון שלא הצלחתי להבין מה היא אומרת. לגבי נתינת כסף: כשאתה מדבר על "תקציבים" ו"השקעות" – מה לדעתך המשמעות של זה אם לא חלוקת כסף בדרכים כאלו ואחרות? לגבי דעתם של הבדואים: מה עניין ידיעותיך לגבי מה שהם רוצים לכאן? מדוע לא לפתוח את האפשרות ולתת לחיים להחליט? זה נשמע לי כמו חשש מהרעיון הזה מוסווה במלים יפות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא לי לפרש את דבריה של ברקת. אני חושב שהבנתי. יש הבדל בין השקעת תקציבים בדרך מושכלת ומכוונת לבין חלוקת הבוחטה בין אנשים. האחרונה אינה חכמה בעיני והראשונה חייבת להעשות בשיתוף עם הבדואים אבל ודאי שעל בסיס קיבוצי (שום הסוואות). אם תתן לחיים להחליט, חלק מהם (המובטלים בעיקר) יקחו את הכסף, ישארו איפה שהם ויחיו ממנו עד שייגמר. חלק יקנו בתים בישובים כלשהם, אבל פרנסתם לא תשתפר. מה זה פותר? פתרון אנרכיסטי, כמו שאתה מציע לא תמיד מתאים ולא תמיד עובד, אם כי אני לא שולל אותו בכל סיטואציה. אגב, חזרתי עכשיו מביקור בערד אצל ידידי ראש העיר. הוא סיפר לי שאחת הבעיות בפתרון בעיות הבדואים היא דרישת המדינה שהם יוותרו על תביעות הבעלות שלהם על קרקעות כתנאי מוקדם להתנעת פתרון, ולכן זה תקוע (גם בפתרון הקלוקל). הוא אישית פותר את בעיותיו עם הבדואים שתפסו שטחים בתחום המוניציפלי של ערד בזו הדרך 1. הוא סימן עבורם שטח נרחב למדי (20 דונם למשפחה) שלשם הם מוזמנים לעבור ויקבלו עזרה בפיתוח היישוב (כפר בדואי הוא קןרא לו). 2. זה אינו מותנה בביטול שום תביעה. 3. הם יהיו שותפים מלאים במסלול הספורט המוטורי שיוקם על האדמות שהם פינו. זה נראה לי מודל מוצלח לתנועה בכיוון הנכון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקי. מהאופן בו הבנת את הדברים ברי לי שיש כאן אי הבנה. אינני חושב שצריך לחלק אפילו גרוש אחד לתושבים הבדואים – לבד מהדברים המגיעים להם מתוקף זכויותיהם כאזרחים. מה שאני מציע הוא: בעיירות הבדואים הקיימות: א. השוואת הקצאת התקציבים לעיירות הבדואיות לזה של כל יישוב מקביל. לצורכי אפלייה מתקנת, בוא ונניח כי השיעור צריך להיות אותה הקצאה כספית לתושב כמו בעומר. ב. תשתית פיסית (כבישים, מים, חשמל) ברמה שווה לזו שבעומר. ג. תשתית פיסית/אנושית (חינוך ובריאות, בעיקר) ברמה שווה לזו שבעומר. עם בדואים היושבים על אדמות: א. הצעה בנוסח הפרודוקטיבי של ראש העיר ערד, עם תוספת. לכל משפחה בדואית יינתן "כרטיס דיור פתוח" אותו יוכל להמיר בפתרון לרוחו: אם ב"כפר בדואי" (אחד מכמה) בנוסח שציינת ואם בדירה ביישוב עירוני. ב. כל משפחה תקבל בנוסף לכרטיס הדיור הפתוח גם "כרטיס בנייה" פתוח. במקרה של דירה בעיירה, זה יהיה תקצוב לשיפוצים מסוימים. במקרה של שטח פתוח, מדובר בתקציב מורחב שיאפשר בנייה מסוימת. ג. הצעת כרטיס הדיור הפתוח וכרטיס הבנייה תהיה פתוחה גם בפני כל משפחה בדואית הגרה נכון להיום בעיירה. במקרה והמשפחה אינה מעוניינת לעבור, היא תקבל רק כרטיס בנייה. ד. כרטיס הדיור הפתוח יהיה פתוח לתקופה מסוימת (כדי לאפשר למתיישבים לחזור בהם) כשהוא הופך סופי כאשר כרטיס הבנייה ממוצה. אגב, בהתחשב בזה שאם *כל* המשפחות הבדואיות תשבנה כל אחת על שטח של 20 דונם הסך הכולל של ההתיישבות יהיה על 1.4 אחוז מכלל אדמת הנגב (200 קמ"ר) הופך את הפתרון לפשוט ולא בעייתי מבחינות של "השתלטות." ואחרון, לא ברור לי מדוע אתה מכנה את הפתרון שלי "אנרכיסטי." הפתרון של ידידך ראש העיר אנרכיסטי באותה מידה (ולדעתי, גם יהיה אפקטיבי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי ויכוח עקרוני עם ההצעה שלך, אורי, אבל לא כך הבנתי אותה כשקראתי לה אנרכיסטית. אגב, תקציבי הפיתוח שלנו הן מהמיסים הגבוהים שאנחנו משלמים (ארנונה ושוטף) ושל הבדואים יצטרכו להגיע ממקורות אחרים. משרד הפנים מחו שראש העיר ערד מקצה 20 דונם למשפחה (בעיירות הקיימות יש להם בין חצי לדונם). הוא ענה להם שהיום הם יושבים על שטח פי 10 ולכן זה כדאי. אני חושב שזו גישה טובה לכל הנגב. לצערי ההצעות שלך ושלי הן רק אוטופיה... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"לצערי ההצעות שלך ושלי הן רק אוטופיה..." בוא ננסה לרגע לבחון מדוע הן אוטופיה. ההצעה שלי כללה שני חלקים: הראשון, מנהלי גרידא וכולל השוואת תקציבים ופיתוח תשתית. א. תקציבי רשויות: אם להתייחס כאן לדוח "סיכוי" שאליו הפנתה ברקת לעיל, הרי שהממשלה מקצה (כל הנתונים, לאדם) 3,530 שקל לאדם בעיירות הבדואיות, עם גרעון שוטף (עומס מלוות) של עוד אלף שקל. בעיירות היהודיות משקיעה הממשלה 2,640 שקל בלבד, וההפרש נוצר באמצעות גבייה עצמית גבוהה יותר של 1,370 שקל לאדם בעיירות היהודיות והלוואות וגרעון שוטף של 2,530 שקל לאדם לשנה. במלים אחרות, אפשר לשים לב שהפרש הגרעון לאדם בין העיירות הבדואיות והיהודיות מתכנס כמעט במדוייק להפרש ההוצאות לתושב, דבר שמשמעו שהעיירות הבדואיות נהנות בערך מאותו תקציב, אלא שלהן "אסור" לנהוג בהפקרות תקציבית על חשבון משלם המסים. במלים אחרות, אפשר בגישה ריאלית לחלוטין לנקוט מדיניות שבה יאפשרו לעיירות הבדואיות להתנהל באופן מופקר כמו העיירות היהודיות או, לחילופין ועדיף, לדאוג להתנהלות בהתאם להכנסות הממשיות. מכל מקום, אישור למדיניות מופקרת בסגנון זה יעלה בערך 11 מליון דולר לשנה. לא סכום שאי אפשר לעמוד בו. ב. פיתוח תשתית: כאן, כמעט כל הסעיפים הם דברים המוקנים לבדואים ממילא מכוח החוק, אלא שאינם מיושמים. המסלול כאן הוא קודם כל משפטי (ופניה לבית המשפט היא עניין ריאלי למדי, ולא בשמיים) ובעקבות זאת, מנהלי. ג. בדואים היושבים על אדמות: אין הכרח לאמץ את השיטה שהצעתי כאן, כמובן. כל שיטה שתבוסס על *בחירה* של הבדואים ולא על כפייה או הסדרים תשיג תוצאות דומות. למעשה, גם אם לא יוקצה גרוש לנושא – רק אדמות – התוצאות תהיינה טובות למדי. אפילו אם נניח שכן מקצים לכך כספים (בעיקר לנושא כרטיסי בנייה) מדובר בתקציבים סבירים לחלוטין של בערך 15 מליון דולר לשנה לתוכנית שש-שנתית. במקובץ, ובמיוחד בהשוואה לתוכניות בגובה של מאות מליוני שקלים עליהן דובר כאן, אפשר באופן סביר למדי לראות פתרון לבעיה של יותר מאחוז מתושבי המדינה באמצעות הקצאה של כחצי אלפית מהתקציב השנתי של המדינה. זה ממש לא בשמיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מתווכח עם הניתוח הזה, אורי. הכוונה שלי ב"אוטופיה" היתה שגם אם יש כיווני פתרון סבירים דוגמת זה שניתחת כאן (ואני זה שטענתי כל הזמן שזה לא בשמיים ואפשר לגשת לפתרון הבעיות, זוכר?), לפי יחס ממשלות ישראל לדורותיהן ומיקום הבעיה בסדר העדיפויות הלאומי, לא נראה לי שמשהו יזוז באמת. אולי אחרי פיצוץ, ואולי לא (אפילו את מסקנות ועדת אור, אחרי פיצוץ לא מיישמים). אפשר רק לקוות שהנסיון הלוקאלי שנעשה בערד יצליח וייתן דוגמה לאחרים שילבו בעקבותיו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבין את הפסימיות שלך. בכל זאת, נדמה לי שהצבת תוכנית מוגדרת *כלשהי* עם איזו תמונה תקציבית כללית עדיפה על הסתגרות לתארגית בתוך סוג של "אני את שלי אמרתי" – לבטח שלחכות לפיצוץ פחות טוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בסך הכל אדם מהישוב שאפילו לא מבין בכלכלה. למי אציב תכנית מוגדרת? אדרבה. נסה להציג למישהו את התכנית הכללית שהצגת לפני שתי הודעות... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אידיאות יפות, אבל במציאות שבה אנו חיים, אפליה מבנית אינה מתחשבת בפרטים" ומה בעצם רצית להגיד בזה? לא ברור לי כלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או - אז אני שמחה ששאלת, אחרת איך תבין? שאלת מדוע יש צורך בפתרון קולקטיבי, ועניתי שהבעיה היא קולקטיבית. קשה לפרק אותה לבעיה של פרטים. אתה יכול כמובן לאבחן שבדואי א' לא סיים 12 שנות לימוד, אין לו מקצוע ואין לו בית; בדואי ב' לא סיים 10 שנות לימוד, יש לו עבודת דחק ואין לו בית; ובדואי ג' סיים ללמוד ללא בגרות, בונה צריף אבל לא מפרנס את עצמו. כל ההבדלים האלה הופכים לניואנסים כשמביטים בגורם להיווצרותם - שהוא אפליה מבנית 1. במלים אחרות, חוסר ההשכלה/מקצוע/בית אינם נובעים ישירות מאישיותו של בדואי א' או בדואי ב'. בהתאם, גם הדרך לפתור אותם היא בטיפול בגורמים - והגורמים הם קולקטיביים ולא פרטיים. 1 אם ברצונך לדעת מהי אותה אפליה מבנית במקרה זה, אולי תעיין בדו"ח 99-2000 המוצג כאן: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוסכם על כולנו שמדובר בבעיה של כלל הבדואים הנובעת מאפלייה מבנית. השאלה היא מדוע אפליה כזו צריכה להפתר באמצעות נציגי כלל הבדואים ולא באופן פרטני? יתר על כן, משמעות "פתרון קולקטיבי" לא ברורה לי לחלוטין. מה בדיוק זה כולל – תשלום קצבאות ל"מאגר" בדואי כללי במקום לכל אדם באופן פרטני? הגרלת בתים בפיקוח ועדת ההקצאה בראשות השייח אבו רביע? ברור (ואני חושב שמוסכם) ששירותים שניתן לתת רק ברמה הכללית, צריכים להנתן ברמה הכללית. לדוגמה, שירותי ביוב או חשמל אינם שירות פרטני אלא שירות כללי, כמוהם כתקציבי רשויות, מה שמעורר אצלי את החשד שבעצם אי ההסכמה כאן היא יותר אי הבנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפתרון (היפה, מה שהופך אותו לבלתי ישים במציאות הישראלית) שהצעת בתגובה 259674 הוא דוגמא מצוינת לפתרון מסגרת קולקטיבי, אשר בתוך המסגרת יש מרווח רחב דיו ליישום פרטני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקי. דומני שדי ברור מהדברים שהפער בין פתרון ''קולקטיבי'' לפתרון ''פרטני'' אינו קיים כלל כאן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, הצעת פתרון קולקטיבי בדיוק בתגובה תגובה 259674 שים לב שלא דיברתי כלל על נציגי הבדואים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ויש להזכיר: בניגוד לקיבוצים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רק הקיבוצים, עידן. בקיבוצים לא מקבלים גם יהודים שלא עומדים בכל מיני קריטריונים. זו בכלל חברה סגורה, אבל ודאי אתה זוכר כל מיני עתירות לבג''ץ של ערבים שרצו להתיישב בכל מיני ישובים יהודיים ונדחו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא התקבלו, למיטב ידיעתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התקבלו לאחר נצחון בבג''ץ. לא לפני. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |