בתשובה למיכאל שרון, 17/10/04 15:00
 |
|
 |
||
|
||||
 |
תאמין לי, אפילו בחושך היית יכול להבדיל בין ראשו המגולח של דובי לבין ראשי שלי, המצומח שיער ארוך. תודה על ההפניה הראשונה. למרבה אי הנוחות, יצירת הבהחלט-לא-מופת שבתגובה 186987 היא משל אמתך הנאמנה. דוד אבידן היה, הממ... איך אומר זאת?... משורר גדול ובנאדם פחות גדול. הסת/ט/ירות שבין אישיותו הכתובה לבין אישיותו שבחיים, של הז"ל הנ"ל - יש בהן כדי לחזק במשהו את מה שאמרתי עליך בתגובה 254042 (מחמת רדידותי, המכה שוק על ירך את רדידותו של דובי - לא אכנס לעמקו של עניין, ואניח אותו לך עצמך :-)). ואגב, וגם בלי קשר אליך, בימים אלה של כפר גלובלי ואינטרנט וכל כיו"ב - האגוטריפים מרוממי הנפש ביותר נערכים דווקא בבדידות מזהרת, באמצעות מסך ומקלדת - והם נשלחים אל אויר העולם והרשת כאשר בעליהם אינו מאולץ, אפילו, בניגוד לבימאים ולדנקנרים - *לראות* את שאר האגואים עלי אדמות. במובן מסויים - בכך יתרונם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אבל, בשפה אבידנית, מה בצע לו באגו טריפ כשמסביבך רק חתולים, שניים מהם על שולחן עבודתך (כרגע?) במדף הפרוס הימני ובמדף הפרוס השמאלי, שניהם נמים בהשקט? לכל היותר, להשתלהבות עצמית (אם היא בכלל קיימת) מסוג זה יש גוון מעט היסטרי, כמו לחיצה על דוושת הגז בניוטרל (אם להשתמש בפירסומת הידועה). את האגו יש לחגוג, כמו כל דבר, עם בני אדם אחרים, וגם אז אין מה לחגוג במקרה שלי, תאמיני לי. שליחת מאמר זה עניין די חד סיטרי, וכשקוראים מגיבים, רבים מהם, איך לאמר, דווקא מנגחים מטעמים שונים. ואם זה מאמר תרבות בעל עומק מסויים, אז אולי קוראים ונהנים (כפי שציינת) אך כמעט לא מגיבים, כך שאני עט על כל דוא"ל משבח מאיזה מכר וכל קלס אינטרנטי כמוצא שלל רב. חיים על פרורים. וסתם צ'טים אינטרנטיים זה דבר שאיני נוטה לעשותו, מסיבות לא ברורות גם לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שימעי כאן משהו של ריכרד שטראוס, מורכב, קסם שאין לו מילים, נסעתי עם המוסיקה הזאת במכוניתי הקטנה לחופי האוקיינוס האטלנטי בווילס בשעות הלילה שלאחר חצות. הוא נאסר בישראל שנים רבות, וכל חטאו הוא שניצח על הפילהרמונית של ברלין בתקופת הרייך השלישי. מתוך "4 שירים אחרונים" למילים של הרמן הסה (שימעי עד הסוף ותראו איזה גלגולי צורה המוזיקה הזאת לובשת. הגבירו מעט את הווליום) אגב, השירים הללו של ריכרד שטראוס הושמעו בסרט אודות עיתונאי הנמצא בסייגון ברגעיה האחרונים לפני שהעיר נופלת בידי הוויטקונג בסוף תקופת מלחמת וויטנאם. בתוך כל ההרס, הבתים העולים בלהבות, המנוסה והפחד והטרוף הוא מסתובב שם לבדו ומתעד עם מצלמתו את הרגעים האחרונים האפוקליפטיים הללו, תודעה ערה ושפוייה להפליא בתוך ההתמוטטות והאנרכיה. יש שם קטע לא נשכח בו מושמע השיר הבא: אני נוטה לסבור שהשירים הללו מייצגים סוג של בגרות גבוהה בהתפתחות המאוחרת של התרבות, אולי מול הברבריות הילדית שכל כך רבים גולשים אליה כאן ובעולם. בהקשר למוטיב החיפוש שמעלה טלה כאן, המוזיקה הזאת מייצגת גם את האדם החוזר לעצמו ומגלה שגלומות בו אפשרויות מורכבות המשולבות ביכולת היצירתית הגבוהה ביותר, תוך עיצוב טרנספורמציות הזורמות ומשוזרות באופן כמעט לא מורגש אחת בשנייה. אולי זו הרפתקת החיפוש האולטימטיבית, הבוגרת דווקא בגלל הגשמת המהות הגבוהה, העילאית שבאדם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה, נהניתי מסיפור ויילס הקצרצר. היתה לי בעיה בהורדת הרצועות ולא הצלחתי לשמוע את הביצוע, אבל המוסיקה הזאת מוכרת לי וגם אני מאוד אוהבת אותה (זאת מבלי להיכנס לסימני השאלה באשר למתח - מדינה יהודית/זהות המלחין - אם כי אולי לא לכולם קל לפטור את הנושא בהגדרה הקלילה - "כל חטאו הוא שניצח..."). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אם כי אולי לא לכולם קל לפטור את הנושא בהגדרה הקלילה - "כל חטאו הוא שניצח...")". טוב, אז עוד בונוס בעניין הכשרות למהדרין - אשתו היתה יהודיה. בנוסף, האיש בנאיביות שלו, ניסה להגן ככל יכולתו על נגנים ומנצחים יהודים בגרמניה. לאחד מהם, מנצח, כתב - אל תבליט את דת משה, והענינים יעברו בשלום.. - אין צורך על מנת לשמוע את המקטע, להוריד. פשוט הקליקי על המקטע עם המקש השמאלי. סביר מאד שיש לך תוכנת נגן מדייה כלשהי שתשמיע את הקובץ בתור ברירת מחדל. בפרט, ב-XP יש Windows media player המופיע כברירת מחדל להשמעת קבצי שמע. בנוסף, באותה תוכנה, תוכלי גם לראות תצוגה ויזואלית יפה (מתוך תפריט של דפוסי ויזואליה) המלווה את המוזיקה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |