בתשובה לניצה, 03/10/04 9:46
 |
|
 |
||
|
||||
 |
המוסר הוא כמו טעם וריח בדברים מסוימים ושונה מהם בדברים אחרים. קחי, לדוגמא, שאלה אנלוגית: "אם טעם וריח הם כמו טוב ורע, איך אתה יכול לומר שהמלפפון חמוץ? הרי מעשים יכולים להיות טובים או רעים, אבל לא חמוצים!" תחושת ההערצה שלי לטלי פחימה היא נתון, שניסיתי להתחקות אחרי הגורמים לו ולהסבירם לך. אני לא חושב ש"מן הראוי" להעריץ את טלי פחימה, פשוט יוצא שאני מעריץ אותה. כנ"ל לגבי תחושת עוול: היא נתון נפשי ויכולים להיות לה גורמים שונים. זה נכון שלפי ראיית העולם שלי אין לי (או לך, או לכל אחד אחר) הרבה מה לעשות מול מצב של "כל דאלים גבר" (כאשר יש מצב כזה). זה פסימי מצד אחד, אבל מצד שני אני גם מאמין ביכולת של מצב כזה לתקן את עצמו ללא הרף, בלי שנצטרך "לדחוף" אותו. מאיפה הגעת לזה שאני רוצה שדווקא לי יהיה יותר כוח? אני דווקא חושב שהפעלת כוח על ידי כפייה היא דרך גרועה מאוד להביא את "טעמי האישי" לידי ביטוי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תסביר במה "טוב ורע" דומים, ובמה "טוב ורע" שונים מ"טעם וריח". התייחסות לעוול ולתחושה מוסרית כאל נתון נפשי ומשהו ש"יוצא לך", הופך את המוסר למשהו מאוד אישי. האם אתה חושב שכללי "אסור ומותר" צריכים להתקיים בחברה האנושית? האם אתה חושב שמן הראוי שתהיה מערכת משפטית? אם כן, למה? ועל מה להשתית אותם? אם לא, מה לדעתך ימנע מאדם להרוג אחר כדי לקחת את רכושו ולהקל מעל עצמו את סבל העניות? בקיצור, איך אתה חושב ניתן לנהל מערכת יחסים חברתית עם עקרונות יסודדים כמו שלך? למה אתה חושב שמצב של כל דאלים גבר מתקן את עצמו? לא התכוונתי שאתה באופן אישי תרצה שיהיה לך יותר כוח. (אם כי אין לי סיבה לחשוב שלא יהיה כך, הרי לדעתך זה בסדר), אלא שלפי דעתך כל פרט שואף שהסבל שלו (כפי שהוא, באופן אישי, רואה את הסבל) יופחת. וכיון שזה הכלל היחידי הקיים, הוא אמנם יעשה ככל יכלתו שהסבל הזה יופחת. כיון שאין מגבלות כלשהן לשימוש שלו בכוחו, יוצא בהכרח שמי שיש לו יותר כוח, הוא זה שקובע את כללי ההתנהגות- שמטרתם להפחית את הסבל כפי ש*הוא* רואה אותו. מבחינתך, התיאור הזה הוא תמונת עולם תקינה וצפויה. אבל אם תשים לב, המצב הזה הוא של "כל דאלים גבר"- מי שחזק יותר קובע את כללי המשחק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שהתגובה הזו קצת חוזרת לדברים שכבר דיברנו עליהם. אם ב"כללי אסור ומותר" את מתכוונת למערכת מוסרית, כבר הבעתי את דעתי שאין דרך שבה החברה יכולה לכפות מערכת כזו על חבריה. המקור היחיד לכללים מוסריים הוא תחושת האמפטיה האישית של הפרט. אם את מתכוונת לכללים חוקיים, אני חושב שבחברה מתוקנת לא יהיו כאלו. מצד אחד ברור שכפייה אלימה של התנהגויות חברתיות (כלומר, מערכת חוקית) היא הכרחית בחברה שבה אנחנו חיים. אבל מצד שני, כל כפייה אלימה מדכאת גם גילויים של אמפטיה ובכך משכפלת (ואף מגבירה) את ההכרחיות של הכפייה. הכפייה האלימה יוצרת ללא הרף את היסוד הנפשי להתנהגויות שמולן היא מתגוננת, ולכן היא לעולם לא תהיה יעילה. סדר חברתי מוצלח לא יכול להתבסס על אלימות, אלא רק על שחרור של תחושת האמפטיה של הפרטים. אני מאמין (וכאן אנחנו נכנסים לתחומים מטפיזיים קצת עדינים) שגילויי האמפטיה שאנחנו רואים במציאות היומיומית שלנו הם רק צל חיוור של ההתנהגות האמפטית כפי שזו תוכל להתבטא במציאות משוחררת. מצב שבו "מי שיש לו יותר כוח, הוא זה שקובע את כללי ההתנהגות- שמטרתם להפחית את הסבל כפי ש*הוא* רואה אותו" הוא באמת תמונת עולם צפויה עבורי. המצב הזה מתקיים היום, ואני לא רואה איך אפשר לשנות אותו. המזל הוא שאנשים נוטים גם להיות אמפטיים כלפי הזולת, ותחושת האמפטיה גורמת להם לקחת גם את סבל הזולת בחשבון הסבל האישי שלהם. אני יכול רק לקוות שבעתיד תחושת האמפטיה הזו תתבטא בעוצמה חזקה יותר. אם את לא שותפה לתקווה שלי, תמונת העולם הזו היא אכן פסימית להחריד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדרך בה חברה גורמת לחבריה להיות עם מערכת מוסרית (בשפה שלך עם אמפטיה) מסויימת היא החינוך. אפשר להרחיב בזה הרבה (וזה אפילו מאוד מעניין), אבל אם נתמקד במה שאתה אומר, הרי אתה בעצם טוען שלאדם יש מערכת אמפטיות טבעית טובה (מה זה?) שרק צריכה לצאת אל הפועל, בעולם משוחרר מכפיה. "כל דאלים גבר" זה דבר נפלא, משום שהאדם ירצה רק לעשות טוב לזולתו(למה?), וככל שיהיה לו יותר כוח, הוא יבצע את הטוב הזה יותר בשלמות. כלומר יצר לב האדם טוב מנעוריו, אלא שהחוקים הכפייה החברתית מאלצים אותו להסתיר את הטוב הזה ולהתנהג לפעמים כמו חולרע. השאלה שלי היא איך ולמה נגרם המצב הלא טבעי הזה לדעתך? למה כמעט כל החברות האנושיות בעולם נזקקות למערכת כללי התנהגות ולמערכת משפטית? מה מפריע לחברה האנושית להתנהג לפי טבעה? האם אתה מכיר חברת אנשים שנוהגת כך באופן טבעי, ללא כללים? (התנהגות נכונה ללא צורך בחוקים היא דווקא מאפיין של בעלי חיים ולא של החברה האנושית, לא כך?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש טענה שאומרת שאמפטיה היא תנאי הכרחי, או מפתה לומר "ה-בסיס הטבעי," לחינוך, דיון 1249 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה לעניין. את שואלת כאן בדיוק את השאלות הקשות והנכונות. הערותי להלן. "הדרך בה חברה גורמת לחבריה להיות עם מערכת מוסרית (בשפה שלך עם אמפטיה) מסויימת היא החינוך". אני חולק. קודם כל, את יכולה אולי לזהות את מה שאני מכנה אמפתיה עם "מערכת מוסרית", אבל לא עם "מערכת מוסרית מסויימת" שחברה מנסה להנחיל לחבריה. שנית, חינוך איננו אמצעי לטיפוח אמפתיה. חינוך הוא דרך לגרום לאנשים להתנהג בצורה מועילה-חברתית (או אולי "בלתי-מזיקה-חברתית") במקום שבו תחושת האמפתיה שלהם לא באה לידי ביטוי חופשי. חינוך הוא דרך לגרום לאנשים לקבור את האגרסיות שרגש אמפתי משוחרר היה יכול לאזן, אגרסיות שנגרמות גם על ידי דיכויה של אותה אמפתיה. זוהי הסיבה שחינוך הוא אמצעי שיעילותו חלקית בלבד, ושהאגרסיות מבעבעות דרכו כל כך בקלות ומתבטאות באלימות ובחוסר-התחשבות. במקומות שהרגש האמפתי מקבל ביטוי חופשי אין צורך בחינוך על מנת לגרום לאדם להתנהג באופן מוסרי. אפשר לכנות את תחושת האמפתיה תחושה "טבעית", אבל חשוב לזכור שהסיטואציה האנושית הדכאנית שבה אנחנו נמצאים היא טבעית באותה מידה. אני לא רואה מקום שבו יכול להתקיים מצב אנושי "מקורי" או "טבעי" שלא בא לידי ביטוי במציאות הקיימת. הטבע היחיד של האדם הוא מה שמתקיים אצלו בפועל, ולכן לא נכון לדבר גם על "יצר לב האדם טוב מנעוריו". אני לא יודע אם אי-פעם התקיימה חברה אנושית "משוחררת" כמו זו שאני מדמיין, וזה גם לא נראה לי חשוב. אפשר לשאול אותך שאלה מקבילה: האם את מכירה חברה אנושית שמתנהגת באופן מוסרי *עם* חוקים? המחשבה שהחברות האנושיות *נזקקות* למערכת כללים מוסריים ומשפטיים, כלומר שהמערכת הזו אכן מועילה יותר מאשר מזיקה, נסמכת על ההנחה שהרגש האמפתי לא קיים בלי שהאדם מחונך כלפיו. זו בדיוק ההנחה שאני לא מקבל. איך נדע מי צודק? לא נדע, משום שכל האנשים שאנו רואים סביבנו הם תוצרים של חינוך אינטנסיבי מאוד, ואין לנו דרך לדעת איך הם היו אילמלא אותו חינוך. אנחנו יכולים רק להתבונן בהתנהגות שלנו ושל האנשים בסביבתנו ולגבש אינטואיציה שמבוססת על אותה התבוננות: האם הנקודות שבהן יוצא הטוב שבאנשים הן אותן נקודות שבהן החינוך עושה את שלו, או שמא להפך? השאלה הבאמת קשה היא מהו מקור הדיכוי של הרגש האמפתי, כלומר - למה שחברה דכאנית תתחיל להתקיים בכלל. הרברט מרקוזה מקדיש לשאלה הזו את ספרו המצוין "ארוס וציביליזציה". ההסבר שלו, בעקבות פרויד, מתייחס לעובדת המחסור שעמד בפני החברה האנושית בראשית דרכה; המחסור הזה הכריח את החברה האנושית לתעל את האנרגיות הארוטיות (מקביל למה שאני מכנה כאן "אמפתיה") של חבריה לעבודה מפרכת; המגבלות שהושמו עליהן לצורך כך יצרו את ראשית שרשרת הדיכוי שנמשכת עד ימינו; אבל הן גם שיפרו ללא הכר את מצבו החומרי של האדם, כך שהיום העבודה (ולכן הדיכוי) נעשית מיותרת כמעט לחלוטין. התיאוריה של מרקוזה מבריקה בעיני, אבל אני לא בטוח שאני מקבל אותה. השאלה היא באמת שאלה קשה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במילה "חינוך" התכוונתי לכל המסר התרבותי שעובר לאדם מיום היוולדו מסביבתו- כולל הוריו, הגננות, ביה"ס, הספרים שהוא קורא, החדשות שהוא שומע, בקיצור כל הסביבה הקרובה והרחוקה. על מה אתה מתבסס כשאתה כותב "במקומות שהרגש האמפתי מקבל ביטוי חופשי אין צורך בחינוך על מנת לגרום לאדם להתנהג באופן מוסרי"? איזשהו ניסוי מעשי? אני חושבת שאתה מתייחס אל האדם כמו אל חיה. אמנם קצת יותר משוכללת, אבל בכל זאת חיה- מבחינה זאת שה"תרבות האנושית" לסוגיה השונים זו רק "תאונה" שנובעת ממצב קיומי (מחסור), שהטבע האנושי החייתי לא היה מוכן לו. למען האמת אני לא יודעת אם אתה מתכוון או מודע לכך, אבל הגישה שלך מזכירה לי את סיפור בריאת האדם בספר בראשית. בתחילה האדם היה בגן עדן. שם הכל היה ברור וטוב. האמפתיות היו משוחררות, וההבנה שלו את העולם היתה מושלמת. הוא בהרמוניה עם העולם, והעולם בהרמוניה אתו. אבל אם תשים לב, לפי הסיפור מ"בראשית" (פרשת השבוע!), גם אז היתה לו מגבלה אחת קטנה, שתלויה ב*רצונו* ולא בטבעו. כלומר הוא לא היה לגמרי כמו חיית השדה. את ההמשך כולם יודעים. הוא בחר לא לעמוד במגבלה הזאת, ונזרק לעולם הקשה ובו המוות, המחסור, הבושה ועוד מגבלות על האמפטיות הטבעיות שלו. ניתן לפרש את ההסטוריה האנושית כדרך הארוכה אותה עוברת האנושות בדרך לגאולה, כלומר בדרך חזרה ל"גן עדן", למצב שבו גר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, מצב בו ההתנהגות המוסרית תהיה ברורה וטבעית. (אבל גם אז הרצון החופשי יהיה קיים). כך לפחות היהודים רואים את ההסטוריה האנושית... כל הנ"ל במאמר מוסגר. היום, שנינו מסכימים שאנו לא בגן העדן. בין אם בגלל המחסור, או בגלל האכילה מעץ הדעת, זוהי עובדה. האם אתה חושב ש*היום* צריך לגדל ילדים ללא מגבלות של טוב ורע, לוותר על מערכת המשפט והחוקים, ולסמוך על האמפטיה של נפש האדם שתשתחרר מכבליה ההיסטוריים? אם כן, איך אתה מתכוון להבטיח שלא יהיה כאן גהינום? האם יש לך דוגמא של מצב בו השלטון נעלם (לא הוחלף), והאנשים חיו יותר טוב? ( כי יש הרבה דוגמאות הפוכות לגמרי). אם לא, אז מהי המשמעות המעשית של הגישה שלך? לגבי השאלה שלך האם אני מכירה חברה מוסרית עם חוקים, אז התשובה שלי היא כן. אמנם לא מוסרית בצורה מוחלטת, אבל יש חברות שהן *יותר* מוסריות מאחרות, בגלל מערכת החוקים והחינוך שלהן. (יש כאן אמנם כשל מסויים, משום שלכל חברה מערכת חוקים משלה, אבל אם אבחן את הדברים לפי כללי המוסר שלי, בוודאי שזה נכון). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני באמת חושב שיש לנו הרבה מאוד מה ללמוד מהחיות (אבל המחשבה הזו מתבססת רק על רושם שטחי מאוד לגבי הפסיכולוגיה שלהן). ודאי שאני מתבסס על ניסוי מעשי כשאני כותב "במקומות שהרגש האמפתי מקבל ביטוי חופשי אין צורך בחינוך על מנת לגרום לאדם להתנהג באופן מוסרי". אני מתבסס על ניסיון החיים שלי. כבר כתבתי בתגובה הקודמת שלי שאין לנו דרך להכריע בשאלה הזו, מלבד על ידי התייעצות עם מה שאנחנו רואים בעצמנו ובסביבתנו. אני חושב שזה הזמן קצת לזרוק לך בחזרה את הכדור (אם את רוצה, כמובן): תני דוגמא לחברות שהן מוסריות יותר מאחרות, בגלל מערכת החוקים והחינוך שלהן. תני דוגמא למצב שבו השלטון נעלם (לא הוחלף) ואנשים לא חיו יותר טוב. והכי חשוב - ספרי לי קצת על ההבדל בין אדם לחיה כפי שאת תופסת אותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניסיון החיים שלך, עם כל הכבוד, אינו ממש ניסוי שניתן ללמוד ממנו, משום שאני מניחה שגדלת בסביבה תרבותית מחנכת. אמא שלך בוודאי אמרה לך פה ושם "לא". היא בוודאי גם ספרה לך סיפורים על מסכנים שצריך לעשות להם טוב, ושלגנוב זה רע, וגם להרביץ זה פויה. היכולת לטעון דבר כל כך חריף, כמו שאתה טוען, אינה יכולה להתבסס על תחושות תיאורטיות בלבד. תיאורטיות, משום שאין אף אחד, היכול לתפקד היום בחברה האנושית, שלא עבר תהליך חינוכי זה או אחר. אבל אפילו אם נניח לניסוי "טהור". האם אתה רואה אפילו קורלציה בין חוסר חינוך, ובין התנהגות מוסרית? אני אישית יכולה להעיד על ההפך. ככל שילדים מחונכים יותר (קרי גדלים עם יותר מגבלות וכללים (בנוסף לעוד כמה דברים...)), כך התנהגותם מוסרית יותר, והרגישות שלהם לצער הזולת גדולה יותר. ילדים שגדלים ללא גבולות הופכים לעתים קרובות, להיות אנשים אנוכיים, ללא יכולת ליצור אמפטיה עם משהו, שהוא מעבר לעצמם. מכל מקום חשובה לי התשובה שלך לשאלה: "האם אתה חושב ש*היום* צריך לגדל ילדים ללא מגבלות של טוב ורע, לוותר על מערכת המשפט והחוקים, ולסמוך על האמפטיה של נפש האדם שתשתחרר מכבליה ההיסטוריים?" ששאלתי בריבוע הקודם. דוגמא לחברה, שככלל, מוסרית יותר בגלל ריבוי חוקים ומגבלות היא החברה החרדית. אם תתעלם מאידיאולוגיה שלהם בענייני מדינה, כלכלה, ולימוד תורה (שזה אינו קשור לאמפטיות אישיות, אלא אידיאולוגיה חברתית), תראה שביחסי האנוש שם יש יותר אמפתיה, עזרה לזולת, רגישות, יחסי משפחה יפים, יחס מכובד לנכים מוגבלים וזקנים, ושמירה על גבולות האגו הפרטי, מאשר בחברות אחרות "חופשיות" יותר. אני לא יודעת כמה אתה מכיר אותם באמת, ולא דרך התקשורת, אבל אני מכירה אותם דרך חלק מהמשפחה שלי שחיה בחברה הזאת, וזה ממש בולט לעין. יש הרבה דוגמאות, אבל אסתפק באנקדוטה אחת. אצלנו במעבדה למד סטודנט לדוקטורט מסין. כמו אצל סיני הגון, אשתו היתה זו שעשתה את הקניות בשוק, בישלה ניקתה וכו' (על אף שהיתה בעצמה סטודנטית מבריקה לדוקטורט, ועבדה קשה מאוד..). הוא סיפר לי שכאשר היה לה צורך בעזרה בהעלאת סל הקניות לאוטובוס, היא ידעה שכדאי לה לבקש עזרה מ"האנשים האלה שלובשים שחור". על אף שהיתה אשה, ולא יהודיה בעליל, היא בכל זאת הגיעה למסקנה האופרטיבית שמ"אלה" היא תקבל עזרה בקלות. כל תקופת דמדומים שלטונית, שהיא בעצם מצב אין שלטון היא תקופה קשה מאוד לחברה. דברים רעים-החל מביזה וגנבה, וכלה ברצח ובריונות מאפיינים מצב כזה. לדעתי ההבדל בין אדם לחיה הוא בחוש המוסרי של האדם. ברצון החופשי, המאפשר לו לעשות דבר שהוא רע, (לא משנה כרגע ההגדרה, אפשר להתייחס לזה בפעם אחרת), ובכל זאת להחליט לעשות משהו טוב (ולהפך). מה שמאפיין את האדם הוא שיכולות להיות לו שתי עמדות סותרות לגבי מה הוא רוצה לעשות (דוגמא נמוכה-לאכול כי זה טעים, להתאפק כי רזה זה יפה/בריא), והוא יכול להכריע בין הרצונות הללו לפי קריטריון של רע/טוב, תוך שהוא חופשי לעשות את הרע, כמו את הטוב. החיות, לעומת זאת, מחויבות על פי טבען להתנהגות מסויימת עם חופש משחק מוגבל מאוד. אין למושגים "רע" ו"טוב" שום משמעות אצלן. (יש כמובן עוד רובדים עמוקים יותר, אבל כרגע אסתפק בזה.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פתחת את התגובה בזה שמנסיון חיים, קרי דוגמאות אנקדוטיאליות, אי אפשר להסיק מסקנות. והמשכת בתגובה שכולה מסתמכת על "אני מכירה אותם". האם הקביעות הללו - על חיי ההחברה החרדית - עמדו אי פעם במבחן אמפירי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמי שחי צמוד לחברה החרדית, המסקנה שלי שונה באופן קיצוני מזו של הדוקטורנט הסיני. כל עמידה בתור בסופר, בדואר או בקופת חולים היא מלחמה בה תמיד יהיה מי שידחף (והוא תמיד יהיה חרדי), תמיד יהיה מי שיהיה גס רוח (וגם הוא תמיד יהיה חרדי) תמיד יהיה מי שירמה (שלוש ניחושים מה הוא לובש) וכו' | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"כל עמידה בתור בסופר, בדואר או בקופת חולים היא מלחמה בה תמיד יהיה מי שידחף" - זה נשמע כמו קיטור ישראלי סטנדרטי (ומוצדק) לגמרי. אז כל הישראלים הדוחפים האלה הם בעצם חרדים מחופשים? נרגעתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עברתי לבית שמש מתל אביב, אין מה להשוות בין התורים שם וכאן. לא שאני מצדיק את ההתדחפויות בתור התל אביבי הממוצע, אבל תושבי תל-אביב צריכים להיות אסירי תודה על זה שהם לא צריכים לעמוד בתור בבית שמש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מקווה שאישתו של הסיני שלך לבושה בצניעות, אחרת טובים סיכוייה שבמקום עזרה עם הירקות היא תקבל אזהרה עם יריקות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מן המגעים המסויימים שלי עם חרדים (לא אתיימר לומר שעם "החברה החרדית", אלא רק עם חרדים), התרשמותי היא כי הדעה בעניין "יחסי המשפחה היפים" - היא אגדה בלבד. אולי כאשר מסתכלים מבחוץ, כאשר רואים את שולחן השבת והמשפחה היושבת סביבו ושרה מזמורי שבת - זה באמת נראה "יפה". אך כאשר מכירים מקרוב - התמונה היא לגמרי אחרת, וכוללת היררכיה קשה ובלתי ניתנת לשינוי: האבא בראש והאשה והילדים הרבה אחריו. תמונה זו כוללת, בדרך כלל, עד כמה שראיתי, יחס מתנשא ומשפיל כלפי האשה. הסיבה שאולי יש פחות גירושין בחברה החרדית היא הלחץ החברתי הנורא ממנו סובלות הנשים - אך נישואיהן רחוקים מלהיות גן עדן והם קרובים יותר, פעמים רבות, לגיהינום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם לי יש "מגעים מסויימים" עם מספר משפחות חרדיות, והתרשמותי שונה מאוד משלך. יש *אינספור* סבות שבגללן אחוזי הגירושין קטנים בחברה החרדית. הנשים, בכל אופן, לא סובלות מלחץ חברתי גדול יותר מזה שסובלים ממנו הגברים (בנוגע לגירושין). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניסיון החיים שלי הוא הניסוי היחידי שאני יכול ללמוד ממנו, למרות שאין דרך להסיק ממנו מסקנות ודאיות. אני רק יכול לחזור על מה שכבר כתבתי: "איך נדע מי צודק? לא נדע, משום שכל האנשים שאנו רואים סביבנו הם תוצרים של חינוך אינטנסיבי מאוד, ואין לנו דרך לדעת איך הם היו אילמלא אותו חינוך. אנחנו יכולים רק להתבונן בהתנהגות שלנו ושל האנשים בסביבתנו ולגבש אינטואיציה שמבוססת על אותה התבוננות: האם הנקודות שבהן יוצא הטוב שבאנשים הן אותן נקודות שבהן החינוך עושה את שלו, או שמא להפך?". ובאמת, כל טענה על "איך היו אנשים מתנהגים ללא חינוך" - כולל הטענה שהם היו נעשים מפלצות אנוכיות - תישאר בגדר ספקולציה. אשר לצורך בחינוך ובחוקים, כבר כתבתי ש"חינוך הוא דרך לגרום לאנשים להתנהג בצורה מועילה-חברתית (או אולי "בלתי-מזיקה-חברתית") במקום שבו תחושת האמפתיה שלהם לא באה לידי ביטוי חופשי", כלומר בחברה דכאנית כשלנו. אותו דבר נכון גם לגבי חוקים. כמו החינוך, הם גורמים לאדם לחקות (בדרך כלל באופן כמעט מוצלח) את ההתחשבות והנדיבות שהיה מפגין אלמלא היה נאלץ לחסום את הרגש האמפתי שלו. הדיכוי הנוכחי עושה את המשך הדיכוי (בדמות חוקים וחינוך) להכרחי, וזוהי הסיבה לכך שהדיכוי משכפל את עצמו שוב ושוב. מה אפשר לעשות? אפשר לנסות לאתר את הנקודות - והן רבות יותר מכפי שנדמה - שבהן אפשר לשחרר את החגורה לאט ובהדרגה. האם נוכל כך לשנות את החברה מן היסוד? אני לא יודע. אני מקווה שכן. לגבי הדוגמאות שהבאת. אני לא ממש מכיר את החברה החרדית, אבל כבר הגיבו פה אנשים שחושבים שהם מכירים וחלקו על האיפיון שלה כחברה מוסרית במיוחד. מספיק לראות את הפשקווילים במאה שערים כדי להבין שהכללים המרובים עושים לפניה המוסריים של החברה הזו הרבה מאוד רע (לצד הטוב). אנחנו לא מכירים חברה שבה לא התקיים שלטון, ולכן אנחנו לא יודעים איך חברה כזו תיראה; "תקופת דמדומים שלטונית" היא בדיוק כשמה - תקופת דמדומים. לגבי ההבדלים בין האדם לבעלי-חיים. את מושג הבחירה החופשית מעולם לא הצלחתי להבין: במידה שהאדם הוא זה שבוחר, הרי שהבחירה נקבעת לפי מה שהיה האדם לפניה, ואיננה חופשית; במידה שהבחירה איננה נקבעת על פי מה שהיה האדם לפניה, לא ברור כיצד ניתן לכנות אותה "בחירה" ולא סתם התרחשות אקראית. "שתי עמדות סותרות לגבי מה שהוא רוצה לעשות" אפשר למצוא גם אצל חיות (כלבים מאולפים, למשל). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שניסיתי להסביר הוא שאפילו אם ניסוי אמיתי - קרי גידול ילדים ללא שום חינוך- אינו אפשרי, הרי כדי לומר משהו כל כך לא מקובל, ונוגד כל התנהגות אנושית מוכרת, צריך שיהיה איזה משהו חיצוני שאתה מסתמך עליו, מלבד התחושה שלך, (שאינה נובעת אפילו מחוויה אישית, אלא רק מדמיון, כי אתה לא גודלת כך). ההתנהגות האנושית היא כל כך מורכבת, שנראה לי יומרה גדולה מאוד לומר דבר מרחיק לכת כל כך רק על סמך מחשבה תיאורטית, ועוד לחשוב שצריך ליישם את זה בחיים. אני מניחה שאחרי שתגדל ילדים בעצמך, ותחווה מקרוב את התהליך של התפתחות האישיות מתינוק לאדם, יהיו דברים רבים שיראו לך אחרת. (סליחה על הפטרונות, אבל זה בא מהניסיון האישי שלי..:)). מהתשובה שלך, אני לומדת ש*בשלב הזה* אתה בעד חוקים ומגבלות. אם כי חושב שצריך תהליך מתמשך של שחרור ממגבלות אלו. מהם החוקים שאתה בעדם במצב הנוכחי, ולמה? בכלל, מה דעתך שנגדיר את ה"אגרסיות" שצריך לרסן אותן על ידי החוקים הללו,(שנוצרות בגלל הדיכוי לדעתך) כ"רע"? מהן הנקודות שנראה לך שניתן להרפות בהן, כדי להתקדם בתהליך "שחרור האמפטיות"? לגבי החרדים, אני לגמרי לא מסכימה עם הכותבים לעיל. זה כמו שקאובויס יספרו לך על המוסריות של האינדיאנים... בשאלה הזאת של "איזה חברה מוסרית יותר" יש כמובן כשל פנימי, כי השאלה הנשאלת כמובן היא מהן אמות המידה בהן נמדוד את המוסריות של החברה הזאת. האם באמות המוסר הפנימיים שלה, או באמות המוסר של "השופטים". אני עניתי לך על השאלה, כאשר אני מתייחסת בעיקר לאמות המוסר הפנימיים של החברה. אמות המוסר הללו חופפות בחלקן את אמות מוסר של קבוצות אחרות, כמו עזרה לזולת, ולכן הבאתי את הדוגמא ההיא. אם ננסח את הדברים אחרת, הרי נראה לי שהחרדים מרוצים יותר מאיך שהחברה שלהם מתנהלת, מאשר חברות אחרות. זה לא אומר שאין שם הרבה בעיות, זה גם לא אומר שאני, או אתה, נהיה מרוצים מהחברה הזאת. אבל מבחינתם, הם מצליחים לחנך את ילדיהם למה שנראה בעיניהם מוסרי ונכון, בהצלחה רבה יותר, יחסית למיגזרים אחרים. (זה כמובן בהכללה גסה ביותר). זה שאין חברה אנושית ללא שלטון (שאתה ואני שמענו עליה), אינה מעלה אצלך שאלה לגבי האפשרות של קיומה? למה בתוך המוני החברות האנושיות השונות הקיימות בעולם, בהם תוכל למצוא וריאציה כמעט על כל דבר, בזה, אתה לא מוצא וריאציה משמעותית, אלא רק לתקופות קצרות? אולי זה מפני שזה לא השרדותי למין האדם? מה הבעייה להבין את מושג הבחירה החופשית? נניח שאתה עולה לאוטובוס ומוצא מקום ישיבה (אחרון!) נוח, המאפשר אפילו למתוח יפה את הרגליים. פתאום עולה לאוטובוס אשה בחודש התשיעי כשכרסה הולכת לפניה. יש לך שתי אפשרויות- האחת- להסתכל דרך החלון בעניין פתאומי, תוך שאתה חושב לעצמך, זה הבעיה שלה. מי אמר לה להכנס להריון? למה זה צריך להיות על חשבוני?. השניה לקפל את הרגליים שאך נמתחו, לקום ולומר לה "תשבי כאן, אני במילא תכף יורד". ההחלטה הזאת אינה אקראית. היא תלויה בהחלטה מודעת ומוסרית שלך. (כל זה בהנחה שאתה במצב שזו בכלל התלבטות בשבילך, יש כאלה שזה לא). ההתלבטות הזאת נובעת מאמפטיה שיש לך לקושי שלה לעמוד, ומצד שני, לאמפטיה לקושי שלך לעמוד. אני מרגישה שבמצבים כאלה יש לי בחירה. אצלך זה לא כך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניצה, אני מתגובה 252172. למה התכוונת במילים "זה כמו שקאובויס יספרו לך על המוסריות של האינדיאנים..."? האם התכוונת לומר כי האנשים שהגיבו כאן לגבי החרדים הם בהכרח אנשים המתנגדים לחרדים או אפילו שונאים אותם? אם כך - לפחות לגבי עצמי אני מוחה על דברייך. הגדרתי את עצמי כמי שיש לו מגעים עם חרדים, ומדובר במגעים אישיים, בהיכרות אישית ובחברויות של שנים. מדובר באנשים שאני אוהב - ושאני מצטער מאוד כשאני רואה מה הולך אצלם בתחום חיי המשפחה. ומדובר לא בזוג אחד או שניים אלא במשהו שאני יכול, בזהירות, לראות בו מדגם מייצג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יכול (באלמוניות לא פחותה משלך) לומר שגם לי יש מגע רב שנים עם חרדים, כמשפחה, חברים, שכנים ומכרים - ודווקא בתחום חיי המשפחה יש מקום להתקנא בהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מתנצלת אם נפגעת. מהיכרות אישית שלי, התמונה היא אחרת. אבל כיון שאין דרך לבדוק באמת את הדברים, וזה ממש לא נקודה מרכזית כאן, אין לי בעיה להוריד את העניין הזה של חיי המשפחה, ולהסתפק בדברים שאין עליהם מחלוקת כגון שהעזרה ההדדית, והדאגה לחלש, לעני, לחולה, ולזקן, יותר מפותחת בחברה החרדית מרובת ההגבלות והחוקים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעטים יתווכחו איתך על כך שקיימת בנו _ההרגשה_ של בחירה חופשית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האופן שבו אני מפרש את ניסיון החיים שלי איננו מרחיק לכת יותר מהאופן שבו את מפרשת את ניסיון החיים שלך ובוודאי שאיננו יותר "נוגד כל התנהגות אנושית מוכרת". מה שאני אומר הוא אכן פחות מקובל, אבל אמירות "פחות מקובלות" בדרך כלל מתקשות עם אישושים חד-משמעיים בשטח. זה בטח לא סיבה לפסול את כולן. אין לי בעיה לכנות דחפים אגרסיביים בשם 'רוע'. השאלה החשובה יותר היא מה עושים איתם. כל אחד יכול למצוא בכל רגע נקודות אחרות שבהן הוא יכול לשחרר חלק מהלחץ של החינוך והחוקים. רק לשם הדוגמא, הנה כמה נקודות שעשויות להתאים לחלק מהאנשים, חלק מהזמן: לא לשלוח את הילדים לבית-ספר, לא ללכת לאוניברסיטה, לא ללכת לצבא, לא למול תינוקות, לא להתחתן, לא לשמוע חדשות, להשליך את הטלוויזיה, ללדת בבית, לעבוד פחות, ללבוש בגדים נוחים יותר, לא ללבוש בגדים, לשכב עם בני מינך, וכו'. בקשר לחוקים רצויים ולא-רצויים - כבר הדגשתי את חשיבות העובדה שאף אחד לא שואל אותי אילו חוקים לחוקק. לו הייתי אני קובע, הייתי משתדל לחוקק חוקים שיפחיתו את הסבל בסביבתי. ודאי שיש אצלי שאלה לגבי אפשרות קיומה של חברה ללא שלטון. אני מקווה, אפילו מאמין, שתיתכן כזו ביום מן הימים, אבל אני בפירוש לא יודע. הבחירה החופשית: בוודאי שיש לי בחירה האם לקום באוטובוס לאשה בהריון, אבל לא ברור באיזה מובן אפשר לומר שהיא "חופשית". נניח שבחרתי לקום בגלל סיבות א' ב' ג'. האם יכולתי, בהינתן הסיבות הללו, לבחור לא-לקום? את טוענת שכן, ואז שוב צריך לשאול "אז למה בכל זאת בחרתי לקום?". בסופו של דבר צריכים להגיע לאחת משתי אפשרויות: או שהבחירה נקבעת על ידי רצונותיך, נטיותיך, נסיבותיך וכו', או שהיא לא בחירה אלא התרחשות אקראית (או שהיא במידה מסוימת כך ובמידה מסוימת כך). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בחירה אקראית היא לא בחירה ו-וודאי לא בחירה חופשית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא אשר אמרתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאשר אתה טוען שללא חוקים, החברה האנושית תהיה מקום נפלא לחיות בו, זה אינו מסתמך על נסיון החיים שלך, ולא של אף אחד אחר. זה אפילו לא מסתמך על קורלציות כגון "ככל שיש פחות חוקים אנשים טובים/שמחים/אמפטיים יותר". זו אולי תאוריה חדשה על מהות האדם, אבל אין לה שום ביסוס מעשי מלבד החשיבה התיאורטית. אין גם שום חברה אנושית מוכרת שחיה לפי הכללים הללו. אם היה בא אליך מדען ומבקש ממך כסף לפרוייקט שיחקור תאוריה עם "פרלימינרי דטה" כזה, היית מממן אותו? אני לא. קל וחומר שאני לא מוכנה להסכים לקיומו של פרוייקט כזה בו "חיות המעבדה" יהיו בני אנוש אמיתיים, כולל החברה בה אני חיה. חוקים, לפי הגדרתם, אינם יכולים "להתאים לחלק מהאנשים חלק מהזמן". לכן להסיר חוקים כגון "לשלוח את הילדים לבית ספר" וכו' באופן חלקי בלבד (רק למי שזה "לא מתאים לו"), לא נשמע הגיוני. למה אתה חושב שהסרת המגבלות הללו *דווקא* יגרמו לאנשים לשחרר את האמפטיות הטבעיות שלהם? תן לי דוגמא לחוק שהיית מוכן לחוקק, שיפחית את הסבל מסביבתך. אמרת שאתה לא יודע אם החברה האנושית תשרוד ללא שלטון. האם החשש הזה גורם לכך שלא תפעל כדי לקדם את הניסוי הזה (פעולות כגון שיכנוע, פעילות פוליטית, הפגנות וכו')? או שאתה מוכן לקחת את הסיכון? אם המילה "חופשית" מפריעה לך בצירוף "בחירה חופשית", בוא נוריד אותה, ונסתפק במילה בחירה. האם ברורה לך המציאות של האפשרות לבחור בין המעשים השונים, תוך שהשיקולים להחלטה הם "מעשה טוב" לעומת "מעשה רע"? האם אתה חושב שלחיות יש את סוג השיקול הזה בהתלבטויות שלהן? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באשר לסיפא שלך, אני חושב שמקרים יוצאי דופן - קופי שימפנזה שגודלו בקרב בני אדם - הראו את סוג השיקול הזה בהתלבטויות שלהן, אבל זה יותר במחלקה הפרימאטים באדיבות דובי. (אני אכתוב "בונובו", אז הוא בטח יבחין בזה. הנה עוד פעם: "בונובו!") |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניצה, נראה לי שייקח לי כמה ימים לחזור עם תגובה רצינית. אני צריך לשבת על זה קצת, ולא רוצה לכתוב מתוך קוצר רוח והרגשת חובה. אני מקווה שזה בסדר מבחינתך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין בעיה. נמשיך את הדיון כשתהיה מוכן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, הנה חזרתי. לגבי בחירה וההבדל בין האדם לחיות: אני חושב שכמו החיות, גם האדם בוחר תמיד בטוב בעיניו (אלא שהבחירה הזו עמוקה ומודעת הרבה יותר). האם האדם באמת יכול לבחור ברע? לי נראה שמעצם העובדה שהאדם בחר כפי שבחר משתמע שבחירה זו היא הטובה בעיניו. להגיד "התלבטתי בין הטוב לרע, ובסוף בחרתי ברע" נשמע לי כמו סתירה לוגית. את כנראה חושבת אחרת, וזוהי חלק מהתפיסה שלך את הרוע שבעיני היא מאוד בעייתית אבל עדיין לא הצלחתי לשכנע אותך לספר לי יותר עליה. לגבי חינוך וחוקים. אני לא מציע שנבטל אותם היום ונעבור לחברה משוחררת. אני אפילו לא מנסה לשכנע אותך (או אנשים אחרים) להתקדם לשם בהדרגה. אין לי מושג איך חברה עתידית כזו תיראה, ולכן אני גם לא יודע איזה כיוון התקדמות ייקח אותנו לשם. מה כן: אני שם לב שפעמים רבות חוקים או נהגים חברתיים מקובלים גורמים סבל לאנשים הנענים להם ולסביבתם, מבלי שתהיה לחוקים הללו תועלת שעשויה להצדיק את הסבל שהם גורמים. לכן אני מציע לאלו שמעוניינים לשמוע את העצות שלי למצוא את המקומות הללו, כלומר לגלות את המקומות שבהם חסימתן של אנרגיות נפשיות אינה נחוצה ומביאה יותר נזק מתועלת. הדיבורים על חברה משוחררת לחלוטין הם לא יותר מאשר אמונה מטפיזית בדבר היכולת להמשיך את התהליך הזה עד לאיזשהו "מיצוי". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאיפה אתה יודע שאדם בוחר דווקא בטוב בעיניו? -מהעובדה שהוא בחר זאת... זה טיעון מעגלי. מה שאני מנסה לומר הוא שכאשר האדם עושה את השיקולים של "מה טוב בעיני", נכנס לזה גם השיקול של "זה מעשה טוב", לעומת "זה מעשה רע". אני יכולה להרחיב בנושא של הרע והטוב, אבל קודם כל צריך להודות בקיומו של קריטריון כזה בשיקוליו של האדם. אי אפשר להכניס את השיקול הזה לתחומי ה"כדאי לי", ה"טעים לי", ה"נעים לי", והיפוכיהן. אתה צודק שאדם בדרך כלל לא אומר בגלוי בחרתי ב"רע", אבל התופעה של יסורי מצפון, שמשמעותם היא הכרה בכך שהאדם בחר ברע, קיימים גם קיימים. היכולת של האדם לבחור אפילו במה שהוא עצמו מגדיר וחושב כ"רע" הוא בעיני הבחירה החופשית של האדם. לגבי התפיסה שלי את הרע, אשמח לדסקס את זה אחר כך. כל עוד אתה לא נוקט בצעדים מעשיים למימוש ה"חברה ללא שלטון", אז זה בסדר מצידי. העצה שלי אליך לגבי העצות שאתה נותן לאחרים היא שתזהר קצת יותר. המערכת האנושית חברתית היא מסובכת ומורכבת מאוד. היכולת שלנו להבין את נפש האדם ואת "נפשו החברתית" עדיין מוגבלת מאוד. קצת קשה לי עם הביטחון בו אתה אומר: "..פעמים רבות חוקים או נהגים חברתיים מקובלים גורמים סבל לאנשים הנענים להם ולסביבתם, מבלי שתהיה לחוקים הללו תועלת שעשויה להצדיק את הסבל שהם גורמים". במערכת אקולוגית מורכבת, כאשר אתה מוריד מרכיב שנראה לך שולי, או אפילו מזיק, אתה פעמים רבות יכול לגרום ליציאה מהאיזון של כל המערכת. כך גם במערכת חברתית, כאשר אתה מוריד חוקים מסויימים צריך לעשות זאת בזהירות תוך בדיקה מתמידה של האיזון החדש שנוצר, מפני שהיכולת שלנו לחזות את ההשפעות של צעדים כאלה, כפי שאמרתי קודם, מוגבלת מאוד. זה לא מספיק לראות באופן חיצוני שהחוקים גורמים יותר נזק מתועלת, זה להבין את ההשפעה על כל המערכת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון שפעמים רבות אנשים שוקלים התנהגויות במונחים של ''מעשה טוב'' או ''מעשה רע''. אני רואה את ההתנהגות הזו, ואת תופעת ייסורי-המצפון שנלווית אליה, כלא-שונה מהותית מהשיקולים של כלב מאולף. זוהי עדות למורכבות ולעומק של תודעת האדם, ולהיותו חלק ממערכת חברתית. אבל לא ברור לי למה את רואה בזה שוני מהותי בין האדם לבעלי החיים. קצת מוזרה לי התחושה שאת מביעה של צורך להגן על האיזון העדין שהמערכת החברתית שלנו שרויה בו. הרי מצבה של המערכת הזו רחוק מלהיות ''טוב'' או אפילו ''איכשהו סביר''. החברה העולמית שאנחנו חיים בה היא חברה עמוסת סבל במידה שלא תתואר, ונראה לי שכדאי להיות לפחות קצת נועזים בנכונות שלנו לטלטל אותה לכיוונים שנראים לנו חיוביים. אבל נכון שצריך גם עדינות. העדינות הזו נחוצה מפני שהאדם שמטלטל את המערכת הדכאנית הוא גם תוצר שלה, ולכן סביר שברוב המקרים פעולה דראסטית שלו תגרום יותר נזק מתועלת. הדוגמאות שהזכרתי הן עצות שהייתי מייעץ לאנשים שעבורם (כמוני) העצות הללו הן רק דחיפה קטנה, לא צעד דראסטי ומערער. אני חושב שכל אחד יכול בכל נקודת זמן למצוא לעצמו את הנקודות שמתאימות לו, שבהן הוא יכול לעשות את השינויים הקטנים שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה זה לא שונה מהותית משיקוליו של כלב מאולף? האם אתה חושב שכלב האמסטף שרצח את הילדה ראוי להשפט, כמו אדם שרוצח ילדה? האם אתה חושב שכלב האמסטף ההוא רע? האם אתה חושב שמר פימשטיין הוא אדם רע? לכלב יש יסורי מצפון? האם הוא בכלל מבחין שהוא החליט החלטה שגוייה? אולי החברה שלנו היא רבת סבל, אבל היא יכולה להיות רבת סבל עוד הרבה יותר. הטלטולים של הרעיון הקומוניסטי את החברה האנושית ברוסיה, גרמו להרג של הרבה הרבה מיליונים. הטלטולים של הרעיון הנאצי בגרמניה גרם גם הוא למותם של עשרות מליונים ולסבל לא יתואר. כל עוד הגישה שלך לחיים נטולי חוקים והגבלות מדכאות, מוגבלת לייעוץ לך ולידידים בחיים הפרטיים שלהם, הרי הנזק מוגבל יחסית, כאשר אתה מוציא את זה לחיים הציבוריים וחושב שצריך להוריד חוקים מסויימים בחברה, וצריך לפרק את המדינה היהודית, אני ממליצה לחשוב ולבדוק הרבה לפני כן האם זה יפחית את הסבל או יגביר אותו. ה"קופסא השחורה" שנקראת החברה האנושית, פועלת לעיתים קרובות הפוך ממה שהיה "הגיוני" שתפעל... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההבדל בין בני אדם לבעלי חיים: את כתבת ש"הדרך בה חברה גורמת לחבריה להיות עם מערכת מוסרית (בשפה שלך עם אמפטיה) מסויימת היא החינוך", ולכן מפתיע שבעינייך יש הבדל כה גדול בין אילוף של חיות לאילוף (=חינוך) של בני אדם. האדם-הרוצח שפועל בניגוד לאילוף שלו איננו "רע" יותר מהכלב-הרוצח שפועל בניגוד לאילוף שלו. מן הסתם ייסורי המצפון שלו הם מעמיקים יותר ונמשכים יותר זמן, אבל אני לא רואה סיבה לחשוב שלכלב אין ייסורי מצפון כלל. למה את חושבת שהרוצח האנושי "ראוי" להישפט? במה מועילה השפיטה שלו, מלבד בהיותה חלק מהחינוך/אילוף (שלו ושל שאר האנשים בסביבתו)? לגבי הזהירות בשינוי: ברור שכדאי "לחשוב ולבדוק הרבה" לפני שמוציאים לפועל שינויים משמעותיים. אבל לא נראה לי שכדאי להפוך את העיקרון הזה לחסם בפני כל פעולה של שינוי. גם אחרי ש"חושבים ובודקים הרבה" נשארים תמיד עם אי-ודאויות, ולא טוב שהאי-ודאויות הללו ימנעו את המעבר לעשייה פעילה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלב לא זקוק לאילוף כדי להיות כלב נורמלי. כל האיסטינקטים והידע "איך להתנהג בצורה נכונה ככלב", מצויים אצלו ללא צורך ב"חינוך". בני אדם לעומת זאת, חייבים חינוך כדי לתפקד כבני אדם. לאדם יש *צורך* בהעברה תרבותית מדור לדור. זה מה שמאפיין את החברה האנושית, (ומאפשר את ההתקדמות שלה). בהעברה התרבותית כלולים גם חוקי המותר והאסור, הטוב והרע. ללא חינוך, או במצב בו החינוך נכשל, גדלים אנשים שאין להם יכולת להבחין בין טוב ורע, וזה די מפלצתי. זה יוצר אנשים שאין שום מגבלה למימוש הרצון שלהם, מלבד אלימות נגדית מצד הסביבה, או כליאה. אני חושבת שאם תקח מאדם את הסרגל הפנימי של "טוב ורע" על ידי חוסר חינוך, הוא יאבד את האנושיות שלו. כלב, לעומת זאת, אינו פחות כלב בגלל חוסר אילוף. כך שיש הבדל מהותי ומשמעותי בין בני אדם וכלבים. לדעתי, העובדה שבני אדם צריכים חינוך כדי לתפקד בחברה האנושית, (ואין להם מערכת כללים חברתית שמוטבעת בגנים, כמו אצל הנמלים למשל), מאפשרת להם את הבחירה החופשית. למשל, יש פעמים בהם האינטרס העצמי של האדם נוגד את האינטרס של אדם אחר, או של החברה כולה. הנמלה עושה במקרה כזה מה שמוטבע בגנים שלה, אפילו הקרבה עצמית. בני אדם לעומת זאת, יכולים להחליט מה לעשות. ייתכן שהחינוך שלהם יורה להם על התנהגות מסויימת, אבל הם יכולים להחליט לעשות בניגוד לחינוך שלהם, בהחלטה בוחרת ועצמית. אם כללי ההתנהגות היו בגנים, המושג החלטה לא היה רלבנטי לזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודאי שכלב לא זקוק לאילוף על מנת להיות כלב נורמלי. כל הטענה שלי היא שגם האדם לא זקוק לאילוף על מנת להיות אדם נורמלי. בכלל, במושג "אדם נורמלי" יש משהו קצת מוזר: כל לוגיקן מתחיל יגיד לך שהמשפט "אדם בלתי מחונך איננו לגמרי אדם" (הניסוח שלי) כולל בתוכו סתירה פנימית, אלא אם את מתכוונת לדברים שונים בשני השימושים שלך במילה 'אדם'. אני מבין את דעתך לפיה 'אדם בלתי-מחונך לא מגיע למלוא אנושיותו' בשני אופנים משלימים: 'אדם בלתי-מחונך איננו אדם כפי שאדם אמור להיות', ו'כל חברה אנושית שאנו מכירים מבוססת על חינוך'. חשוב לא לבלבל בין שתי הטענות. הראשונה היא טענה נורמטיבית, והשניה היא טענה היסטורית. הטענה ההיסטורית נכונה, אבל אני לא חושב שכדאי להסיק ממנה משהו על טבע האדם: אמנם כל חברה אנושית מוכרת מבוססת על חינוך, אבל כל חברה אנושית מוכרת גם גורמת סבל רב לחבריה; האם האדם נועד לסבול? זה נשמע לי די פסימי. את הטענה הנורמטיבית, לעומת זאת, אני לא מקבל. כמו שהוזכר כבר, אף אחד מאיתנו לא ראה אדם בלתי-מחונך, ולכן אין לנו דרך לדעת איך אדם כזה היה מתנהג. המחשבה לפיה אדם כזה היה מפלצת היא הגיונית, אבל המחשבה ההפוכה הגיונית לא פחות. חוץ מזה, אני יכול לחשוב גם שכלב מאולף מתנהג בצורה הרבה יותר מוצלחת מכלב בלתי-מאולף, ובכלל - שטוב היה לו כל הכלבים היו מאולפים; שוב נשאלת השאלה מהו ההבדל המהותי בין בני אדם לכלבים (או לבעלי חיים בכלל). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אפשר אולי לומר שמה שקראת לו "טענה נורמטיבית" - אדם בלתי-מחונך איננו אדם כפי שאדם אמור להיות - היא טענה שקרית (לא-אמת). אפשר להמשיך ולומר שאין "אדם" (א' רבתי) ללא "חינוך" (ח' גדולה). אם נגביל את עצמנו רק לנקודת ההתחלה של תינוק בגיל 0, תינוק כזה לא "יהיה" אם הוא לא יחיה בסביבה רווית בני אדם. עצם ההתקשרות בינו לבין המבוגרים שסביבו היא בחינת חינוך. מכאן אפשר אולי לומר ש"אדם" מקפל בתוכו "חינוך". מכאן אפשר אולי לקשר אמירה נוספת והיא שהטענה אותה כינית "היסטורית" הפכה להיות טואוטולגיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שאני מקבל את מה שאתה אומר, אבל אני לא רואה איך זה עוזר לניצה. כי באותו מובן ש"אדם" מקפל בתוכו "חינוך" (=התקשרות בינו לבין המבוגרים סביבו), גם "קוף" מקפל בתוכו "חינוך". עדיין לא הובהר ההבדל המהותי בין האדם לבעלי החיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע אם זה עוזר או לא. זו היתה סתם הערה. גם אני לא יודע אם יש הבדל מהותי בין אדם לבעל חיים. מה, אדם הוא לא בעל חיים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בינינו אין ויכוח, כנראה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני מבין נכון (ותסלחו לי שאני מתפרץ) הטענה של ניצה היא שאצל האדם ההתנהגות ה''מוסרית'' אינה טבועה בגנים אלא מועברת (כולה, או רובה) באמצעות העברה תרבותית-חברתית (חינוך) בעוד שאצל חיות (אחרות) ההעברה היא בעיקר גנטית. זו בעיני טענה אמפירית, כלומר שניתן לבדוק אותה, ולפחות לפי הידע שלי בסוציו-ביולוגיה, גם לא נכונה. להרבה מאוד מהדחפים המוסריים שלנו (אלטרואיזם למשל) יש הסברים גנטיים טובים ועדויות לא מעטות למקור גנטי ולא תרבותי שלהם. כמובן, יש גם מקור גנטי להתנהגויות אנוכיות, אבל נראה לי שההנחה כי אדם ללא חינוך יהיה מפלצת מרושעת באופן יוצא דופן היא בלתי סבירה על רקע הידע הקיים בתחום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתנצלת על האיחור. האמת היא שכבר במוצאי שבת כתבתי לך תשובה, אבל לפני שגמרתי, התקשרה הבת שלי והודיעה ש"זה בא כל חמש דקות", כמובן שעזבתי הכל כדי להיות אתה. אז יש לי בינתיים נכדונת חדשה, קטנה, ומתוקה, אבל התשובה הלכה בדרך כל ארץ. אני אנסה לשחזר: הטענה שלך שילד אינו זקוק לחינוך כדי לגדול להיות אדם נורמלי, אין לה על מה שתסמוך, ולדעתי היא אינה נכונה. הראיה העקרית שלי לכך היא הטענה ההסטורית- אין חברה אנושית בעולם שאינה מחנכת את ילדיה במושגים של "טוב ורע", "נכון ולא נכון", או "מותר ואסור"- כלומר חינוך במושגים שהכדאיות לטווח המיידי והבינוני, אינן נראות בו לעין. לדעתי אם הדבר היה אפשרי, היינו חייבים למצוא כמה חברות אנושיות מבודדות שאינן מחנכות את ילדיהן, וחיות רק לפי האינסטינקטים שלהם . הראיה הנוספת שלי היא נסיוני האישי והסביבתי בגידול ילדים. אני מכירה את התהליך של חינוך ילדים, ואני חושבת שאני מבינה אותו במידת מה. לא ארחיב בזה כאן, אבל המסקנה הפרטית שלי היא שהילד הקטן מגיע לעולמנו כאשר אמנם יש לו יכולת עקרונית להבין את מושגי הטוב והרע, אבל בלי מושג ממשי לגבי התוכן שלהם. כמו שאדם נולד עם היכולת להבין ולדבר שפה, אבל בלי שמץ של מושג בשפה כלשהי. הילד מיישם את כישוריו המולדים לדבר ולהבין שפה, תוך השיחה עם הסובבים אותו. ילד שיגדל ללא דיבורים מסביבו, לא ידע לדבר או להבין שפה כלשהי, גם בשלבים מאוחרים יותר של חייו. כך גם ילד שלא יקבל מושגים של "טוב ורע" בילדותו, יהיה חסר אבחנה בעניין, על אף שבטבע האנושי יש את יכולת האבחנה הזאת באופן טבעי. ילד כזה יהיה די מפלצתי. לשאלה שלך האם האדם נועד לסבול?- התשובה שלי היא שכל עוד יש לאדם אפשרות לבחור לעשות "רע", הוא גם יכול לגרום לסבל. אני לא פסימית, מפני שאני מאמינה שאנושות עוברת תהליך ארוך של "חינוך", בו, בסופו של דבר, ההפנמה התרבותית של ה"טוב" וה"רע" תהיה כל כך בהירה ופשוטה, שהסיכוי שאנשים יבחרו ב"רע" יהיה קטן מאוד, ובהתאם תרד כמות הסבל בעולם. זה נקרא אצלי ה"גאולה". זה החזון של "לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה" ושל "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ...". אני חושבת שעם ההסטוריה, האנושות אמנם מתקדמת. היום, העולם הוא מקום שיש בו פחות סבל ורוע ממה שהיה בו לפני מאות ואלפי שנים (עם חריגים של מלחמות איומות כמו מלחמות העולם). לפחות ביחסי היומיום בין בני האדם, וגם בין בני האדם והממסדים שלהם, יש פחות אכזריות ורוע ממה שהיה פעם. לעם היהודי כבודדים, וכעם, יש תפקיד חשוב בהצעדת האנושות בתהליך זה. ההבדל המהותי בין אדם לכלב היא ביכולת הזאת, המולדת, להבין את המושגים "טוב ורע" כלומר- להבין שיש דברים שנכון לעשותם, ודברים שלא נכון לעשותם, שלא בהתאם למשוב חיובי/שלילי נראה לעין. מהו התוכן ועקרונות של ה"טוב" וה"רע", זה כבר עניין של התרבות בה מתחנך הילד. אצל כלבים זה נקרא אילוף ולא חינוך, כי אצל כלב לעולם לא ניתן יהיה לנתק את הנכון והלא נכון, מהתמורה הממשית שהוא יכול לאכול/למשש/להריח (גם שביעות הרצון של הבעלים היא תמורה ממשית מבחינת הכלב.), בעוד שחינוך זה דבר מופשט הרבה יותר. ניתן לחנך ילד לעשות טוב גם ללא תמורה ממשית כלשהי, חינוך שישאר עמו גם כשיגדל, ויעמוד ברשות עצמו, וכל זה, תוך שהוא עדיין חופשי לבחור אחרת מהחינוך הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סדר העדיפויות שלך דפוק. (ומזל טוב ממשפחת האלמונים) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מזל טוב ניצה. נכדה ראשונה? אני מרגיש שמיצינו את הדיון, פחות או יותר. גם מבחינת האנרגיות הנפשיות שלי (ואולי גם שלך?) וגם מבחינת התמעטות הדברים החשובים שנותרו לומר. כלומר, אני פותח בהליכי פרישה. יש לך מילות סיכום? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. לא, היא לא הראשונה, אני כבר סבתא ותיקה (טוב, רק שנה וחצי). לגבי סיכום. נראה לי שלא כדאי לסכם את הדיון מבחינה תוכנית, מפני שזה יהיה רק פתח לדיון חדש. מה שכן, אני יכולה לומר מה אני קיבלתי מהדיון. זה היה לי מעניין לשוחח עם מי שמצוי במאה שמונים מעלות הפוך מהיכן שאני מצויה, גם מבחינת הדעות הפוליטיות, וגם מהגישה לחיים מהבחינות האחרות. בלי קונוטציות שליליות, מבחינתי זה היה ניסיון ''אנתרופולוגי'' מעניין. נוסף לכך, גרמת לי לחשוב הרבה על הדרך בה אני מגדירה את הרע והטוב, וכיון שהיו לי בזמן האחרון גם דיונים אחרים על אבולוציה, נראה לי שהבנתי קצת יותר לעומק כמה דברים בנושא. זה אמנם לא בא לידי ביטוי בדיון שלנו, אבל זה יצוץ בטח בדיונים אחרים אי פה ואי שם. בקיצור, שמחתי לדון אתך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם לי היה דיון מעניין ומעשיר. אני מודה לך, ומן הסתם נמשיך אותו בפעם אחרת, ומתוך נושאים אחרים... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה יופי! מזל טוב! הכל הלך בסדר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. כן ב''ה הכל הלך בסדר. אני יודעת שאת עומדת לפני חוויה דומה, אז אני שמחה לומר לך שיש לידות ראשונות יפות. כלומר, זה כאב ללא ספק, וגם האפידורל לא עבד מיד כמו שצריך, אבל הכל היה במידה סבירה, הבת שלי תפקדה נפלא, והעניינים התקדמו כל הזמן, עד הצרחה הראשונה. התגובה הראשונה של היולדות אחרי הלידה זה דבר נורא מעניין. הגדולה שלי צעקה ''אמא, זה באמת תינוק'', ובכתה מהתרגשות. השניה אמרה דבר ראשון ''אמא, אין לי יותר תינוק בבטן''. והרגשתי צורך לנחם אותה ולומר שיש לה כעת תינוק בידיים, וזה יותר כיף... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה לכולם על האיחולים. בקרוב אצלכם! (אני כבר בגיל ובמעמד שיכול להרשות לעצמו להגיד את זה..:) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלב, כמו רוב היונקים, במיוחד היונקים החברתיים שחיים בלהקות, זקוק למידה מסוימת של אילוף או ''חינוך'', שמקנה לו אימו הכלבה, ולא ''כל האיסטינקטים והידע ''איך להתנהג בצורה נכונה ככלב'', מצויים אצלו''. הדבר הודגם למשל כאשר פילים שגודלו בשבי ללא אימותיהם הוחזרו לג'ונגל. הפילים פשוט ''לא ידעו איך להתנהג'' והרסו את הסביבה שלהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי אני צריכה לדייק יותר את האבחנה שלי. זה יכול להיות שבעולם החי יש ''מסרים'' שהורים מעבירים לצאצאים שלהם, ובלעדיהם, הצאצא לא מקבל את זה. אבל המסרים הללו גם הם אינסטנקטיביים. זה לא ''תרבות'' שההורים יוצרים, והצאצאים גם אינם חופשיים שלא לקבל את המסרים הללו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי, תסבירי בבקשה. (ומזל טוב!) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הבדל בין מסרים תרבותיים, ובין מסרים אינסטנקטיביים. יתכן שהמסרים העוברים בין האם הפילה והצאצא שלה, אינם שונים מהותית מזה שהיא מניקה אותו או מנקה אותו (פילים מנקים את הצאצאים שלהם?). הכל כתוב בגנים. זה שהצאצא זקוק לאם שתעביר לו את המסר, והוא לא יודע אותו לבד, לא אומר שהדברים אינם כתובים בגנים. כשם שביונקים יש תלות בהורים כדי לשרוד מבחינת ההזנה וההגנה, כך יתכן שתהיה תלות בעניין כללי התנהגות נכונים בג'ונגל. אבל כל הפילות הגדולות תעברנה את אותו "שיעור", וכל הפילפילונים יישמו את המידע הזה, באותה דרך. בתגובה הראשונה שלי שאליה התייחסת בפתיל זה, הדגשתי את הפן התרבותי שכולל את האסור והמותר, הטוב והרע, שהמין האנושי מעביר בחינוך לצאצאיו, ואשר מאפיין אותו כמין האנושי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי לא מדובר בשתי קטגוריות שונות אלא ברצף גם בעלי חיים "נוזפים" בגוריהם כאשר הם עושים משהו "לא טוב". אפשר להתווכח אולי האם בעלי חיים מעניקים משמעות של "טוב" ו"רע" לאותם דברים (דעתי האישית - הם לא) אבל יש כאן עדיין עניין של חינוך שאיני רואה סיבה להניח שהוא נמצא בגנים בצורה שונה מאשר החינוך שלנו, של בני האדם, נמצא בגנים שלנו. ישנם דברים שככל הנראה בפירוש *אינם* נמצאים בגנים - חינוך לצייד אצל טורפים למשל. טורף שיגדל ללא הורה לא ילמד כיצד לצוד וסיכויו להגיע לבגרות בטבע קלושים. אם נסתכל על חברות פרימאטים יהיה אולי יותר קל לקבל את הדעה שמדובר ברצף ולא בשתי קטגוריות נפרדות. אולי דובי יוכל להרחיב קצת מהידע שלו על קופי-אדם. דובי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קצת קשה לדבר על אסור ומותר אצל בעלי חיים, פשוט משום שאנחנו לא מבינים את התקשורת ביניהם. אין זה נכון להגיד שכל בעלי החיים מאותו מין עוברים את אותו השיעור. ידוע שלקופי-אדם יש "תרבויות" על בסיס גיאוגרפי - כאשר הכוונה כאן היא בעיקר ל"טכנולוגיות" שונות - כאשר שימפנז אחד לומד שאפשר ליצור "סכינים" ע"י ריסוק אבן אחת על אחרת, הוא יכול להעביר את זה ליתר השימפנזים, ואז הטכנולוגיה הזו תשמר בקרב הקבוצה הזו של שימפנזים, ואף יכולה "לדלוף" לשבטים סמוכים דרך נקבות שעוברות אליהם. האם ניתן לומר את אותו הדבר לגבי תרבות מוסרית? קשה לדעת. ישנו אותו סיפור מפורסם על קבוצת קופים שיושבת בכלוב עם עץ אחד שמעליו תלויה פיסת מזון, וכל פעם שאחד הקופים מנסה לעלות אליה, כל הקופים נשטפים במים קפואים. הדבר גורם לכך שהקופים מונעים בכוח מכל קוף לעלות למעלה. לאט לאט החליפו את הקופים בכלוב, כאשר כל פעם שהגיע קוף חדש וניסה לעלות אל האוכל, הקופים מנעו זאת ממנו, עד שלבסוף אף אחד מהקופים בכלוב לא נשטף מעולם במים, ולא יודע בעצם למה אסור לטפס, אבל עדיין הם מונעים זאת מהקופים החדשים. עם זאת, אין לי מושג אם הניסוי הזה התקיים באמת או רק משל היה, כך שקשה לי לשפוט. פילות, בכל אופן, מעבירות מידע אודות הגיאוגרפיה של האזור ומקומות מזון מועדפים מדור לדור, כך שאי אפשר להגיד שכל פילה מקבלת את אותו השיעור בדיוק: התנאים עצמם משתנים עם הזמן. שאלת המוסר עומדת בעינה מאותן הסיבות ממש. הבעיה העיקרית היא מחסור בתצפיות: אפשר לדבר על התנהגות "מוסרית" בקרב בעלי חיים מסויימים, אבל כמות האוכלוסיות שניצפו היא נמוכה מכדי להגיד אם יש כלל אוניברסלי עם כמה חריגים, או שמא כל הקבוצות כולן נוהגות ע"פ אותו קוד אתי שמוכתב ע"י הגנים. אני יכול לספר על מקרה אחד שקראתי אודותיו, שמראה אולי יכולת ל"הסתגלות מוסרית" למצבים משתנים. אצל שימפנזים, כידוע, הזכרים שולטים ללא עוררין על כל הנקבות: גם הזכר השפל ביותר נמצא מעל הנקבות בהיררכיה השיבטית. באחת הקבוצות שבשבי תחת השגחתו של פראנס דה-וואל נוצר מצב שבו במשך תקופה ארוכה היו רק נקבות במתחם. הנקבות סיגלו לעצמן היררכיה פנימית, והנקבה שבראש סיגלה לעצמה גינונים של זכרי אלפא. המעניין הוא שחרף ה"קוד האתי" האוטומטי לכאורה שלהן לקבל סמכות של כל זכר, הרי שגם כשנכנס זכר חזק אל תוך המתחם, הנקבות רדפו אותו וסירבו לקבל את מרותו. הוא נאלץ להכריע אותן בכוח הזרוע, ובכל זאת, בשונה מאוכלוסיות שימפנזים אחרות, הנקבות נותרו כוח "פוליטי" משמעותי בהיררכיה של השבט. מעניין היה, בדיעבד, לדעת מה היה קורה אילו זכר היה מצטרף לשבט הנקבות בינקותו (למשל באמצעות הזרעה מלאכותית של אחת הנקבות) - האם הוא היה מקבל חינוך "פמיניסטי", או שמא הגנים היו מנצחים והוא מנסה להגיע לראש ההיררכיה בכל מקרה? מה היה קורה אילו הזכר שהוכנס ראשון למתחם לא היה חזק אלא דווקא חלש? האם היה מוצא עצמו מתחת לנקבת האלפא בהיררכיה? אין לדעת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההבדל לדעתי בין האדם והחיות אינו רצף אלא יש הבדל מהותי. אנסה להסביר אותו: עצם זה שפרט שגדל ללא הורים בטבע, אינו עצמאי מבחינת ההסתגלות לסביבה, אינו אומר שיש כאן משהו שחורג מהמידע שעובר בגנים. הרי היחס הורים צאצאים הוא הכרחי אצל היונקים, לכן אין זה מפליא שהיחס הזה מנוצל לשיפור המותאמות של המין לסביבה. העברת אינפורמציה יכולה להיות מוכתבת בגנים. כמו למשל דבורה ה"מספרת" לחברותיה על מיקום פרחים נוטפי צוף אינה עושה מעשה "תרבותי" ואינה חורגת מתחום המידע האצור בגנים שלה, על אף שהמידע הזה הוא מקומי ומשתנה. כך שהידע כיצד לטרוף אולי עובר מההורים לצאצאים, אבל הוא עדיין יכול להיות "כתוב בגנים". לעומת זאת המידע התרבותי האנושי אינו תלוי בגנים. (מה שתלוי בהם זה רק המסוגלות לקלוט, ליצור ולהעביר את המידע הזה). לדעתי אפשר להדגים את ההבדל הזה בין החיות ובני האדם בהסתכלות על החברות האלה לאורך הזמן. האם חברה של פרימטים, לאחר כמה דורות, שונה באופן משמעותי מהחברה הראשונית? אם כן, ניתן לומר שהחברה הזאת מסוגלת לאצור מידע שעובר לדורות הבאים ללא קשר לגנים. אם לא, המסקנה היא שמרחב המידע האפשרי היכול לעבור בין הדורות, מוגבל על ידי הגנים. לא חקרתי את הנושא, אבל לא שמעתי על כך שהחברות של הפרימטים משתנות עם הדורות (הניסוי שדובי תאר על כך שהמידע שאסור לטפס עבר "מדור לדור", יכול אולי להעיד שיש מידע שנצבר בחברת פרימטים, אבל אני מניחה שאם אמנם כך המצב, היינו צריכים לראות זאת בצורה בולטת הרבה יותר גם בטבע). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל מה שתיארת לעיל הוא השערה. את *משערת* שאולי הידע "כתוב בגנים", והאמת? אני מניח שאצל חלק מבעלי החיים המורכבים-פחות, כמו הדבורים למשל, זה אכן כך. אך ככל שאנחנו עולים ברמת המורכבות אנחנו רואים את התפתחותה של למידה והעברת אינפורמציה שהיא חיונית לקיום הפרט. ואכן הובאו כאן, על ידי דובי ועל ידי, מספר דוגמאות לידע נצבר שעבר מדור לדור אצל בעלי חיים שונים, בתלות ברמת המורכבות שלהם, כאשר הדבר בולט יותר אצל פרימאטים ויונקים מורכבים (הפילים, טורפים וכו'), וזהו אותו רצף שאני סבור שמתקיים. אני מניח שדובי יוכל להביא דוגמאות נוספות כמו על קופים שלמדו לשלוף נמלים מגזעי עצים בעזרת ענפים, קופים שלמדו להשתמש בשפת הסימנים ועוד. נוסף על כך, לדעתי אנחנו סובלים מאותה בעיה שיש לנו באבולוציה - סולם הזמן - אנחנו לא רואים תהליכים ארוכי טווח, ועל כן הקביעה "היינו צריכים לראות זאת בצורה בולטת הרבה יותר גם בטבע" היא בעייתית - אין לנו דרך לדעת באמת האם יש מידע שנצבר לאורך אלפי או עשרות אלפי שנים. אבל יש לנו דרך, וראינו, מידע שנצבר (ונהרס, בהעדר חברה, ראי דוגמת הפילים היתומים הצעירים) בקרב קהילה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומהצד השני, האמנם ההתנהגות המוסרית באדם איננה גנטית? יש אמנם חברות-אדם שונות ומשונות עם התנהגויות מוסריות שונות, אבל נצפו כללים מוסריים אשר פועלים בכל החברות האלו (איסור גילוי עריות הוא המפורסם שבהם) , וכיוונים מוסריים (אלטרואיזם, שיתוף פעולה תוך שבטי) המשותפים כמעט לכל החברות. הסוציוביולוגים מניחים שמדובר על בסיס מוכתב גנטית - איזו סיבה יש להניח שזה לא כך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודק. התעלמנו עד כה מהפאן הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העברת אינפורמציה ואפילו מורכבת, מדור לדור, אינה עדות ליכולת פיתוח תרבות. כפי שציינתי קודם, יחסי הורים צאצאים הם הכרחייים אצל יונקים, ואין שום סיבה שהיחס הזה לא ינוצל אבולוציונית גם להעברת אינפורמציה המגבירה את המותאמות. לכן גם חוסר הידע של הפילים היתומים אינו מוכיח את האפשרות של הפילים ליצור תרבות. אם היתה יצירה תרבותית או איסוף אינפורמציה עם הדורות, היינו צריכים לראות השתנות של חברות פרימטים אפילו בטווחים של דורות בודדים. לא צריך בשביל זה צריך לבדוק בסולם זמן של אלפי שנים. קריטריון נוסף לבדיקה של יכולת ליצירה תרבותית, ואפילו נמוכה, יכול להיות העברת אינפורמציה שאינה חיונית באופן מיידי להשרדות, מדור לדור. האם יש דוגמאות כאלה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לנו כל כך מעט מידע על מרבית סוגי הקופים, שבלתי אפשרי לדבר על ''איסוף אינפורמציה'' שלהם. אנחנו פשוט לא יודעים מה וכמה הם יודעים. אפילו דורות בודדים אנחנו לא מכירים. שלא לדבר על זה שהתרבות האנושית עד לכמה מאות האחרונות, השתנתה באיטיות מזהירה, ועד לפני כמה אלפי שנים יכלו לעבור מאות ואלפי שנים בלי שתבחיני בשינוי תרבותי מינימלי. צריך גם לזכור, עם כל הכבוד, שלפילים אין ממש דרך לבנות דברים - אין להם אגודלים, ולכן אין להם יצירה תרבותית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, כשיהיה ידע, אפשר יהיה לדון בזה יותר ברצינות. כרגע, ממה שאנו מכירים את עולם החי, תרבות אינה מוכרת בו, ולכן כרגע אין בסיס לטענת הרצף בין בני אדם לחיות. לגבי הפילים-יש להם חדק יוצא מן הכלל. הרבה יותר טוב ויעיל משלנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפי שכבר אמרתי - ישנן עדויות ברורות לכך שגילויים חדשים של שימפנזים (למשל, הגילוי שניתן לשלות נמלים באמצעות ענף - דבר לא טריוויאלי, או האפשרות ליצור אבנים משוננות ע''י ריסוק אבן אחת על אחרת) עוברים הלאה ליתר השימפנזים בשבט, וממשיכים לדורות הבאים. ידוע על הבדלים ''תרבותיים'' ברורים בין שבטים נפרדים של שימפנזים, ו''טכנולוגיה'' שתהיה ברשותו של שבט אחד לא בהכרח תהיה ברשותו של אחר. אני מצטער שאף שימפנזה לא כתבה מעולם סימפוניה שאוכל להציג לך כהישג תרבותי, אבל תאלצי להסתפק בזאת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובמה מותר השימפנז? הרי העברה לדורות הבאים של טכנולוגיות איסוף אוכל, מסלולי נדידה ומבנים חברתיים, זה משהוא שיש אצל כמה וכמה מיני יונקים. לא? (הידע שלי שאוב מ-NatGeo) (הדבר היחידי שנשמע לי מיוחד זה עם האבן המשוננת. מה הם עושים איתה?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מפצחים אגוזים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולא רק שימפנזים: http://www.scienceagogo.com/news/20041115020726data_... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ויותר אופייני ממה שציינת, הדיאלקט המקומי של שירת הציפורים: הגוזל מוטבע ע"י שירת המבוגרים שהוא שומע בסביבה, כך שמתפתחות מושבות עם דיאלקטים שונים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההבדל הוא שבחיות אחרות (שאני מכיר) הטכניקות הן אמנם נלמדות, אבל אוניברסליות, מה שמרמז על בסיס גנטי כלשהו: כל הבונים יודעים לפצח צדפות עם אבן על הבטן. לא כל השימפנזים יודעים לשלות נמלים בעזרת ענף. כלומר - שימפנז כלשהו גילה את זה (באופן שכלתני, לא גנטי), והעביר את זה לחבריו. שימפנזים מרוחקים יותר, לא יודעים על זה. (חותכים בשר, בעיקר) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד כמה שידוע לי קבוצות שונות של טורפים מאותו מין מפתחות טכניקות שונות לצוד סוגים שונים של טרף: אורקות למשל. שועלים (יש כאלו שמתמחים בעיקר בגניבת ביצים, לא?). שלא לדבר על מסלולי נדידה. אלה הם כמובן נלמדים לוקלית ולא אוניברסליים. (מגניב) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מקווה שברור ההבדל בין הבדלים במזון מועדף או בטקטיקה ללכידת ציד, לבין הבדלים בשימוש בכלים. שימוש בכלים מצריך הרבה יותר הבנה של היכולת שלך כפרט ליצור אינטראקציה עם העולם. היכולת המוכחת של תמנונים להבין איך להגיע לתוך מזון שנמצא בתוך צנצנת (פותחים את המכסה) היא דוגמא לחשיבה תבונית ברמה מסויימת. להעביר את המחשבה התבונית הזאת הלאה - זה כבר דורש יכולת תקשורת מורכבת יותר, ורצון מצד פרטים אחרים לחקות את הפרטים ה''חכמים''. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |