בתשובה לרן בר זיק, 01/06/01 11:39
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הרצל כתב את אלטנוילנד כשהוא מפזם קטעים מיצירתו של ווגנר, ופרט לטעם טוב ונפש גדולה, לא היתה זו בושה או קלון גדולים במיוחד להתרפק על המוזיקה של מי שנחשב לגדול המוזיקאים במאה ה-19, ויותר מכך, ליוצרה של אמנות טוטלית המשלבת דרמה, מוזיקה, תנועה וכוריוגרפיה במערכים קרובים לשלמות.(ואפילו לא עניין פאתטי).זאת תוך חדשנות מדהימה במבנים המוזיקליים. כל השומע את פארסיפל למשל, ניתקל במוזיקה קוסמית עתידנית מדהימה ששמשה מקור השראה לרבים ממלחיני מוזיקת הרקע לסרטי מדע דמיוני. ככל הידוע לי, אויביו של העם היהודי בתקופת הרייך השלישי לא אסרו את השמעת המוזיקה ששימשה את גדול המנהיגים היהודים בתקופה המודרנית. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מבחינה תימטית דמויות קובעות ביצירתו של ווגנר הינם מלח הולנדי (המסמל את גאולתו של היוצר רדוף יצורי בלע הממררים את חייו -ההולנדי המעופף), נסיכה אירית אוהבת (טריסטאן), גרמני מכובד מאד בנירנברג שהינו פלגיאריסט ומנוול, שקלונו נחשף בידי האומן האמיתי (המייסטרזינגר), עירוני מכובד ובעל בעמיו בעל חוש ציידות כלבי המתעלל באישתו וסיפור בריחתה הטראגי עם אוהב אמת אציל נפש (עמד להיות מוצג בפסטיבל ישראל), כחלק ממסכת ה''טבעת'' המציגה במערומיה את מעלליה של הכוחניות הצרה והקרה, ופארסיפאל שהינו סיפור דומה לזה של יוסף ואחיו (השוטה הטהור המגיע לדרגת הבנה וחוכמה עילאיים עקב נתיב קשה, ומציל את הקהילה). בניגוד לוויטגנשטיין המוקדם בטרקטטוס הלוגו-פילוסופי שקבע שהיצירה שלפניך היא סולם שיש לזרוק אותו לאחר שעלית עד לשלב הדברים שאי אפשר עוד לדבר עליהם וצריך לשתוק עליהם, הרי שיצירתו של ווגנר הינה מסוג הדברים שאין מלכתחילה לדבר עליהם, אלא פשוט לטעום מהם, ובהחלט השתיקה כאן (או דברים לא אינהרנטיים) היא לא ראויה, שכן מדובר בדילמות יסוד של המצב האנושי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואו, כמה זמן לא שמעתי את הביטוי *הזה*!!! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין שזה היה התרגום הראשוני, הספונטני למונח, וגם בשעת דיבור שוטף אני מערב תכופות בינו לבין הביטוי התיקני.איני בטוח שזה רק בגלל הרגל מושרש של קשיש כמוני, או פשוט בגלל שהראשון קל יותר להגייה (אמור מספר פעמים במהירות כל אחד מהביטויים--). מה הביא להמרת הראשון בשני? אכן, השני מהדהד יותר בעל משקל, רציני יותר, כיאות לז'אנר חשוב. אבל הסמנטיקה, הסמנטיקה (המשמעות) בניגוד לפונטיקה המרשימה. והרי בדיוני נגזר משורש בדייה, בדוי, ואילו דימיוני -משורש דימיון, הפלגה במרחבי הדמיון כלפי מרחבי מציאויות אפשריים (שאינם מהווים סתירה הכרחית לידע קיים), הצבעה על ממשויות אפשריות העשויות להגזר מהידוע לנו בפיזיקה, אסטרופיזיקה או ביולוגיה וכד'. הביטוי הראשון, הספונטני אכן מייצג הפעלה יוצרת ומרחיבה של כושר הדמיון, והשני -אבוי, צמצום הוויתנו כיד הבלוף או הבדייה, שהינם בעלי מראית בלתי אמינה ושרירותית, קטעים מציקים וטורדניים בחוסר סבירותם ואמינותם ברצף ההגיוני בפיקצייה וכד'. בקיצור, אולי הסוג הגרוע של מדע דמיוני. החלט מה עדיף. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |