בתשובה לעוזי ו., 24/08/04 21:39
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אגב, איך בדיוק המשחק מתנהל? אין שום קשר בין ראובן ושמעון (דהיינו, הם אינם יכולים להתמקח) והמשחק משוחק רק פעם אחת? (אלו כמובן תנאים שאינם מתקיימים לרוב במציאות). |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התשובה היא כן בשני המקרים. ההערה המוסגרת שלך כמובן נכונה, אבל המשחק לא בא לסמלץ מציאות מורכבת, אלא להיפך - לפשט אותה לרמה הבסיסית ביותר. אבל מה שמעניין הוא שהמשחק האמור היה רק הערת אגב באותה הרצאה, שכותרתה (ועיקרה) היתה דילמת האסיר. בדילמת האסיר, ההחלטה הטובה ביותר עבור כל אחד מהאסירים (לוגית ורציונלית), בכל מקרה, וללא תלות בהחלטת בן הזוג, או אף בתיאום ביניהם, היא זאת המביאה לתוצאה הגרועה ביותר עבור שניהם. אין ספק, ''היד הנעלמה'' עובדת. בהרצאה של אתמול הביא המרצה אפשרות שבה יבחרו האסירים את הבחירה העדיפה עבור שניהם. הוא דיבר על ראש מאפיה אשר כופה עליהם שלא להודות. בדיונים כאן אותו ראש מאפיה אינו נקרא ''דון'' כי אם ''רגולטור''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שגם אתה טיפה מתנהג כאן בצורה פשטנית. בדילמת האסיר מספיק ששני הפושעים יחתמו לפני היציאה לשוד על הסכם שלפיו אם מישהו מלשין על השני, החברים של השני ידפקו אותו (ולכן לא מגיעים למצב של דילמת האסיר, כי האופציה הרווחית אינה להלשין בזמן שהשני לא מלשין). אם תרצה, תוכל לקרוא לפתרון הזה ''ראש מאפיה'', אלא שכאן, דומני, ראש המאפיה אינו רגולטור, אלא פשוט בית משפט, שמבטיח שחוזים נאכפים. אני לא חושב שיש אדם אחד שמצדד במדיניות שוק חופשי שיגיד לך שאין חשיבות עליונה לכך שחוזים ייאכפו. העניין הוא שבמשחק כל כך פשטני, אין פלא שרוב האנשים לא מסוגלים לחשוב ברמה הפשטנית של המשחק, אלא מתעקשים על מושגי ''צדק'', שצריך לראות אותם בהקשר רחב ומורכב יותר. בפועל, בתנאים של המשחק הזה, מי שדוחים את ההצעה מפסידים בגלל חוש צדק מפותח מדי - וזה ייאמר לרעתם, ולרעת מי שמנסה להשתמש במשחק הזה כדי להסביר למה ''צדק'' סטייל המשחק הוא דבר טוב. בהקשר הרחב יותר זה לא ככה, אבל המשחק לא תופס בהקשר רחב יותר. (ודומני שכבר דיברו על זה מספיק לפני כאן, ויותר טוב משאני יכול) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודאי שאני מתנהג בצורה פשטנית. זוהי מטרת המודל: לפשט נושאים מורכבים. בדילמת האסיר האופציה הרווחית היא להלשין *בלי קשר* לשאלה מה עושה האחר, בין אם הוא שותק ובין אם הוא מלשין. אתה מעדיף סיכום מראש שלפיו אם מישהו מלשין על השני, החברים של השני ידפקו אותו, על פני הנחיה של ראש המאפיה? שיהיה. במקום רגולטור אתה מכניס קרטליזציה. בכל מקרה שוק חפשי, זה לא. (או ליתר דיוק - זה מה שקורה במצב של שוק "חופשי") | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי למה אני מכניס קרטליזציה. בוא ננסה שוב: נניח ששני האסירים לעתיד נפגשים וחותמים על הסכם לפיו אם אחד האסירים ילשין על השני, הוא יואשם בהפרת חוזה ויישלח לכלא לעשר שנים, ולחוזה הזה יש תוקף חוקי. במקרה הזה, אחרי שהשניים נתפסים, אף אחד לא ילשין על השני, כי אז השני ינפנף בחוזה וישלח את המלשין לכלא יחד איתו. במקרה הזה, לאף אחד משני האסירים לא ישתלם להלשין, ואין דילמת אסיר. עכשיו, למיטב הבנתי, בשוק חופשי הדבר בא לידי ביטוי על ידי העובדה שיש אפשרות לחתום חוזים *מחייבים* אחד עם השני, ובכך להבטיח שבעלי אינטרסים סותרים ישתפו פעולה ולא ידפקו אחד את השני. לצורך אכיפת חוזים מחייבים יש צורך בבית משפט שמקובל על שני הצדדים, ובגורם שיכולתו לאכוף סנקציות (משטרה?) - כל אלו דברים שאם איני טועה מקובלים גם על תומכי השוק החופשי הנלהבים ביותר - בלעדיהם יש לנו אנרכיה, לא שוק חופשי. כלל לא ברור לי היכן צריך להיכנס לכאן הרגולטור, שהוא גורם חיצוני שקובע עבור חותמי ההסכמים על איזה הסכמים מותר להם לחתום, ואיך. הרעיון בשוק חופשי, למיטב הבנתי הירודה, הוא שכל אחד רשאי לחתום על איזה חוזה שהוא רוצה. עכשיו, לא ברור לי למה הפכת את זה ל"קרטליזציה". כשיוסי מזמין תפוזים למכולת שלו ואבי מתחייב לספק אותם עבור סכום כזה וכזה ובאיכות כזו וכזו, הם יוצרים קרטל? לעומת זאת, בלי חוזה, ייתכן שאבי היה בא ומביא תפוזים באיכות גרועה (מה שהיה מתגלה רק כעבור כמה ימים, כשהכסף כבר אצל אבי) או שיוסי היה משלם בכסף מזוייף (מה שהיה מתגלה רק כעבור כמה ימים, כשהתפוזים כבר אצל יוסי) - אפשר לראות את זה בתור דילמת האסיר, כש"הלשנה" היא כסף מזוייף או תפוזים רקובים. אני חייב להודות שאני אישית לא הבנתי איך אפשר לקשור בצורה ישירה בין הפתרון המוצע הזה לדילמת האסיר ובין הן קרטל והן רגולטור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האנלוגיה שלך לקויה, כי לא מדובר במקרה שיוסי מזמין תפוזים למכולת שלו ואבי מתחייב לספק אותם עבור סכום כזה וכזה ובאיכות כזו וכזו, אלא במקרה שיעקב (המשטרה) מעוניין לקנות תפוזים (האינפורמציה), אשר שני הספקים היחידים אשר ברשותם הסחורה הם יוסי ואבי (שני האסירים שלנו). כלומר, לא ביחסי ספק לקוח, אלא ביחסים בין שני ספקים פוטנציאליים. אם אבי ויוסי ערכו ביניהם הסכם, עוד לפני שיעקב פנה אליהם לספק את התפוזים, הנוגע לתנאי המכירה (או אי המכירה) העתידיים של התפוזים ללקוח הפוטנציאלי, זה נקרא קרטל, אלא אם כן פיספסתי משהו ב''מושגי יסוד בכלכלה''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסכם כזה לא יהיה חוקי, ולכן לא יהיה מי שיאכוף אותו. אם ספק א' ימכור במחיר נמוך יותר, ספק ב' לא יוכל ללכת לבית המשפט ולהגיד "רימו אותי!", ולכן הם לא פותרים את דילמת האסיר שלהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעוד שאתה צודק לחלוטין באשר לקרטל התפוזים דומה שאתה גולש בפראות לכיוון ההגזמה בתיאור שלך את "דילמת האסיר" כעסקה מסחרית. האם היחסים בין החוקרים לאסירים הם יחסי מסחר? למה זה מקביל בעולם האמיתי? האם כאשר אתה קונה במכולת אתה צריך להשתמש באיומי אלימות? האם קניה בחנות של יוסי תגרום לחנותו של אבי להסגר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה רואה את הבעיה הזו בצורה שונה לחלוטין ממה שאני ראיתי אותה... הבעיה במובנה הכללי ביותר בכלל לא צריכה לדבר על משטרה וכלא, אלא על כל סיטואציה ("משחק") שבה יש שני שחקנים ולכל אחד מהם שתי דרכי פעולה "להיות הוגן" ו"להיות רמאי", כאשר הכי טוב להיות רמאי כשהשני הוגן, אחר כך הכי טוב זה להיות הוגן כשהשני הוגן, אחר כך להיות רמאי כשהשני רמאי, ובסוף, להיות הוגן כשהשני רמאי. כמובן שנקודת שיווי המשקל היא "להיות רמאי" לשני הצדדים - זו הנקודה היחידה שבה אף אחד לא יחליט לשנות את דרך הפעולה שלו בהינתן דרך הפעולה של השחקן השני, וכאן האבסורד. אין שום צורך ב"משטרה" בעניין הזה, ולא מערבים אותה. יש אינספור סיטואציות מציאותיות שלהן מתאימה דילמת האסיר, ומקרה התפוזים היא אחת מהן. (דוגמא "קרימינלית" ששמעתי לאחרונה מדברת על סחר בסמים, כשמחליפים מזוודה של סמים (או קמח?) עם מזוודה של שטרות (מזוייפים?)). לעומת זאת, אם אתה *מתעקש* להכניס את המשטרה לסיפור, הרי שגם לה יש אינטרסים, ועכשיו יש לנו כבר משחק בשלושה שחקנים. בוא ננסה להתעלם מזה ולראות איך המשחק עובד כשמנסים להביט בו מזווית הראייה שלך: המצב הוא הפוך לגמרי מזה שתיארת. במקרה הזה, כל אחד מהספקים מעדיף כמובן שהוא יהיה היחיד שיספק את הסחורה ללקוח, אבל שני הספקים בהחלט מעדיפים לספק ללקוח לפחות חלק מהסחורה, מאשר שאף אחד מהם לא יספק אותה (זכור - אנחנו לא מדברים כאן על האינטרסים של המשטרה, שהיא השחקן השלישי, אלא רק על האינטרסים של הספקים, כי אותם הצגנו בדילמת האסיר). זה כמובן הופך את הקערה על פיה, ואנחנו כבר לא במקרה של דילמת האסיר הקלאסית. במקרה הזה, המצב שבו שני הספקים מספקים את הסחורה הוא שווי משקל, והתוצאה, למרבה הפלא, היא שיעקב דווקא מרוצה (אם שני הספקים מספקים את הסחורה, כנראה שהמחיר יותר נמוך, לא?) כמובן, קרטל מרושע של יוסי ואבי יסבך ליעקב את החיים, אלא שקרטל שכזה, עד כמה שאני יודע (ודובי אמר) קרטל שכזה לא ניתן לאכוף ע"י הסכמים. אשמח אם בר ביצוע יגיד לי אם בתפיסת השוק החופשי האידאלי שלו קרטלים כן ניתנים לאכיפה על ידי הסכמים. דילמת האסיר, עד כמה שידוע לי, באה לתאר מצב שבו חוסר יכולת לשיתוף פעולה פוגעת בשני הצדדים. אם אתה מכניס צד שלישי ומדבר גם על הרווחים והאינטרסים שלו, אני לא חושב שאתה עוד נמצא בדבר הקלאסי שנקרא "דילמת האסיר". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש שלוש צורות לפתרון דילמת האסיר: (1) שיטת הנבוט (או ראש המאפיה): יש עונש אם אתה פועל בצורה הלא-טובה (למשל מלשין על החבר שלך). זה לא באמת פתרון, כמובן, כי זה פשוט משנה את הדילמה והופך אותה לדילמה הרבה יותר פשוטה. אם במקום לצאת מוקדם מהכלא, אתה יודע שהלשנה משמעותה מוות, האפשרות של הלשנה כבר לא כדאית לך. מצד שני, זה יעיל למדי. (2) סולידריות. זו בעצם שיטת החינוך: אתה מנסה לגרום לאנשים לחשוב כך שטובת האחר חשובה להם כמו טובתך שלך. זה יכול לעבוד בין הורים לילדים (טובת הילד חשובה לא פחות מטובת ההורה. לא בטוח שלהפך), אבל יותר קשה לעשות את זה בין בני אדם. בגלל זה הסוציאליזם לא היה הצלחה אדירה. (3) תקשורת. אם תתאמו ביניכם מה אתה עושים, לכאורה תוכלו להבטיח את הפעולה הנכונה של שניכם. גם זה, בעצם, לא באמת פתרון - אתה פשוט מעביר את הדילמה לרמה אחרת. במקום להחליט אם אתה סתם מלשין או לא, אתה מחליט האם לשקר לחבר שלך לגבי כוונתך להלשין או לא. הדילמה נותרת בעינה1. 1 אגב, אם אנחנו כבר בנושא - במשחקי סכום אפס, כמובן, תקשורת לא עוזרת לאף אחד: אם אני יכול להפסיד 100 או להרוויח 100, ואתה תרוויח או תפסיד בהתאמה, לא ממש אכפת לי כמה תדבר על ליבי - אין לי שום כוונה להפסיד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1 אבל זה מה שיפה בדילמת האסיר. למרות שלא מדובר במשחק סכום אפס, ה*אינטרס* שלך הוא לדפוק את הפרטנר. מכיוון שגם אתה וגם הפרטנר שלך אנשים רציונלים, הפועלים בהתאם לאינטרסים שלהם (וכמו פוליטיקאים, לעולם אינכם טועים) התוצאה הסופית היא ששניכם נדפקים. היד הנעלמה, כבר אמרנו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר אמרת, וכבר התייחסו לזה, ואז עירבת את המשטרה בעניין בתור הצד שנדפק, למרות שדיברו על איך שהאסירים דופקים אחד את השני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני עירבתי את המשטרה בעניין בתור הצד שנדפק? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, בתגובה 242780: "(מדובר) במקרה שיעקב (המשטרה) מעוניין לקנות תפוזים (האינפורמציה), אשר שני הספקים היחידים אשר ברשותם הסחורה הם יוסי ואבי (שני האסירים שלנו). כלומר, לא ביחסי ספק לקוח, אלא ביחסים בין שני ספקים פוטנציאליים." אם תרצה להתעקש, קרא שוב את תגובה 242743 שלי, הפעם מבלי להתייחס לשאלה של אינטרס המשטרה, וחשוב האם אני מציע שם קרטליזציה. אם תרצה לפשט את העניין, במקום לדבר על דוגמת האסירים והמשטרה חשוב על דוגמת סחר הסמים (קמח עבור כסף מזוייף) שמבחינת המודל המתמטי זהה לחלוטין לזו של דילמת האסיר ה"קלאסית". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דילמת האסיר היא הצגה בעייתית של המשחק, אם לומר את האמת, וחבל שהיא נהפכה לנפוצה ביותר. הצגה מוצלחת יותר היא דילמת האחו המשותף, אם אתה מכיר. או, לחלופין, ההצגה הבאה (שהומצאה, למיטב הבנתי, ע"י פרופ' דיסקין מהמחלקה בה אני לומד): אתה נהג, ועומד ברמזור בצומת סתומה לחלוטין. יש לך אור ירוק. האם אתה: א. נדחף, ב. מחכה? התוצאות האפשריות: אתה לא נדחף, אבל נהגים אחרים כן: אתה נשאר כל חייך בצומת ולעולם לא מגיע הביתה. אתה נדחף, ואחרים לא נדחפים: אתה מגיע הביתה מהר, הנהגים האחרים סובלים. גם אתה וגם שאר הנהגים נדחפים: הצומת עוד יותר תקועה, ובנוסף מישהו גם נכנס בך ומעקם לך את הדלת. גם אתה וגם שאר הנהגים לא נדחפים: הצומת מתפנה עד מהרה, וכולם נוסעים לדרכם בשלום. אין לך שום אינטרס לדפוק אף אחד, אתה בסך הכל רוצה להגיע הביתה. אבל אם תפעל כדי להגיע הביתה הכי מהר שאפשר - תסבול הכי הרבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם מערכת חוקים חזקה ("מי שנדחף, מעקמים לו את הדלת") מסוגלת להתגבר על הבעיות שנובעות מהדילמה הזו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בהכרח. תלוי במידת האכיפה ובסבירות שאנשים מייחסים לאפשרות שזה יקרה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(1) + (2) זו אותה דרך בדיוק: שינוי פונקציית הערך של המשחק, או במילים אחרות: שינוי המשחק. קצת קשה לראות בזה "פיתרון למשחק". (3) זה לא פיתרון. גם במקרה של תקשורת מלאה ותיאום עמדות לכל אסיר משתלם יותר להלשין, זו בדיוק הנקודה של דילמת האסיר. המהלך *הטוב* ביותר בכל מקרה, עבור כל אחד מהצדדים, מניב תוצאה רעה לשני הצדדים (תשלומי שיווי המשקל אינם הגבוהים ביותר עבור כל אחד מהצדדים).זה אגב, לא קשור לכך שהמשחק תחרותי לחלוטין - ובכלל, הוא לא תחרותי לחלוטין. כנראה שבמילה "פיתרון" לא התכוונת לפיתרון, אלא ל-"דרך לשנות את המשחק כך שנקודת שיווי המשקל תהיה הטובה ביותר לכל השחקנים". כל שיטה כלכלית הייתה רוצה להיות משחק כזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1+2 זו אותה "רמאות", אבל היא רחוקה מלהיות אותה דרך. הדרכים ממומשות בצורה שונה, והן נובעות מתפיסות עולם שונות. לחתום חוזה כך שיוטלו עלייך סנקציות אם תפר אותו נראה לי קצת יותר מעשי מאשר לחנך את כל האנשים בעולם לאהוב את חברם כמוהם. גם אין ממש מה לדבר על "פתרון" למשחק. עד כמה שידוע לי, ה"פתרון" של המשחק הוא נקודת שיווי המשקל שלו, כלומר הדפיקה ההדדית. אין דרך לשנות את תוצאת המשחק מבלי לשנות משהו במשחק (ומכיוון שמתמטית המשחק הוא השחקנים ופונקצית הערך, ואת השחקנים לא נשנה, ברור שנשנה את פונקצית הערך). (את 2 אפשר לראות גם בתור שינוי יותר מהותי - השחקנים מפסיקים להיות "רציונלים", כלומר מפסיקים לנסות למקסם את הערך שלהם, אבל במקרה הספציפי הזה אפשר בקלות לשנות את פונקצית הרווח כדי שתתאים לסיטואציה החדשה הזו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, ומה אני אמרתי? במילה פתרון, למעשה, התכוונתי ל"דרך להמנע מלהגיע למצב הגרוע ביותר". בסופו של דבר, הרי, לא גרעתי שום דבר מהמצב הקיים, אלא רק הוספתי לו. להוסיף חוקים ("נבוט"), בתי-ספר (סולידריות), או טלפונים סלולריים (תקשורת), זה לא בעיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה אמרת ''פיתרון'' והתכוונת ל...משהו שאינו פיתרון (במובנה של המילה בהקשר תורת המשחקים). חשבתי שאולי כדאי להבהיר שאלה דברים שונים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דיברתי על פתרון לדילמה, לא על פתרון המשחק, שהוא אכן משהו אחר לגמרי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שדווקא (1) הוא הפתרון המוצלח ביותר - אמנם, הוא "מתחמק" מהדילמה, אבל מכיוון שהדילמה הזו לא ממש פתירה, הדרך הטובה ביותר להתגבר עליה היא לא להיתקל בה בכלל. השיטה הזו, אגב, מציאותית יחסית גם אם לא חותמים בהכרח על חוזים מחייבים, וזה כי אין הרבה מקרים של דילמות אסיר חד פעמיות (היום תלשין ותצא גדול, מחר אף אחד כבר לא יעבוד איתך). (2) זו דרך כמעט בלתי אפשרית, מאחר שהיא דורשת ש*כל* האנשים יפעלו *תמיד* בצורה סולידרית. אחרת יהיה לך חלק מהאנשים שנדפקים כל הזמן (הסולידריים) וחלק מהאנשים שדופקים כל הזמן. מאחר שהדופקים מרוויחים יותר, התוצאה תהיה שמהר מאוד יצברו כוח האנשים שדופקים. אני חושב שראינו דברים בסגנון אפילו במציאות. פרט לזה, יש מספיק אנשים שיגידו לך שגם אם תצליח להשתמש בפתרון הזה, הניתוח יצליח והחולה ימות - האם אנחנו באמת רוצים חברה שבה האדם לא מייחס לעצמו יותר חשיבות מאשר לאף אדם אחר? (3), וקרוב לודאי שכאן אני אומר שוב את מה שאתה אמרת, הוא לחלוטין לא פתרון. שום כמות של תקשורת (לא מחייבת) לא תשנה כהוא זה את התוצאה של דילמת האסיר כפי שהוצגה כאן. זה אפילו לא משנה אם תשקר לחבר שלך או לא. ההחלטה שלך איך לפעול לא תשתנה כהוא זה (אם אתה פועל בצורה "רציונלית", במובן שלפיו אתה ממקסם את הרווח שלך) גם אחרי שיחות ארוכות עם הצד השני. אני לא חושב שהבעייתיות של התקשורת חסרת הערך קיימת רק במשחקי סכום אפס, אלא בכל משחק שבו שיווי המשקל הוא לא זה שבו הרווח לכל הצדדים הוא המקסימלי האפשרי. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |