|
||||
|
||||
שני תהליכים המתכנסים זה לזה, שולטים כיום בעולם התקשורת. האחד הוא תהליך ההיזון החוזר בין הרעב לכסף ולעוצמה שמפגינה המעצמה הרביעית לבין הציבור-טנטלוס הצמא לחזות עוד ועוד בזוועות האחר המתיסר. לא ברור בדיוק מי מזין את מי. עד כמה ההורדה המתמידה של סף הגירוי על ידי התקשורת יותר ויותר, מעורר את צמאון הצופים ואת השתעבדותם מרצון ומאונס (מה עוד יש לראות ?כולם רואים אז גם אני) או שבאמת יצר המציצנות והחיטוט בפצעו של האחר מושך את התקשורת לניצולו. התהליך השני הוא הטשטוש הגובר והולך בין חדשות נטו לבין מה שנקרא דוקודרמה, דוקטייטנמנט, שופטייטנמנט וכיוב' מעצם טבעו המדיום התקשורתי איננו אמין ואירוע פשוט וקטן ככל שיהיה עובר דרך כל כך הרבה פריזמות מעוותות וסלקציה סובייקטיבית. זה מתבטא בתוכניות המנסות להמחיז ארועים, סרטים (מטבעם בדיוניים) המתחפשים ונתפשים כתחליף לאובייקטיביות היסטורית ועוד ועוד. גם תוכניות הישרדות למיניהן עוזרות לשטטש עוד יותר את הקו שמלכתחילה לא היה ברור. לצופה מן השורה אין הרבה אפשרויות להגיב לתופעה ולהלחם בגל הצונאמי הזה, גם משןם שהוא מהווה חלק בלתי נפרד ממנו. חשבו על כל אותם אנשים אשר מרויחים לחמם מעבודה ישירה או עקיפה בתקשורת. האם יש בפנינו הוכחה נוספת לאנליזה המרקסיסטית שטענה שהתקשורת כחלק מהתרבות איננה אלא כלי נוסף בניצול המעמדי שמטרתו לגרות לצריכה ויצור מוגברים. או אולי האנליזה הבן גוריונית יכולה להתאים יותר לצופה/קורא - להשתמש בכפתור המכבה. אין מה להלין יותר מידה ולחלום בנוסטלגיה מצועפת על ימים עברו, אלא אם מוכנים לקבל את כל מה שהיה אז ואני מאד פסימי אם בכלל יש כוח או אפשרות לשנות את המצב וליבי ליבי לדורות הבאים. אילוסטרציה יפה סיפק סרט ישן עם שווארצנגר - Running Man. |
|
||||
|
||||
מכיוון שתהליך ההקצנה של הבידור אינו חדש, ועתיק כמשחקי הגלדיאטורים, ניתן להניח שזהו חלק מהטבע באנושי, ולא חלק מהחברה המערבית-קפיטליסטית. השאלה האם יש מקום לערב חדשות ובידור היא שאלה ניפרדת. לדעתי יש טעם לפגם בכך שכיום כל מקורות החדשות שלנו הם מקורות בידוריים מעיקרם. יש להפריד בין תכניות כמו הישרדות, שכמו הגלדיאטורים, הם חלק מ ''לחם ושעשועים'' הקיים בכל חברה, ובין העובדה המצערת שתכניות החדשות הפכו לתכניות בידור ולכן נתונות לאותו תהליך ולאותם כוחות. |
|
||||
|
||||
הגלדיאטורים ברומאיים לא היוו מקור אינפורמציה חדשותית. טשטוש הגבולות בין חדשות (בע''מ) לבידור מפורש הוא תופעה שהוקצנה עם פריחת הערוצים המרובים ולחץ התחרות ההולך וגובר על כיסו של המפרסם. שימי לב, התחרות איננה על מוחו של הצופה אלא על כמות העיניים שאפשר למכור למפרסמים, ורוב רובם של תחנות הטלויזיה פועלות על פי המודל העיסקי הזה. ולכן, אני חושב שזה חלק מהתופעה הנקראת קפיטליזם (וכתופעה אנושית הרי טאוטולוגית זה טבע אנושי) אני לא מעונין לפסול את הקפיטליזם כי כמו רובנו, זה מה שמשלם לי את המשכנתא וחשבון האינטרנט. רוב הצופים לא מבצעים את המושכל שלך - יש להפריד בין תוכניות - מסיבות שונות ומשונות. לכן, כל מי שרוצה יכול לנצל את החרות והזכות הקפיטליסטית שלו ולכבות את המכשיר. |
|
||||
|
||||
ידוע שככל שתוכנית טלוויזיה נמשכת, ובמיוחד כזו שיש בה הפסקות לפרסומות המעודדות זפזופ, נוטים הצופים לעזוב אותה ולא שורדים עד הסוף. זו הסיבה שמנחים כמו רפי רשף ואמנון לוי נוהגים לשמור את האייטם האטרקטיבי ביותר שלהם לסוף התוכנית ומזכירים זאת לכל אורכה. למה אני מזכיר את זה? כי עוד דוגמה לטשטוש הגבולות בין בידור לחדשות היא "מבזק החדשות המיוחד" המשודר כבר מספר חודשים בסיום כל תוכנית של "משעל חם". בלי בושה, משתפת חברת החדשות פעולה עם הזכיין כדי לגרום לצופים לחשוב שיש סיבה מיוחדת לצפות בתוכנית עד תומה כאשר הם כאמור מצפים לאותו מבזק מיוחד. אמנם כשהוא כבר מגיע מסתבר שלא היתה שום סיבה מיוחדת לשידורו (במקרים מעצבנים במיוחד הוא מוקדש לסיכום ה"סקופים" העבשים שחשפו האורחים דקה קודם בתוכניתו של משעל), אבל יוזמי הרעיון משוכנעים כנראה שעד השבוע הבא הצופים ישכחו איך עבדו עליהם בעיניים ושוב יחכו במתח לאותו מבזק מיוחד. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |